Monday, June 27, 2011

איפה התותח שהטביע את אוניית האלטלנה?

בן גוריון קבע שהתותח שירה על ספינת הנשק אלטלנה והטביע אותה ראוי לעמוד ליד בית המקדש, אם ייבנה. אבל איפה הוא נמצא בינתיים? האם זה התותח המשופץ הנמצא במכללה לפיקוד ולמטה, או התותח המוזנח הניצב תחת כיפת השמים במוזיאון של חיל התותחנים בשבטה?
מאת שלמה נקדימון

 149 שנים אחרי כישלונו של נפוליאון בונפרטה לכבוש את עכו המבוצרת, הצילו כוחות המגן היהודיים את כבודו. "גבעת נפוליאון", תל עפר מתנשא שממנו המטירו תותחי נפוליאון לשווא את פגזיהם, שימש עתה נקודת יציאה לקרב שבסופו נכבשה העיר ההיסטורית. ואולם שמו נכרך במלחמת העצמאות בעטיים של תותחי הרים צרפתיים עתיקים שכונו "נפוליאונצ'יקים", אף שלא היתה להם זיקה לתקופתו. היו אלה התותחים הראשונים שהגיעו על סף הקמתה של מדינת ישראל, ותרומתם היתה רבה בהכרעת הקרב על דגניה א' ו-ב' ובקעת הירדן. אחד מתותחים אלה אף זכה לתואר "קדוש", "התותח הקדוש", בפיו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, דווקא משום שפגע פגיעה ישירה באוניית נשק יהודית בחוף ימה של תל אביב מול מלון "(קטה) דן". לא היתה זו "אש ידידותית", כפי שקורה לעתים בסערת מלחמה, שהרי בסעיף 8 בדו"ח המבצע השגרתי, תחת הכותרת "האויב", רשום: "אצ"ל". אויב יהודי.



הכוונה, כמובן, לאוניית האצ"ל אלטלנה, ששלשום מלאו 63 שנים להעלאתה באש בפגזים של תותחי צה"ל. במשך עשר השנים שבהן כתבתי את ספרי "אלטלנה" (שיצא לאור ב-78'), חיפשתי את התותח ההוא. דגמיו מצויים אמנם במוזיאונים וגם בחצרותיהם של בתים פרטיים, אבל את זה המיוחד, שקודש פעמיים על ידי מנהיג האומה, לא הצלחתי לאתר. ב-23 ביוני 48', בדיווח למועצת המדינה הזמנית (שמנתה 37 חברים ולכן כונתה הל"ז), קבע בן גוריון כי התותח יהיה "ראוי לעמוד ליד בית המקדש אם ייבנה". ב-4 בינואר 50', בנאום פולמוסי בכנסת, אימץ בן גוריון את הניסוח התקשורתי המצלצל "התותח הקדוש". אחרי צאת ספרי לאור, נודע לי כי התותח הוצב במוזיאון של חיל התותחנים בשבטה, בדרום הארץ. מקום ראוי, כל עוד, על פי השקפת בן גוריון, לא נבנה הבית השלישי.

עם מתן אישורו של דובר צה"ל, תא"ל אבי בניהו, יצאתי למסע היכרות עם התותח בלוויית חברי פטר סלע, צלם תקשורת וטלוויזיה ותיק. הענקתי שי למוזיאון של בית הספר לחיל התותחנים - את פקודת ההקמה של החיל מ-12 במארס 48', מסמך שאותו שזפו עיניהם בראשונה.

על פי הרישומים, חמישה "נפוליאונצ'יקים" ראשונים הגיעו לנמל תל אביב בבטנה של אוניית משא פולנית בין ה-6 ל-7 במאי 48'. איני יודע אם "הקדוש" נמנה עם החמישייה הארטילרית הראשונה, או הגיע במשלוחים הבאים, ובסך הכל - 44 תותחים. הם התנייעו על גלגלי עץ כבדים. קוטרם היה 65 מ"מ. מזונם הגיע עמהם: 48,384 פגזי רסס מסוג שרפנל, המכוונים בעיקר נגד בני אדם וזורעים הרס רב בהתרסקותם. בניסויים מוקדמים, כנראה בטרם הוצאו אל החזית בארץ, הוחלט להעדיף שימוש בפגזי חנ"מ (חומר נפץ מרסק), במשקל 2.5 ק"ג האחד. לא מצאתי רישום מוסמך המזהה את סוג הפגזים שהומטרו ב-22 ביוני 48' ממחנה יונה, היום גן הילטון, על המטרה הימית.

נשק לשתי דיביזיות

סיפורה של אלטלנה משוקע עמוק בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל. ההגנה והפלמ"ח שימשו זרוע ביטחונית של הממסד היישובי. אצ"ל ולח"י (שפרש מאצ"ל) היו ארגונים צבאיים שלא קיבלו את מרותה של הנהגת היישוב, ועל כן כונו "פורשים". לכאורה זיקת אצ"ל היתה להסתדרות הציונית החדשה, הרביזיוניסטית, שפרשה מההסתדרות הציונית העולמית ב-1933 בהנהגת זאב ז'בוטינסקי.

שלוש פעמים (42', 44'-45', 47'-48') ניהל היישוב מרדף אחרי שני הארגונים, בראש ובראשונה נגד אצ"ל, במטרה לכתוש אותם עד דק. בין המרדף השני לשלישי - הכינוי הכולל לכל אחד מאלה היה "סזון", דהיינו עונת ציד - הורה יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, בן גוריון, לראש המפקדה הארצית של ההגנה, משה סנה, לאסוף את הארגונים הלוחמים כולם תחת קורת גג אחת - "תנועת המרי העברי" (45'). למעשה, מערכות היחסים של הממסד היישובי עם המחתרות נגזרו מתוך חישובים ושיקולים מדיניים והם לוו בחטיפות, בעינויים ובהסגרות לבריטים, בעוד אצ"ל החליט על אי תגובה כדי לא לדרדר את היישוב למלחמת אחים.

עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה עסקה תנועת ז'בוטינסקי בהעפלה לא חוקית לארץ ישראל, ואין מחלוקת על ראשוניותה בתחום זה. עם פרוץ מלחמת העולם החליט אצ"ל על שביתת נשק במאבקו בבריטים ומפקדו, דוד רזיאל, ועמו סגנו, יעקב מרידור, אף הצטרפו לבריטים במלחמתם בגרמניה הנאצית. רזיאל נהרג (ב-41') במבצע בעיראק, בהפצצה של מטוס נאצי.

בהתקרב סיומה של מלחמת העולם התמנה מנחם בגין לפקד על האצ"ל. תחת פיקודו הרחיב ארגונו את מערכותיו. ממשלת צרפת איפשרה לשלושת ארגוני המחתרת היהודיים לפעול על אדמתה, בנפרד, ואצ"ל ביקש לחדש את פעילותו שהופסקה בעקבות מלחמת העולם, לשגר עולים, מעפילים כפי שכונו אז. הזרוע התעמולתית של אצ"ל, שפעלה בארצות הברית והעבירה חלק מפעילותה לצרפת, רכשה ביוני 47' נחתת טנקים גדולה מעודפי חיל הים של ארצות הברית כדי להכשירה להפלגה לארץ ישראל, עם עולים, ניצולי שואה שהשתייכו בעבר לתנועת ז'בוטינסקי, ועכשיו התאמנו במחנות של אצ"ל.

פעילות זו התנהלה באטיות רבה, בשל דלילותו של הארגון בכוח אדם ומשאבים. מהצד האחר שיגר בגין ב-1 בפברואר 48' איגרת לאנשיו, בה תבע מהם להשקיע מאמצים ברכישת "ברזל", קרי נשק, משום שהעריך כי גורל היישוב והארץ תלוי במידה רבה בעזרה הצבאית שתגיע מחו"ל. הרעיון היה שלוחמים על נשקם יגיעו לחופי הארץ עוד לפני ה-15 במאי, יום סיום המנדט הבריטי.

אבל כמות הנשק שאצ"ל הצליח לרכוש באירופה היתה מזערית. נציג אצ"ל בפאריס, ד"ר שמואל אריאל, מאבות ההעפלה הרביזיוניסטית, הצליח לפלס דרך לצמרת משרד החוץ הצרפתי, כולל שר החוץ ז'ורז' בידו. הוא היה מוסד של איש אחד, דיפלומט ביישותו, ששיכנע את אנשי שיחו שאם אצ"ל יגיע לשלטון במדינת ישראל בבחירות החוקיות הראשונות, הוא יסייע לצרפת במימוש חלומה לחזור למזרח התיכון. צרפת עדיין היתה רדופת הגירוש המביש שלה ב-46' על ידי בריטניה משליטתה המנדטורית בסוריה ובלבנון, הלבנט, וחיפשה נקם.

