הנוער לשלטון בטלוויזיה

"הנוער לשלטון" –
תוכנית טלוויזיה חדשה לנוער
ערוץ 1, יום ראשון בשעה 16:20, ש.ח. שבת ב- 10:30

ביום ראשון הקרוב, ה- 4 לפברואר בשעה 16:20 יעלה לאוויר הפרק הראשון של תוכנית הטלוויזיה החדשה "הנוער לשלטון", שהופקה ע"י הטלוויזיה הישראלית בשיתוף מרכז מורשת מנחם בגין.

בתוכנית משתתפים 30 בני נוער מכיתות ט' מרחבי הארץ: יהודים וערבים, דתיים וחילונים, המייצגים השקפות עולם שונות. במסגרת התוכנית הופקו שישה פרקים. הפרק הראשון דן בסוגית פיקוח הורים על גלישת ילדים ברשת האינטרנט. בפרקים הבאים: האם לפתוח מקומות בילוי וקניות בשבת, דיון בתגבור לימודי יהדות וחיזוק הזהות היהודית, דיון בהצעת חוק הפרדה בין בנים ובנות בכיתות הלימוד, דיון על תלבושת אחידה והאם לחייב תרומה לקהילה כתנאי לקבלת תעודת בגרות.

בתוכניות השתתפו חה"כ דני נווה, חכ"ל אברהם פורז, חה"כ אורית נוקד, חה"כ עמירה דותן, חה"כ גלעד ארד וחה"כ רן כהן.
*
תוכנית הטלוויזיה "הנוער לשלטון", שהופקה ביוזמת מרכז מורשת מנחם בגין, מבוססת על פורמט תוכנית הלימודים "כנסת צעירה" של המרכז; תוכנית העשרה חווייתית בנושא הפרלמנטריזם, המנחילה את ערכי הדמוקרטיה באמצעות התנסות במיומנויות הנאום ומפתחת יכולות וכישורים בין אישיים דרך עיסוק בנושאים הקרובים ללבם של התלמידים.

במסגרת התוכנית נערך יום מסכם במרכז מורשת מנחם בגין, באולם המדמה את מליאת הכנסת, ובו צולמה התוכנית. התלמידים מתנסים בתהליכי החקיקה, בדומה לאלה המתרחשים בכנסת. בדרך חווייתית ופעילה זו לומדים התלמידים להכיר את הכלים, התפקידים והמוסדות שבכנסת – כיצד הם פועלים, מה מטרתם, מה חשיבותם ומה ערכה הייחודי של הכנסת כיסוד המשטר הדמוקרטי במדינת ישראל.

התוכנית היא פרי פיתוח משותף עם המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח), וניתנת כשירות ע"י מרכז מורשת מנחם בגין לבתי ספר נבחרים. התוכנית פועלת היום בכ- 20 בי"ס ברחבי הארץ.

לפרטים נוספים:
הדסה גרינברג-יעקב
נייד: 057.5791608

הכנסת הצעירה של המרכז בטלוויזיה

החל מיום ראשון – 4.2.2007 – תעלה לשידור, בשישה פרקים, תוכנית כנסת צעירה המבוססת על תוכנית המרכז, ושצולמה

במרכז מורשת מנחם בגין

התוכנית תשודר מדי שבוע, בימי א' בשעה 16:20 ושידור חוזר בשבת ב- 10:30 בבוקר

תמונות מאירוע ההרצאה השנתית על גבורה יהודית ע"ש אליצור פרידמן

ביום שלישי,ד' שבט, 23.1.07, נערך אירוע של ההרצאה השנתית על גבורה יהודית ע"ש פרו]פ' יצחק ("אליצור") פרידמן.

"אליצור" פרידמן היה לוחם ומפקד באצ"ל ואף התלווה אל מנחם בגין בביקורו הראשון באר"ב בשנת 1949.

לזכרו, אלמנתו וילדיו הקימו קרן למען קיום הרצאה שנתית בנושא גבורה יהודית. בשנה שעברה, הרצתה שרון בראון ממשטרת ישראל על תהליך פיענוח יומניו של אילן רמון ז" ל אשר נמצאו בשדה בטקסס.

הרצל מקוב, מנכ"ל המרכז, פוצח את הערב

חלק מהקהל הרב שנכח באירוע

ד"ר יונתן פרידמן, בנו של פרופ'' יצחק ("אליצור") פרידמן, מדבר על אביו

מר הרי הורביץ, ראש המרכז, נושא דבריו

ד"ר עידו נתניהו נואם על ספרו

עידו נתניהו חותם בספרו

מבקר העידוד של דן חלוץ למנחם בגין - 1981

כפי שעולה מתוך המברק הנ"ל, דן חלוץ, אז רס"ן במילואים, היה בסוד ההכנות המבצעיות לקראת הפצצת הכור הגרעיני בעירק וראה לנכון, נוכח אמירות מסוימות של שמעון פרס, לחזק את נכונותו של ראש הממשלה ושר הבטחון מנחם בגין ליזום מהלך צבאי על מנת למנוע מארץ אויב של מדינת ישראל את האפשרות להטיל עלינו פצצת האטום. המברק נשלח ב- 18 במאי בעוד

מבצע "תמוז" התרחש ב- 7 ביוני 1981.

(מתוך ארכיון מרכז מורשת מנחם בגין)

ביקורו של הנשיא לשעבר יצחק נובן במרכז

ביום ששי האחרון, 19.1, ביקר במרכז בגין וסייר במוזיאון מר יצחק נבון, נשיאה החמישי של מדינת ישראל בליווי בנו, ארז.