אריאל ביקש ממשרד החוץ הצרפתי לספק לארגונו נשק שיספיק לחמש שתי דיביזיות חי"ר: אחת, כוח האצ"ל בארץ ישראל; האחרת, שתוקם על אדמת צרפת באישורה של המדינה המארחת ואשר תגיע לישראל לפני ה-15 במאי. במספרים מוחלטים, כוח אצ"ל בארץ היה קטן מהיקף דיביזיוני, המקביל לאוגדה, אבל באירופה היה ביכולתם של אנשיו לארגן כוח בהיקף כזה. הזמן למימוש היה קצר, מאחר שנותרו רק כ-50 יום עד לסיום המנדט הבריטי. רשימת הנשק המבוקש אמנם נמסרה, אבל ההליך המנהלי היה סבוך. בינתיים הוכרזה מדינת ישראל ואצ"ל, כפי שמנהיגו בגין הכריז, קיבל את מרותה של ממשלתה.



ראשי ההגנה ידעו

שניים ממפקדי אצ"ל בגולה, אליהו לנקין ויעקב מרידור, באו בבהילות לישראל, למסור לבגין הסברים על אי מילוי הוראתו בעניין ההצטיידות בנשק וגיבוש כוח לוחם. עם זאת, דיווחו על מוכנותה של הנחתת, שנקראה אלטלנה (שם-עט שבו השתמש ז'בוטינסקי בעבודתו העיתונאית), ועל המשא ומתן המתקדם עם משרד החוץ הצרפתי. בגין הבין כי אינו פועל בחלל ריק והורה ליצור קשר עם נציגי מערכת הביטחון. אור ל-16 במאי הוזמנו למפקדת אצ"ל בתל אביב - שבאמצעותה קוימו המגעים על שיתוף לוחמי אצ"ל בקרבות - שני בכירי מערכת הביטחון, לוי אשכול וישראל גלילי, ועמם קצין קישור לאצ"ל, דוד כהן. הם שמעו דיווח על אלטלנה, על מקום הימצאה, וקיבלו הצעה לשיתוף פעולה בין שני הגופים לגבי השימוש בנחתת, ואפילו לרוכשה, כדי להשתמש בתמורה לרכישת נשק.

דיווח על הפגישה הועבר לבן גוריון, אשר רשם את פרטיו ביומנו. ואכן, בעקבות פנייה מהממונים עליהם בתל אביב, בדקו אנשי המוסד לעלייה ב' בפאריס את העניין, ביקרו על הנחתת, שוחחו עם נציגי האצ"ל, ולבסוף דחו את הצעותיהם. הנימוק היה כי הנחתת "מסריחה" או "שרופה", דהיינו ידועה הן לבריטים והן לערבים. טיעון זה נדחה כלא ענייני על ידי יהודה בראגינסקי, היסטוריון של עלייה ב', שטען כי כל אוניות המוסד לעלייה ב' החל מ-47' היו "שרופות" ואף על פי כן השתמשו בהן.

אריאל המשיך במגעיו עם משרד החוץ הצרפתי, וב-24 במאי נמסר לו מלשכתו של שר החוץ בידו כי הבקשה לנשק אושרה. ההוראה הועברה לביצוע לכל משרדי הממשלה הנוגעים בדבר, בכללם הצבא הצרפתי. במקביל הוצאה הנחיה ממשלתית לאפשר שהייה בצרפת למועמדים להפליג בנחתת. צריך לציין כי המוסד לעלייה ב' נזקק לשירותיו של אריאל בהשגת אישורי שהייה על אדמת צרפת, ועל פי עדותו של בכיר המוסד, אהוד אבריאל, לימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה, נענה ביד רחבה.

ב-1 ביוני 48' נחתם הסכם על מיזוג אצ"ל בצה"ל, שעל פיו יתגייסו חייליו בגדודים מיוחדים, נשקו של הארגון ומקורותיו יועברו כמובן אף הם לצה"ל, ואצ"ל יחדל מפעולות רכש נפרדות. ההסכם, כפי שפורסם, חל על פעילות אצ"ל בישראל ובתחומי פעילות ממשלתה, כאשר אנשי מערכת הביטחון לא העירו כלום על ההליך בפאריס. צריך לדעת כי גורם רם דרג בשירות הביטחון הצרפתי נהג לדווח למוסד, שהיה למעשה הנציג הישראלי הרשמי בצרפת, על קשרי אצ"ל במסדרונות הממשל הצרפתי, בכללם מגעי אריאל עם בידו ואנשי לשכתו.

החלטת האו"ם לכונן הפוגה בקרבות העיבה על ההכנות בצרפת להפלגת הנחתת, שמועדה המדויק היה תלוי בעיתוי קבלת הנשק. בגין ביקש להודיעו על מועד ההפלגה, כדי לקיים את המגעים הנדרשים עם נציגי מערכת הביטחון, אבל במטה האירופי החליטו ליטול את "הסיכון (בהפלגה) שאולי יהיה כרוך בהפרה של ההפוגה". מהצד האחר, שום דבר לא נעלם מידיעת המוסד לעלייה ב', שאנשיו דיווחו על ההתרחשויות כולן לממונים עליהם, בכללם בן גוריון, גלילי ושר העלייה משה שפירא. השאלה היתה אם להתנגד להפלגת הנחתת. הוחלט לא למנוע את ההפלגה. שיירת תובלה של הצבא הצרפתי הובילה את הנשק למתחם העגינה אור ל-9 ביוני. ב-11 ביוני דיווח ראש המוסד שאול אביגור לתל אביב כי המטען הועמס על הנחתת. בד בבד עלו על סיפונה יותר מ-900 מפליגיה.

חיים בן-מנחם, ראש שירות הידיעות של המוסד ולימים המנכ"ל הראשון של דואר ישראל, נקט בחשאי הליכים שהיה ביכולתם למנוע את ההפלגה מבלי שהתכולה והאנשים ייפגעו. הוא טילפן לממונה עליו, אביגור, ששהה בשווייץ, ושאל, "לאפשר לה להפליג?" אביגור השיב, "אין למנוע את ההפלגה".

אף שהדברים מאושרים בחתימתו של בן-מנחם, טען אביגור בעדות נגדית (שתי העדויות נמסרו לכותב שורות אלה) כי לא נשאל אם לעכב את ההפלגה. לדבריו, בעדותו הכתובה, כל שעשה היה, "...הודעתי לארץ את הידוע לי". הוא לא קיבל מהארץ כל הנחיה, חיובית או שלילית.

בגין לא ידע

הנחתת עזבה את נמל מרסי ב-11 ביוני, ערב חג השבועות תש"ח. הפלגתה אפוא לא היתה סודית. אך היא כן הוסתרה על ידי שולחיה, מטה אצ"ל באירופה - אבל מבגין. בהכירם את הקפדתו על חוק ומשפט היו משוכנעים שלו נשאל היה מורה שלא לשגרה, עקב כניסתה לתוקף של ההפוגה בקרבות. לבגין נודע על שיגורה מהאזנה לחדשות בי-בי-סי, ואכן, הוא הורה לעכב את המשך הפלגתה כשהיא כבר היתה בלב ים.

רק כאשר היה ברור שהמסר נקלט על האונייה - היו קשיי קליטה, מערכת האלחוט היתה פגומה - נועד בגין ביוזמתו עם גלילי, אשכול וכהן, במפקדתו, אור ל-16 ביוני, ונציגי אצ"ל באירופה, שהגיעו לארץ עוד לפני ההפלגה, דיווחו בהרחבה על תכולת הנחתת. למחרת נועדו אנשי מערכת הביטחון עם בן גוריון, והוא הורה "להעלותם (את אלטלנה ואנשיה) לחוף לא ידוע", כרשום ביומנו. המקום שנקבע - חוף כפר ויתקין.

עכשיו החלו מגעים על עתיד הנשק. בגין ומפקדתו ביקשו להפריש לשני גדודי אצ"ל שכבר מוזגו בצה"ל והשלישי שבדרך למיזוג את החלק היחסי מהנשק בהתאם לגודלם, וכן להקצות חמישית ממנו לכוחות אצ"ל בירושלים - שבהחלטת 29 בנובמבר 47' מותגה כעיר בינלאומית - ולכן פעלו בה בנפרד כוחות ההגנה, אצ"ל ולח"י, כפופים בעירבון מוגבל למפקד העיר, דוד שאלתיאל. יתרת הנשק יועדה להעברה למחסני הנשק הכלליים של צה"ל.

גלילי הסכים לכאורה לדרישת אצ"ל בעניין ירושלים. אך לפי תיאורו של היסטוריון מפ"ם, מנחם שלח, עשה גלילי תרגיל לבגין: במקום לומר "לאצ"ל בירושלים" דיבר על הסכמה להעברת הנשק לירושלים, ללא אזכורו של אצ"ל, ובגין לא הבחין בכך.

את הבקשה לצייד בנשק את גדודי אצ"ל דחו גלילי וחבריו מכל וכל. בגין דיבר על גאוות יחידה, בהקבלה ללוחמי ההגנה והפלמ"ח שמוזגו בצה"ל על ציודם, שהיה כפול ומכופל מזה שהיה לאצ"ל. אשכול לעג לאצ"ל ושאל, האם באלה גירשתם את הבריטים? עמדת גלילי לא השתנתה. המשאלה האחרונה שנדחתה היתה לשלב בשמירה על מחסני הנשק הצה"ליים, אשר יקלטו את נשקה של הנחתת, לפחות איש אצ"ל אחד.

המצב הידרדר למלחמת אחים. בשבת, 19 ביוני, דנה מועצת מפא"י בהתנגדות מפ"ם לדרישתו של ראש הממשלה ושר הביטחון לפרק את מטה הפלמ"ח. תוך כדי הביקורת הקשה על מפ"ם, תנועת האם הפוליטית של הפלמ"ח, הגיע גלילי לאולם הדיונים בשדרות קרן קיימת (היום בן גוריון) בתל אביב, וביקש להיוועד עם בן גוריון בארבע עיניים. לא איתרתי כל מסמך המתעד את שיחתם, אבל מכתב שהנפיק גלילי אחרי השיחה היווה למעשה סיכום של הדברים, והיה למסמך המכונן בהמשך פעילותם של ראש הממשלה והממשלה בעניין אלטלנה.

גלילי כתב: "לנגד עיני קונספירציה נרקמת... גילוי ראשון של ניסיון לקיים משטר קבע של ארגון צבאי נפרד במדינה... אויבים מבית... הם (אצ"ל) רימו אותנו ולא הודיעו כי הם מכינים אונייה כזאת... עשרים יום אחרי שחתמו על ההסכם שהם מוסרים את כל קשרי הרכש... רמאות חמורה ומסוכנת ביותר ואז החלטנו לא להתעלם מזה... לפתע הודיעו כי האונייה בדרך..."

אלא שעל פי העובדות, לא היתה כאן לא קונספירציה ולא רמאות. כל המידע המוקדם שנאסף על ידי המוסד לעלייה ב' רשום בדיווחיו שנשלחו לארץ וביומניו של בן גוריון. לימים טען בן גוריון כי באותה שבת שמע לראשונה על בואה של האונייה מפי גלילי, טענה העומדת בסתירה לדיווח ביומנו שלו ב-16 ביוני. וכאשר הציג בגין שאלה פומבית לבן גוריון בעניין זה, הפנה אותו בן גוריון לגלילי.

מערכת הדמים התנהלה בכמה חזיתות: בחוף כפר ויתקין, שבו נהרגו שני אנשי צה"ל ואיש אצ"ל אחד. ליד משטרת בית דגן, שם נפלו שני אנשי אצ"ל. בחוף תל אביב, שבו נפלו 13 אנשי אצ"ל ואיש צה"ל/פלמ"ח אחד. בסך הכל נהרגו שלושה אנשי צה"ל ו-16 אנשי אצ"ל, בתוכם כאלה שכבר שירתו בצה"ל או היו בתהליך המיזוג.

למבצע הוקצו תשעה פגזים

בשלב הזה של מלחמת העצמאות היו בצה"ל שלושה גדודי ארטילריה, בבסיס הראשון של חיל התותחנים בפרדס כץ. את סוללות התותחים ניידו בין החטיבות השונות של צה"ל. הסוללה שהוצמדה לחטיבת אלכסנדרוני, שפעלה במרחב התיכון ובכללו חוף כפר ויתקין, שלחופו הגיעה אלטלנה בהוראת שר הביטחון ומערכת הביטחון, נועדה להיערך אל מול "האויב - ריכוזי אצ"ל על חוף הים, מערבית לכפר ויתקין". ההוראה היתה "למנוע פריקת נשק מהאונייה", ו"במקרה של צורך להפציץ את ריכוזי אצ"ל". אלא שבפעם הזאת - 21 ביוני 1948 - לא נדרש צוות התותח לטווח את פגזיו. יותר מ-900 נוסעי האונייה הועברו למחנות עולים ואילו רוב מטען הנשק פורק, נערם על החוף ונאסף למחסני צה"ל. היו גם יחידות שבהסתננות יחידים גנבו כלי נשק למחסני יחידותיהם.

בשיאם של האירועים בחוף כפר ויתקין, שאותם ליווה אולטימטום צבאי לאצ"ל להיכנע, החליט פיקוד אצ"ל לשלוח את מנחם בגין לתל אביב, עיר אוהדת לארגונו, בהנחה ששם יוכל להתבצע משא ומתן רגוע. הנחתת, ועליה בגין, הגיעה לחוף תל אביב, כשהיא מתמרנת מול אוניות חיל הים המבקשות לסגור עליה, ועל פי הוראת מפקד האונייה, אליהו לנקין, העלה אותה רב החובל על שרטון - כנראה שרידי אוניית המעפילים פאריטה שהביא אצ"ל ב-1939.

ב-22 ביוני ניסו גורמים שונים לתווך, אך בן גוריון - באישור הרוב בממשלה, תבע כניעה או הכנעה. הוא דחה כל ניסיון למשא ומתן, והורה לפגוע ב"אויב". הוא הזעיק אליו את מנהל אגף המבצעים במטכ"ל, יגאל ידין, והורה להכניע את אלטלנה בכל דרך אפשרית. ידין תבע לקבל את הפקודה בכתב ("אחת משלוש פקודות ישירות מבן גוריון שאותן ביקשתי לקבל בכתב", סיפר לי ידין), וכאשר קיבל אותה חיבר פקודת מבצע.

ידין הזעיק את מפקד חיל התותחנים, שמואל אדמון (שחלומו לחגוג באותו ערב מסיבת יום הולדת לבתו הקטנה שלומית גז עכשיו), אל מטהו, ב"גבעה" ברמת גן, ונתן לו קווי מתאר. סגנו של אדמון, מאיר אילן, הורה לאשר גונן, מפקד מחלקת הנפוליאוניצ'יקים, להקצות לפעולה שניים מתוך סוללה בת ארבעה תותחים.

שני התותחים הובאו למחנה בן עמי, היום מסוף האוטובוסים בקרן הרחובות ארלוזורוב-דרך נמיר בתל אביב, והובלו דרך רחוב ז'בוטינסקי - שאלטלנה נשאה את שם העט שלו - אל מחנה יונה שנשק לבית הקברות המוסלמי, היום גן הילטון. משני התותחים נבחר "מס' 1". מפקד צוות התותח היה הלל דלסקי, לימים חתן פרס ישראל בחקר הספרות הכללית, שאביו, יוסף, היה מנהיג תנועת ז'בוטינסקי בדרום אפריקה. דלסקי וצוותו הוערכו כטובים בתחומם וכך נבחרו לבצע את המשימה.

דלסקי ורוב אנשיו ביקשו לשחררם מהמשימה. הם שטחו את בקשתם כקולקטיב וכפרטים לפני מפקד חיל התותחנים וסגנו, אך נדחו. הם חזרו אל עמדתם בחריקת שיניים. התותח הוצב כך שצוותו לא ראה את אלטלנה והסתמך על הטיווח, אבל מונרו פיין, רב החובל האמריקאי של אוניית הנשק, שהשיט אונייה דומה במלחמת העולם והיה פטריוט ציוני, הושיט את המשקפת למפקד האונייה, אליהו לנקין, לימים חבר הכנסת הראשונה ושגריר בדרום אפריקה, ואמר: "תסתכל צפונה, שם מציבים תותחים".

דו"ח המבצע, שעליו חתום אשר גונן (אז בלכר), מפקד מחלקה ג' בגדוד 1 שדה, ציין במפורש שההוראה היתה לפגוע באונייה (בניגוד לטיעון ששיגרו פגזי התראה). למבצע הוקצו תשעה פגזים.

הירי החל בשילוח פגזים לאיכון טווח פגיעה, החל מ-1,500 מטר, תוך צמצום המרחק עד ל-850 מטר. בנקודת ציון זו "ניתנה (הוראה) אש תכליתית - שלושה כדורים אש תותחים". אחרי הפגז השני של אש תכליתית, כתוב בדו"ח, הופסקה האש לפי פקודת קצין המבצעים של חיל התותחנים. פגז התכלית השלישי כבר לא נורה. "20 דקות אחרי הפסקת האש נשמעו התפוצצויות כבירות, והאונייה עלתה באש".

אווירת מרידה

על סיפון האונייה נמצאו כעבור זמן שתי גופות שרופות של עולים מקובה. אחד מהם זוהה לפי טבעת זהב שעל אצבעו. פצוע שהורד מהאונייה מת בבית החולים. לא ברור כיצד נהרגו עשרת האחרים, אם על הסיפון, אם בעת שקפצו מהסיפון הבוער לים, או בעת ששחו לחוף מבטחים. בגין ביקש להישאר על הסיפון עד לרדת אחרוני האנשים שעליו, ואכן ירד בין האחרונים. "הוא נראה כאדם שעולמו חרב עליו", העיד יואל קמחי, שהשיט את החסקה שעליה ישב בגין.

באחד מימי האזכרה להרוגי אלטלנה בחוף הים ראיתי מחזה קורע לב: גבר מבוגר כרע ברך מול הים ואמר בקול בוכים: "נקראתי למטה הפלמ"ח במלון ריץ שהשקיף לים בעת שאירעה הטרגדיה. נצטוויתי לירות לעבר אלה שמילטו את נפשם. יריתי. איני יודע אם פגעתי, אם פצעתי, אם הרגתי, אולי כן אולי לא, אבל יריתי בניצולים. אני מבקש סליחה ומחילה".

היה זה אורי ירום, לימים אל"מ, מקים טייסות המסוקים של צה"ל, המקפיד לבוא בכל שנה לאזכרה הנערכת ליד קבריהם של חללי אלטלנה בנחלת יצחק. אחד מקרב העשרה היה, על פי רישומי הש"י, שירות הידיעות של ההגנה, סוכן שהושתל בתוך אצ"ל, וקבור עד היום בחלקת חללי אלטלנה. מפקד אצ"ל, מנחם בגין, שהיה על סיפון האונייה, היה יעד לכדורים אלה. בכך הודה יצחק רבין בספרו "פנקס שירות". רבין, אז מפקד חטיבת הראל שלחמה בירושלים, נקלע לכל האירוע באקראי, ופיקד על הכוח במטה הפלמ"ח, שהיה ממוקם במלון ריץ.

התותחים הועברו אחרי מלחמת העצמאות לבית הספר לתותחנים בשבטה. אחד שופץ והוצב במוזיאון מקורה. השני, טעון שיפוץ, הוצב במוזיאון פתוח בשבטה, ומאוכל בהדרגה. לכל אחד מהם הוצמדה בעת ייצורו טבלת מתכת שעליה רשומים פרטי זהותם, מס' 388 ומס' 1065, שנות ייצור 1916 ו-1918. בהרצאה שנשאתי במכללה לפיקוד ולמטה סיפרתי את סיפור התותחים, ומפקד המכללה, תא"ל נועם תיבון, פעל להעברת התותח המשופץ למתחם המכללה. "מלמדים אצלנו את פרשת אלטלנה, אז מן הראוי שאחד מסמליה יהיה אצלנו", אמר תיבון. לצדו של התותח הוצב שלט "רק לא מלחמת אחים", כלשון הנחייתו של מנחם בגין לאנשיו הן בימי הסזון (44'-45') והן בזמן אירועי אלטלנה.

נראה כי השימוש בארטילריה היה נחפז. אולי כדי לקצר הליכים. הנחתת נחתה על שרטון. על סיפונה היו כשני מנייני אנשים. רוב נשקה הורד בחוף כפר ויתקין. בבטנה נשארו מעט רובים, נושאי-ברנים ועוד סוגי נשק קל. אפשר היה להטיל עליה מצור ימי ולקיים מעליה פטרולים אוויריים, תוך הסכם עם משקיפי האו"ם שהחלו לגלות עניין בהפרת כללי ההפוגה ונציגי הממשלה החלו לנהל עמם מגעים. אבל נראה כי הצמרת המדינית ביקשה להשיג את הכניעה מיד, משום שגם בחיל הים וגם בחיל האוויר החלה להתפשט אווירת מרידה נגד הפקודה של מלחמת יהודים ביהודים. מתנדבי חו"ל בחיל הים ובחיל האוויר איימו כי יחזרו לארצותיהם אם מלחמת אחים זו תימשך. ביחידות אחרות היו סירובים רבים והמסרבים הועמדו לדין.

זוהי פרשה סבוכה, שהיום, כעבור 63 שנה, אפשר להצטער ששר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, דחה בכתב (באוגוסט 71') את בקשתם של שני האישים שעמדו משני עברי הפרשה, מנחם בגין, כמפקד אצ"ל, וישראל גלילי, כנציג מערכת הביטחון ואיש הקשר לראש הממשלה ולשר הביטחון, לחקור אותה בוועדת חקירה משפטית. נימוקי הדחייה של השר היו משפטיים, אך הוא גם פיקפק באפשרות לאתר שופטים נקיי דעת בפרשה זו, שעשנה מסרב להימוג.

הביוגרף של בן גוריון, ד"ר מיכאל בר-זהר, כתב בספרו כי ראש הממשלה "ניצל (את האירוע) עד לחיסול חשבונו (ארוך הימים) עם אצ"ל". אליעזר ליבנה, מנהיג בכיר במפא"י, גרס כי חיסולה של אלטלנה נבע מרצונו של בן גוריון להציג את אנשי אצ"ל כ"מורדים במלכות". ואילו גלילי, המנוע המרכזי בהבאת הפרשה אל סף מלחמת אחים, הטיח בבן גוריון, בגלל פירוק מטה הפלמ"ח, כי נימוקיו בעניין זה "מבהילים ומבעיתים כמעט כאותו מכלול הנימוקים שבגללם ירה התותח הקדוש... נימוקים לצידוק אלטלנה שמאלית פוליטית".

ואולי הוא צדק. היה זה דן אבן, מפקד חטיבת אלכסנדרוני, שגילה בשעתו כי אחרי פרשת אלטלנה ובעיצומו של הדיון על ביטול מטה הפלמ"ח, הוזמן לבוא אל יועצו הצבאי של בן גוריון, שלום עשת (אז, פריץ אייזנשטט). הוא נשאל, אם ניתן לסמוך על נאמנות החטיבה לממשלה, אם יוטל עליה להגן על הממשלה מפני ניסיון השתלטות אפשרי של כוחות פלמ"ח.

"סוכם", סיפר אבן בעדות מוקלטת, "שאעמיד אחד מן הגדודים במצב הכן לקראת תזוזה מיידית, למקרה שיקום צורך לתפוס עמדות הגנה סביב המטה הכללי (ב"גבעה" ברמת גן). כוח נייד מתוך הגדוד יועד לתפקידי ליווי. עיבדנו תוכנית כללית לאבטחת גבעת החלמה (נקראה כך בשל בית הבראה שהיה ממוקם בה), משכנם של המטה הכללי ושר הביטחון, שברגיל אובטח רק בידי משמר קטן... עד ביטול פקודה זו כעבור שבועות אחדים, עמד תמיד אחד הגדודים בחטיבתי - גדוד 32, גדוד 33 - במצב של כוננות מיידית במחנה 21. החיילים צוידו בתחמושת חיה והנשק המסייע וציוד מלא הוטענו על גבי כלי רכב מוכנים לתזוזה".

למעשה האשים בן גוריון את ראשי מפ"ם, בעלי ההשפעה המרבית על הפלמ"ח, בניסיון "להפוך חלק מהצבא לצבא מפלגתי, לפלג את הצבא, לפרק את משמעת הצבא בתוך חטיבות מסוימות", מעשים שמשמעותם "סכנה לשלמות המדינה, הסכנה הכי גדולה, שנתעוררה מאז הוקמה המדינה". הדברים נאמרו אחרי פרשת אלטלנה.*

גילוי נאות: בימי המשא ומתן לשלום עם מצרים הושאלתי מ"ידיעות אחרונות" לשמש יועץ תקשורת לראש הממשלה מנחם בגין. לגבי פרשת אלטלנה: מנהל לשכתו של בן גוריון במשרד הביטחון, חיים ישראלי, כתב בספרו האוטוביוגרפי כי בן גוריון העביר אלי, לפי בקשתי, את כל החומר מתיקיו בעניין זה.

תהפוכות
היריבים מפרשת אלטלנה נפגשו כעבור שנים בממשלה

ראש הממשלה השישי, יצחק רבין, שפיקד על הכוח במטה הפלמ"ח בתל אביב בעת הירי על אלטלנה, היה זה שפינה ב-77' את מקומו לראש הממשלה השביעי, מנחם בגין, שהיה על סיפון האונייה בעת שהופגזה. משה דיין, שפיקד על גדוד הקומנדו 89 באירוע הדמים בכפר ויתקין וכיוון את האש אל אנשי אצ"ל, היה כעבור 19 שנים לשר החוץ בממשלתו של בגין, ולמעשה איש סודו המרכזי. לכך יש להוסיף שהאלוף יגאל ידין, שקיבל מבן גוריון את ההוראה להמטיר אש תותחים על האונייה, היה סגנו של בגין בממשלתו. עם ישראל גלילי שירת בגין בממשלת 67', כאשר השניים היו תמימי דעים בעניינים מדיניים. ועל הכל, היה זה בגין שבימי ההמתנה ב-67' ניסה לגרום לחילופי שלטון שיביאו לחזרתו של בן גוריון לראשות הממשלה במקום לוי אשכול, שיישאר בממשלה כסגנו. גם כששירתו אישים אלה יחד בממשלה, מעולם לא שוחחו ביניהם על אירועי יוני 48'.

Sunday, June 26, 2011

הרצל מקוב על ההחלטה לאתר את שרידי האלטלנה


שיחת היום

מאת אילן ליאור


שישים ושלוש שנה אחרי שהוטבעה, יוזמים משרד ראש הממשלה והמרכז למורשת מנחם בגין מבצע בניסיון למשות את שרידי אניית האצ"ל אלטלנה ממצולות הים, מול חופי תל אביב. צוללנים צפויים להתחיל בחיפושים אחר השרידים בתוך כמה שבועות. אם ייאתרו חלקים מהאנייה יפעלו להעלותם אל החוף ואחר כך ייעשה בהם שימוש להקמת אנדרטה. הרצל מקוב, ראש מרכז מורשת מנחם בגין, הוא ממובילי היוזמה.

הרצל מקוב, אחרי 63 שנה הגיע הזמן להוציא את השלדים מהארון?

"בהחלט כן. יכול להיות שמזמן הגיע הזמן, אבל ההזדמנות היא היום כיוון שהממשלה החליטה על פרויקט מורשת. אנחנו חושבים שזה חלק מהמיתוסים, האתוסים שמלווים את הקמת מדינת ישראל".

למה העליתם דווקא עכשיו את היוזמה?

"מבחינתנו, העניין של אלטלנה לא מת אף פעם. לפני שלוש שנים עשינו משט הצדעה של ספינות, לציון 60 שנה לאירוע. לא מזמן נקבעה אנדרטה מחודשת בחוף תל אביב בטיילת, מול המקום שבו זה אירע. כרגע אנחנו חושבים שיש הזדמנות לעשות את זה בעקבות ההחלטה של הממשלה להקצות כספים לאתרי מורשת".

מה המטרה של הוצאת האנייה מהמצולות? מה תעשו איתה?

"זה מותנה קודם כל במה אפשר יהיה להוציא. עברו למעלה מ-60 שנה ולא ברור באיזה מצב זה יהיה. הכוונה היא ליצור אנדרטה בעזרת החלקים שיימשו".

שווה להשקיע בזה כל כך הרבה אנרגיה וכסף?

"אנחנו לא יודעים עוד להגיד אם זה כל כך הרבה כסף. מדברים כרגע על 200-300 אלף שקל, זה לא סכום גדול להשקעה במונומנט כזה. אנחנו חושבים שהמסר - לא רק תיקון העוולות ההיסטורי - המסר לחברה הישראלית היום שעולה מאלטלנה, המסר שיצר מנחם בגין של 'מלחמת אחים לעולם לא' הוא מסר מאוד רלוונטי".

ראש הממשלה אמר השבוע שהלקח מפרשת אלטלנה הוא הצורך באחדות בעם. אתה לא חושש שהוצאת האנייה תשיג בדיוק את המטרה ההפוכה ותעורר שוב ויכוח והאשמות?

"לא. אני חושב שזה היתרון של הזמן שעבר, כבר אין האשמות. מצד אחד לא יאמרו שמדובר על ניסיון לפוטש, ומצד שני הכאב על אובדן החיים ועל הפגיעה שהיתה הוא כבר כזה שזה יאפשר לראות את העתיד ולא את העבר".

אתה מזדהה עם המודעה שפרסם משרד הביטחון לקראת טקס האזכרה שלפיה אנשי אלטלנה נרצחו?

היום, אחרי 63 שנים, לא הייתי משתמש במונח הזה. אבל אני חושב שבהחלט זה לא מופרך לומר אותו".

למה לא היית משתמש בו?

"משום הרצון שלא באמת לפתוח את הפצעים האלה".

אתה עוד כועס על מה שקרה?

"יש בי כאב, כבר לא כעס. הכאב נובע מכמה מישורים. המישור הראשון והמשמעותי ביותר זה אובדן של חיים. הכאב הנוסף הוא על אובדן כלי המלחמה, כלי הנשק, שהיו יכולים לשרת את מדינת ישראל ההולכת וקמה אז. בשל חוסר האמון שהיה אז, זה הלך לאבדון. הכאב הנוסף האחרון הוא באמת על רמת האי אמון ששררה אז בין החלקים השונים של הציבור שבמידה רבה הביאה לטרגדיה הזאת".

במודעה לא נכתב מי היו הרוצחים. אתה יכול להצביע עליהם?

"האחריות היא של ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון. אין פה שאלה. יש להצטער על ההתלהבות של חלק מהאנשים שהיו מעורבים במילוי פקודתו".

מבחינתך האיש מאחורי הרצח הוא ראש הממשלה דאז?

"אני לא השתמשתי במלה רצח, אבל האיש שעומד מאחורי הטרגדיה הזאת ונושא באחריות לה הוא דוד בן גוריון".

ששים שנה ליסוד בית החולים כפר שאול על אדמות דיר יאסין


בהזמנה ליום עיון של בית החולים כפר שאול מתואר הכפר כ"אוצר של ממש לשירותי
הבריאות". בהנהלת בית החולים אמרו כי לא הזכירו את הטבח שהתרחש במקום, כי ניסו שלא לעורר פולמוס

מאת עקיבא אלדר

"בפאתי ירושלים, רחוק מהעין ניצב בשיממונו כפר ערבי נטוש, דיר יאסין; אוצר של ממש לשירותי הבריאות והרווחה המחפשים אכסניה למאות מהנזקקים להחלמה גופנית ונפשית". כך תוארו קורותיו של הכפר הערבי, שבו רצחו לוחמי האצ"ל כמאה מתושביו, בהזמנה ליום עיון לציון 60 שנה לבית החולים הממשלתי לבריאות הנפש כפר שאול, שהוקם על אדמות הכפר. למרגלות תמונתו של אחד מבתי האבן ה"נטושים" שמשמשים את בית החולים, מסופר כי "בתוך זמן קצר מוקם במקום 'כפר עבודה' מוגן המיועד למגורים זמניים, הכשרה מקצועית וטיפול גופני ונפשי".

על ההזמנה לאירוע "כפר שאול - אתמול, היום, מחר" שיתקיים בסוף החודש בבית מורשת בגין, חתום ד"ר אלכסנדר טייטלבאום, יו"ר סניף ירושלים של איגוד הפסיכיאטריה בישראל ומנהל מחלקה בביה"ח כפר שאול. בין המברכים בטקס, סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן וראש עיריית ירושלים, ניר ברקת. ח"כ רחל אדטו וד"ר גד לובין, ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות.

במענה למכתב ששלח ד"ר יהודה אברמוביץ, מנהל מחלקה בבי"ח באר יעקב, לד"ר טייטלבאום, במחאה על הכחשת הטבח בדיר יאסין כתבה הנהלת בית החולים כי "בית החולים החליט, לאחר מחשבה ארוכה, 'לדלג' מעל המשוכה הזו ולא להיכנס לפולמוס. ביה"ח בחר, למיטב שיקוליו, להיות 'חכם' ולא 'צודק' במקרה זה, כאשר ברור לנו שיש שיטענו מי כנגד החוכמה ומי כנגד הצודק".

בהתייחסות ישירה לתיאור קורותיו של דיר יאסין נאמר במכתב כי "זהו לנו יום חג; דיר יאסין אוזכר בהקדמה ובכך יצאנו ידי חובת הצדק ההיסטורי". ההנהלה מציינת כי חינוך רפואי, טיפול הגון ומחקר המוח אינם מחייבים בהכרח "חיטוט" בפצעים, וכי לעתים התבונה מחייבת שלא להיכנס למקומות שמהם אנו עלולים לצאת במצב רע יותר מאשר נכנסנו אליו, בבחינת "הימנע מלהרע". ההנהלה הביעה תקווה שד"ר אברמוביץ ישתתף באירוע. ד"ר אברמוביץ אמר ל"הארץ" כי הוא אמור להיות בחו"ל באותו יום, אך אילו היה בארץ היה מדיר רגליו מהמקום מסלידה ומחאה על ההתעלמות של המארגנים מסיפורו האמיתי של דיר יאסין.

"אני מניח שידוע לכם כי דיר יאסין היה עד 1948 כפר בפאתי ירושלים שהתפרסם במה שלימים נודע כ'טבח דיר יאסין', אירוע שבו נרצחו בין 100 ל-120 גברים, נשים וילדים על ידי לוחמי האצ"ל", כתב אברמוביץ. "אירוע זה הפך לסמל בזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני וגרם לתושבים ערבים רבים לברוח מבתיהם בפחד מהכוחות הישראליים, ובהמשך להפוך לפליטים. אירוע זה הוא פצע פתוח ביחסי שני העמים... אין זכר לכל אלה בדברים הכתובים בהזמנה".

בהמשך כתב הפסיכיאטר הבכיר: "כאנשי בריאות הנפש אנחנו שוקדים על הגברת המודעות אצל האוכלוסיות שבהן אנחנו מטפלים, אנחנו נאבקים בהכחשות, מעודדים את הפונים להיוועץ בנו להיות אמיצים ואחראים למצבם. להיות נאמנים וישרים עם ההיסטוריה האישית שלהם. האם לא היה ראוי על כן, במלאות 60 שנה לביה"ח כפר שאול, להזכיר את העבר ואת הכאב של האחר, ולהסתכל ביושר בעבר המשותף? האם אפשר באמת לבנות חינוך רפואי הגון, טיפול הגון בסבל נפשי ומחקר מוח הגון המבוססים כולם על התעלמות והכחשה של כאב השכן?".


 

יוסי שריד על בגין ושמיר

בהארץ



עינו של אמיר אורן נתעכבה על המודעה מטעם משרד הביטחון: חללי אלטלנה מוגדרים בה כ"נרצחים". ואין נרצחים בלי רוצחים - הלא הם בן-גוריון ויצחק רבין.

האזכרה נערכה השבוע בנוכחות המשפחה הלוחמת וממשיכי דרכה. מלת הסתייגות לא נשמעה, גם לא מפי ראש הממשלה. רק לפני שבועיים הם נרעשו למשמע השוואה שערכתי, בתיקון ליל שבועות ב"צוותא", בין מנחם בגין ויצחק שמיר ליאסר ערפאת - הם כמוהו נגועים בטרור. "השריד הזה ירד מהפסים", הגיבו.

אנלוגיות היסטוריות אינן חביבות עלי במיוחד. דין המשווה כדין המשנה - ידו על התחתונה, כי תמיד יימצאו ההבדלים.

אבל השגיאה המתודולוגית שלי אינה מתקנת את הביוגרפיה שלהם. רבים העומדים בראש תנועות לשחרור לאומי אימצו שיטות התנגדות אלימות וחסרות הבחנה, שסופות תמימים עם רשעים, אזרחים עם חיילים וזורעות במזיד בהלה כללית. צריך להצטער, לא צריך להתכחש, ולמשכתבים אל תהיה תקווה. לימים הפכו הטרוריסטים למנהיגים לגיטימיים, לנשיאים ולראשי ממשלות; ובגין ושמיר בכלל זה.

ב. מיכאל הפנה פעם את תשומת הלב לספר "דברי הימים למלחמת השחרור", שנכתב על ידי בעלי דבר מיוצאי אצ"ל ולח"י, ומתבסס על מסמכים מארכיוני צה"ל ואצ"ל, ממכון ז'בוטינסקי וממוזיאון בית"ר. המחברים זיכו בתודתם את א.צ. גרינברג, אבא אחימאיר, ארתור שיק, שמואל שניצר ושמואל תמיר; דברי פתיחה וסיכום מאת ישראל אלדד שייב.

קצרה היריעה מלפרט את כל הפעולות שעליהן נטלו הארגונים אחריות. להלן מקרים מייצגים בלבד: 4.11.1937 - 5 הרוגים, 8 פצועים ביריות על אוטובוס ברוממה; 16.7.38 - 10 הרוגים, 3 פצועים, ובהם 4 נשים ועוד נער וילדה, מפצצה בסל ירקות; 26.7.38 - 27 הרוגים, 46 פצועים מפצצה בשוק הערבי בחיפה; 29.5.39 - 5 הרוגים, 18 פצועים מהתפוצצות מוקשים בקולנוע "רקס" בירושלים, גם אשה וגבר יהודים נפצעו קשה; 20.6.39 - 78 הרוגים מפצצה בשוק הירקות בחיפה.

ולא הזכרנו את הזכור יותר: הפיצוץ במלון המלך דוד, הטבח בדיר יאסין, ההוצאות להורג של יהודים שנחשדו בשיתוף פעולה עם הכובש הזר (עשרה מקרים לפחות), ההתנקשות בחייהם של כמה מנציגי ממשלת-הוד-מלכותו-מלכותה ושל הקהילה הבינלאומית באזור ובארץ.

מסוף 1937 ועד לאמצע 1939 - בפחות משנתיים, הפיל הטרור של אצ"ל ולח"י 232 קורבנות בנפש ועוד 370 פצועים, גברים, נשים וטף. והכל לפי נתוני הספר הרשמי למחצה, שראה אור מחודש ב-1981 בסיוע משרד הביטחון.

את המספר המדויק של כל מאות ההרוגים בשנות הטרור - 1946-1948 - התקשיתי לחשב. המעוניין ברשימה המלאה ישיג את "דברי הימים למלחמת השחרור", ויעשה את החשבון בעצמו.

מעשה אבות סימן לבנים, וגם לאחר 1948 ו-1967 לא חדלו מעשי טרור יהודי. רבים מהטרוריסטים מתהלכים חופשי, ואלה שנתפסו והורשעו - זכו לחנינה.

כל עם מאמץ לחיקו את הטרוריסטים שלו, רואה בהם גיבורים. ואם יש מי שמרגישים בחילה, גם הם אינם פוסלים מחילה: ישראל, אף על פי שחטא - ישראל הוא.

אך עדיין נותרו מתי מעט, שכל הטרוריסטים בעולם, בלי הבדל גזע ודת, מוקצים בעיניהם מחמת אותה מידה של מיאוס, יהיו מניעיהם אשר יהיו. המטרה, לדעתם, אינה מקדשת את כל האמצעים, אבל אמצעים מטמאים מטרה.



מאמר דעות על האלטלנה

מוטי גולני | למשות את אלטלנה

מותר להניח, כי המבקשים למשות את אלטלנה ממצולות הים יהיו נאמנים, לפחות בעניין הזה, למורשת הרוויזיוניסטית שעל פיה עצם הדיבור הוא המעשה.

אבל בין אם יעלה הדבר בידם ובין אם לאו - לפנינו הזדמנות פז לחדד את הוויכוח על הסכנות האורבות לדמוקרטיה הישראלית בימים הללו, שבהם הולך ומתעצם כוחם של מי שרואים בה נטל ומשרד החינוך עוין בגלוי את העיסוק בה. חיוני היום להעלות על נס את החלטתו ההיסטורית של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון אז, להטביע את האונייה במקום המרכזי ביותר האפשרי, מול חופי תל אביב: למען יראו וייראו. את מי בדיוק ביקש בן-גוריון להרתיע וממה?

מלחמות אזרחים עקובות מדם היו נחלתן של מדינות לאום רבות שקמו ב-150 השנים האחרונות. זה לא קרה בישראל. מדוע? כלום נשקפה סכנה כזאת מכיוון הפורשים, בעיקר אצ"ל?

האמת היא שבן-גוריון לא חשש מאצ"ל, שכוחו היה דל ומגמת ההשתלבות במדינה החדשה גברה בתוכו באותה עת על הסירוב להכיר בריבונותה. בכל מקרה, התפרצות של מלחמת האחים לא היתה תלויה בהחלטת אצ"ל. זה סיפור שמנחם בגין וחסידיו טיפחו ומטפחים ללא בסיס. סירובו של אצ"ל להפקיד את הנשק בידי צה"ל, בידי המדינה, היה מרד שדוכא באש בתוך שעות ספורות אף שאצ"ל השיב מלחמה. לא קשה לשער מה היה קורה לארגון לו אנשיו היו מרחיבים את המרד אחרי חיסול האונייה. בגין הבין זאת היטב. הוא אף השכיל להפוך את חולשתו לכוח חיובי מגייס ולכלי להכרעת מתנגדי ההשתלבות בקרב אנשיו. הפרשה הזאת עומדת לזכותו.

הסיבה שבגינה הורה בן-גוריון להפגיז את אלטלנה היתה אחרת. במדינת ישראל שזה אך נולדה נקבעו באותם ימים תקדימים לדורות. שאלת מרותה של ממשלה אזרחית נבחרת על לובשי המדים נושאי הנשק לא היתה ברורה כלל וכלל. ראש הממשלה חשש דווקא מן המגמות שרווחו באותם ימים בשמאל האקטיביסטי, בעיקר במפ"ם על שני חלקיה - אחדות העבודה והשומר הצעיר. לצד העוינות למפא"י ולעומד בראשה היתה למפ"ם השפעה יוצאת דופן על כוחו הקרבי המרכזי של צה"ל באותם ימים, הפלמ"ח. כמו כן, רבים ממפקדיו הבכירים של הצבא באו מהחוגים הללו או נטו אליהם.

במפ"ם היו מודעים היטב למשמעות הפוליטית של הכוח הצבאי האיכותי שעמד לכאורה לרשותם. הם מעולם לא עשו בו שימוש. המשמעת שלהם היתה מופתית. אלא שבן-גוריון לא יכול היה לדעת זאת ביוני 1948. הוא נאלץ באותם ימים לבסס את מעמדו ואת מעמד ממשלתו מול מטה כללי לעומתי. הוויכוח בשאלה מאיזו מפלגה יבואו מפקדי החזיתות הטריד אותו ואת ממשלתו הרבה יותר מהשאלה מה יעשה אצ"ל.

הפגז שנורה על אלטלנה היה אפוא בעל חשיבות עקרונית עליונה: הוא הכריע סופית, נכון להיום לפחות, את השאלה מיהו מפקד הצבא בישראל, מי רשאי להכניס אליה נשק ומי נותן את הפקודה לירות, מתי ולאן. מטה הפלמ"ח פורק חודשים ספורים אחרי פרשת אלטלנה, ולא בלי קשר אליה. בוודאי, הקורבנות של צה"ל ושל אצ"ל באותו אירוע היו מיותרים. קשה למשפחותיהם ולחבריהם להשלים עם אובדנם, במיוחד בנסיבות הללו. תהיה זו נחמה פורתא אם נבין, שהפגז שנורה בפקודת ממשלתה האזרחית של ישראל הריבונית מנע מלחמות אחים אחרות בעתיד, שמחירן מי ישורנו.
פרופ' גולני מלמד בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה

Wednesday, June 22, 2011

האם ה"אלטלנה" תעלה?

הממשלה תנסה לאתר את שרידי הספינה
מאת ברק רביד

משרד ראש הממשלה והמרכז למורשת בגין צפויים להוציא בשבועות הקרובים משלחת חיפוש תת-ימית, כדי לאתר את המקום שבו הוטבעו שרידי אניית האצ"ל "אלטלנה". ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אמר בטקס האזכרה להרוגי אלטלנה בתחילת השבוע, כי סיפורה של הספינה ישולב בתוכנית אתרי המורשת הלאומיים.

לדברי גורם בלשכת ראש הממשלה, ההצעה לנסות ולאתר את שרידי אלטלנה הגיעה למשרד ראש הממשלה מהמרכז למורשת בגין. ראש אגף תשתיות המורשת, ראובן פינסקי, ומזכיר הממשלה, צבי האוזר, התלהבו מהרעיון והעלו אותו בפני נתניהו, שבירך על כך.

לפרויקט יוקצו בשלב ראשון כ-200 אלף שקל, שיושקעו בשיגור משלחת חיפוש תת-ימי עם ציוד מיוחד לאיתור ספינות טבועות. המטרה בשלב הראשון היא לאתר את המקום שבו הוטבעו שרידי אלטלנה. לאחר מכן, ייבחנו כמה רעיונות להנצחת האנייה והסיפור סביבה, כגון הקמת אנדרטה בלב ים או משיית חלקים מהאנייה לשם הקמת אנדרטה על החוף. כיום קיימת אנדרטה קטנה לאלטלנה בטיילת בתל אביב.

"אנחנו רוצים לשמר את המורשת והסיפור של האלטלנה ובמיוחד את הערכים שסביבו", אמר גורם בלשכת ראש הממשלה, "במיוחד חשוב לשמר כך את הערך של מניעת מלחמת אחים ושמירת האחדות בעם".

ביוני 1948 השתמשו אנשי האצ"ל בספינה אלטלנה להביא לישראל משלוח נשק גדול, שנועד לאנשי הארגון. לאחר שעגינת הספינה באזור כפר ויתקין סוכלה ע"י כוחות צה"ל, המשיכה אלטלנה לחופי תל אביב. לאחר שאנשי האצ"ל סירבו להסגיר את הנשק לצה"ל, הורה ראש הממשלה דוד בן גוריון להפגיז את האנייה. בחילופי האש באותו יום נהרגו 16 מאנשי האצ"ל ושלושה חיילי צה"ל.

האנייה עלתה באש וצפה על צדה כמה חודשים מול חופי תל אביב, עד שבן-גוריון הורה לחיל הים לגרור אותה מהחוף ולהטביע אותה בלב ים. לפי אחת הגרסאות, בן-גוריון אף הורה לפרק את אלטלנה לחלקים ולהטביע אותם בנפרד. להערכת הגורמים שעוסקים באיתור האנייה, היא שקועה במרחק של כ-10 קילומטרים מהחוף ובעומק כ-70 מטר.

ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר בטקס האזכרה השנתי להרוגי אלטלנה ביום ראשון, כי בדיעבד הוא סבור שהפקודה לירות על הספינה היתה "נמהרת ומוטעית", והוסיף כי "ייתכן שאחת הסיבות שניתנה היא חוסר ביטחון מספיק של הממשלה הצעירה בסמכותה, ומתוך חשדנות ואי אמון שלא היו במקומם, ואנחנו יודעים בדיעבד עד כמה לא היו במקומם".


שרטון מול גורדון

מאת אמיר אורן



מתוך יומן המבצעים של חיל הים, סודי ביותר, 30.10.49, 15:20. אל: מבצעים. מאת: קצין המשמרת, ק-28, הפריגטה אח"י "מבטח": אלטלנה טובעה 15 מייל כיוון 289 מיפו, עומק 165 פאדום, הגדרת המקום 3206 53428. זמן גריניץ' 11:30. קורס 095. מצב הים שקט.

פאדום היא מידה ימית, לערך 183 ס"מ. מכאן שאלטלנה שקעה, ביום הטיבוע, לעומק של כ-300 מטרים. זה קרה שנה וחצי לאחר הקרב בין צה"ל לאצ"ל, שהתרחש ב-22 ביוני 1948, כאשר סיימה את הפלגתה בשרטון מול תל אביב, בין הרחובות פרישמן וגורדון. באותו יום בשנה שלאחר מכן נעשתה למקדש-מעט למנחם בגין ולתומכיו, באופן שהרתיח את ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון. בסיס יפו של חיל הים פירק מהאנייה חלקי מכ"ם, לשימושו, אך בן-גוריון קץ בעלייה לרגל. הוא מינה את נאמנו, האלוף שלמה שמיר, למפקד חיל הים, והנחה אותו לסלק את הגרוטאה בטרם תהפוך לאנדרטה. בן-גוריון המתין עד שבגין ייצא למסע ממושך באמריקה והורה לשמיר לבצע את הסילוק. המבצע הושלם באוקטובר 1949 ותועד. "שלחו מיד צלם של חיל הים עם צלמוניה קולנוע לבסיס יפו, שיתייצב שם בין 6 ל-7", הורה מפקד החיל לקצין המבצעים.

נתוני יומן המבצעים, שמיקמו את הטיבוע לערך מול נבי רובין, נמצאו בשעתם במסגרת עבודה לתואר דוקטור שערך אלוף-משנה במילואים דודו שי"ק, לשעבר סגן מפקד שייטת 13. הם עמדו לשמש סרט שתיכננו לפני כשש שנים מיכה פרידמן ואחרים, אך הפקתו הוקפאה כשלא נמצא לו מימון.

תת-אלוף רם רוטברג, מפקד השייטת לשעבר וכיום אחד משלושת המתמודדים על המינוי למפקד חיל הים, העריך אז כי ספינות החיל יוכלו לאתר את מיקומה המדויק של אלטלנה, למרות התזוזות בים ובקרקעיתו בששת העשורים שחלפו. קשה (או יקר) יותר להעלות אותה.

לדברי צוללן מנוסה, בעלי חברה הפועלת מתחת למים לאבטחת קידוחי גז ונפט ולהנחת כבלי סיבים אופטיים, "המיומנות קיימת בישראל. הבעייה העיקרית היא העומק. אם אלטלנה נמצאת על המדף היבשתי, רק 30 או 40 מטר מתחת למים, נוכל להגיע אליה בצלילה פשוטה, ואז תלוי כמה ימים יידרשו לנו לסרוק את המשבצת. אנחנו מדברים על מאות דולרים לצולל, כפול מספר צוללים, כפול מספר הימים. בעומק של יותר מ-200 מטר, כפי שאפשר להבין מיומן המבצעים, העלויות הופכות להיות אסטרונומיות. צריך להביא מקפריסין כלי מיוחד, שעולה 44 אלף דולר ליום".

הרבה פחות מכך - "סכום ידוע של כסף, וכמו כן חבילות עם חפצים יקרי ערך, אבנים טובות ותכשיטים וכמות של סמים מרדימים (נרקוטיים)" - היה בקופת אלטלנה, שנפרצה ושתוכנה נעלם עם השתלטות צה"ל עליה. הסכום נאמד ב-400 אלף פרנקים צרפתיים, 550 דולר ועוד "סכום ניכר של דולרים אמריקאים אשר רב החובל החזיק בקופתו עבור המנוח אברהם סטבסקי, שנחשד ברצח חיים ארלוזורוב וזוכה ממנו". חקירות בחיל הים, במטכ"ל ובמשרד הביטחון גילגלו את הכדור בלהטוטנות מגורם לגורם ומקצין לקצין. לבסוף מונה שמאי: "המהנדס קירשטיין נקבע לערוך אקספרטיזה מוסמכת באנייה "אלטלנה" על מנת למנוע סיבוכים", דיווח קצין המנהלה של חיל הים, אריה (לובה) אליאב, לשקולניק, הלוא הוא לוי אשכול.

פרקליטו של פיין לא הירפה, עד שלבן-גוריון נמאס, והוא הורה לשליש שר הביטחון, רב-סרן נחמיה ארגוב, למסור לתובע הכללי הראשי של צה"ל, רס"ן אברהם גורלי, את ההודעה הבאה, שנועדה לפרקליט: "האחראים לאנייה אחראים לפשע הכבד ביותר שנעשה למדינת ישראל, והאנייה הוחרמה". הפרקליט הנמען היה עורך דין מקס זליגמן, שמשרדו מייצג היום את הנאשם אהוד אולמרט.

Thursday, June 9, 2011

יוסי שריד מביע דעה על מ' בגין וי' שמיר


שר החינוך לשעבר היה חלק מפאנל לחג השבועות במהלכו השווה את מנהיגי ישראל ליו"ר אש"ף. הקהל הגיב בזעם ודרש התנצלות – שריד סירב

 הפה הגדול של שר החינוך ויו"ר מרצ לשעבר יוסי שריד מצליח לסבך אותו שוב. בדיון לימודי לחג השבועות אמר שריד כי "מבחינתי מנחם בגין ויצחק שמיר הם לא פחות טרוריסטים מיאסר ערפאת", וזכה למחאה קולנית מהקהל.

שלשום בלילה נערך ליל לימוד לחג השבועות באולם צוותא בתל אביב. אחד הפנאלים נקרא "שיחה בשניים" וישבו בו העיתונאי עמית סגל מחדשות ערוץ 2 ויוסי שריד. השיחה עסקה בפרשנות כללית של התנ"ך ובתפישה יהודית וכשעברו השניים לשוחח על ערבות הדדית אמר שריד שהוא לא מרגיש קירבה גדולה במיוחד לכל היהודים.

בשלב כלשהו הוסיף שריד כי "מחבלים יהודים מרגיזים אותי יותר ממחבלים ערבים. הטרוריסט היהודי המנוול הזה אוחז ביד שלי ורוצה למשוך אותי יחד איתו בעוד שהערבי - מה לי ולו?". בהמשך השיחה הזכיר סגל לשריד את קשריו עם מנהיגי הפת"ח.

"אתה נהגת להיפגש עם טרוריסטים, יאסר ערפאת ומראוון ברגותי", ושריד ענה: "מבחינתי מנחם בגין ויצחק שמיר הם לא פחות טרוריסטים מיאסר ערפאת". למשמע הדברים, קמה באולם שהיה מלא מפה לפה מחאה קולנית. אחת הנשים ביקשה משריד לחזור בו, ושריד הגיב: "אם אני מצליח להרגיז - כנראה שאני עדיין בכושר".

אמש שריד לא חזר בו מהדברים. "אני לא יודע איך הגענו

מדיון על מגילת רות לעיסוק בנושא הזה", אמר בשיחה עם מעריב, "אבל בעיני כל טרוריסט יהודי וערבי הוא איש מגונה ולא חשובים לי הצידוקים שהוא מוצא לעצמו. כשעמית דיבר על יאסר ערפאת אמרתי שהוא איש שעמד בראש תנועה לשחרור לאומי. אני מכיר עוד אנשים שעמדו בראש תנועות שחרור לאומי. גם שמיר ובגין היו טרוריסטים. כל עם אוהב את הטרוריסטים שלו".
_______________

ונמצאת תגובה:

"יוסי שריד - חד בלשונו, קהה במחשבתו"


ח"כ עתניאל שנלר קורא להחרים את שר החינוך לשעבר יוסי שריד בעקבות דבריו, "ראוי להימנע מלהזמינו לאירועים בעלי אופי יהודי וציוני".

ח"כ עתניאל שנלר (קדימה) תוקף בחריפות את שר החינוך לשעבר יוסי שריד בעקבות דבריו הקשים נגד בגין ושמיר.

"דבריו של שריד על מנהיגי ישראל והשוואתם למנהיגי טרור מצביעים על אוטיזם כלפי מדינת ישראל, סמליה וערכיה. ראוי להימנע מלהזמינו לאירועים בעלי אופי יהודי וציוני, היות ובשנים האחרונות הוא מתרחק עד מאוד מערכים אלו".

שר החינוך לשעבר השתתף באירוע "שיחה לשניים" ב"צוותא" בתל אביב. במהלך השיחה אמר שריד: "מחבלים יהודים מרגיזים אותי יותר ממחבלים ערבים. הטרוריסט היהודי המנוול הזה אוחז ביד שלי ורוצה למשוך אותי יחד איתו בעוד שהערבי - מה לי ולו?".

שריד הוסיף "מבחינתי מנחם בגין ויצחק שמיר הם לא פחות טרוריסטים מיאסר ערפאת".


^

Saturday, June 4, 2011

אורי אבנרי על פגישה אקראית עם מנחם בגין

כאן:

פעם הלכנו לצפות בסרט שעלילתו התרחשה בעיירה סלובאקית בימי השואה. זקנה בודדה (אידה קמינסקי) לא הבינה מה מתרחש סביבה. כאשר נקראו היהודים להתאסף לקראת שליחתם למחנות-המוות, השכנים נאלצו לעזור לה.  הגענו באיחור ומצאנו מקומות בחושך. בסוף, כאשר נדלקו האורות, קם מנחם בגין באחת השורות לפנינו. עיניו, האדומות מבכי, ננעלו בעיני רחל. כאילו היו לבדם בעולם, ניגש בגין ישר אליה, לקח את ראשה בין ידיו ונישק אותה על מצחה.