הרצי מקוב, מנכ"ל המרכז, התלווה אליו בסיורו.

למטה, תמונות מהביקור.

חזית הבנין לכבוד המבקר ה- 250,000

המבקר ה- 250,000

המבקר ה- 250,000 למוזיאון היה מר איזי הורוביץ מאנטרפן, בלגיה

הוא הגיע, מלווה באחות-רחמניה דומיניק ביום רביעי, 10.1. בשעה 16:00

הוא התקבל ע"י מר הרי צבי הורביץ (אין קירבה משפחתית
אילנה בראון מגישה זר פרחים בעוד מנכ"ל המרכז הרצי מקוב צופה

הרי מסביר לאיזי את הנוף הנשקף מהמרכז של חומות העיר העתיקה

הרי מצביע על תמונות מחיי מנחם בגין בכניסה למוזיאון

דבריו של נתנאל אלישיב לזכרו של רועי קליין הי"ד

בס"ד אור לכ"ט כסלו, נר חמישי של חנוכה, תשס"ז


דברים במעמד הענקת אות הוקרה לרס"ן רועי קליין הי"ד מטעם מרכז בגין
_____________________
נתנאל אלישיב


משפחת בגין היקרה,
חברי מרכז מורשת מנחם בגין,
אל"מ הרצי הלוי,
משפחות מורנו וקליין,
תושבי העיר שדרות,
ושאר האנשים הטובים שטרחו ובאו לערב שכולו קודש להעלאת הגבורה הישראלית על נס.


בשם משפחת קליין, חבריו ומוקיריו של רועי, ברצוני להודות למרכז מורשת מנחם בגין על שבחר להעניק את אות ההוקרה השנה לרועי. ולא פחות ממה שאני מודה לכם, אני גם מברך אתכם על בחירתכם, כי יותר ממה שכבוד הנופלים חשוב לבני משפחותיהם, שמכבדים אותם ומתגעגעים אליהם בלאו הכי, חשוב הוא לאלו שחולקים את הכבוד, שיודעים לאן להפנות את הרגש האצילי של הכבוד, שמחוּלל לעתים קרובות מדי בהענקת כבוד לדברים פעוטים ולאנשים שאינם ראויים לו.

בחרתם לקיים טקס זה דווקא בחג החנוכה, ואני מבקש לספר לכם על מחלוקת שקיימת בין הגננות החילוניות לגננות הדתיות ביחס לאחד משירי החנוכה...
בגני הילדים החילוניים, נוהגים לשיר שהדלקת נרות החנוכה נעשית "על הנסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים." נוסח זה, שיש בו התייחסות אל האדם כמחולל הנס ולא אל הקדוש ברוך הוא, צרם לאוזניהן של הגננות הדתיות, אשר לימדו את חניכיהן לשיר במקום זאת: "על הנסים ועל הנפלאות אשר חולל ד' למכבים".
לאחר שנים רבות שבהן אני שר את הנוסח של הגננות הדתיות, בשנה זו, בה ראינו את מעשה גבורתו של רועי, התחלתי לראשונה לשיר לפי הנוסח של הגננות החילוניות. זאת בעקבות דברי האדמו"ר השני של חסידות גור, הרב יהודה אריה לייב אלתר, אשר התפרסם בעולם היהודי בזכות חיבורו הדרשני החשוב 'שפת אמת'.

בביאורו לפסוק מספר תהלים "נתת ליראיך נס להתנוסס" (תהלים ס ו) הוא מסביר שבני ישראל ראויים לנסים שנעשים להם, משום שהם "עושים דברים היפוך הטבע", וכיוון שהם עושים דברים שמנוגדים אל הטבע, במידה כנגד מידה ראויים הם שהקדוש ברוך הוא יעשה עבורם אף הוא דברים שהם היפוך הטבע[1].

וממשיך ה'שפת אמת' לבאר:
"כי באמת כל ניסיון הוא נס הנעשה על ידי האדם..."
הנה כי כן, כאשר אדם עומד בניסיון בו הוא נדרש לעשות מעשים העומדים בסתירה לטבע האדם, זהו נס.
החשמונאים יצאו למלחמה כנגד כוחות לחלוטין לא פרופורציונליים לכוחותיהם שלהם, הן בהיבט הכמותי והן בהיבט הלוגיסטי, ולמרות זאת, קבוצה קטנה זו מתוך עם קטן הצליחה להביס מעצמה אדירה. זהו מעשה על טבעי, ועל כן, מותר לומר שהמכבים חוללו נס.

אף אנו, היינו עדים בקיץ האחרון למסירות נפש על טבעית מצדו של רועי, במערכה בלבנון. אולי הרצון הטבעי והחזק ביותר שקיים באדם הוא הרצון לשרוד, הרצון לשמור על החיים ולהימלט מן הסכנה. זהו טבע שיורד עד לרמת האינסטינקט והרפלקס. וכשאדם מגיע, בשבריר שנייה, למסקנה שהדבר הנכון בְּסיטואציה מחרידה שנוצרה היא למסור את חייו כדי להציל לפחות את חייהם של פקודיו ורעיו, והוא אף מוצא בקרבו את היכולת הנפשית לפעול בניגוד לאינסטינקט הבסיסי ביותר שלו תוך קריאת 'שמע ישראל' – זהו נס. ועם הנס הזה יכולים אנו לגשת אל ריבונו של עולם ולבקש ממנו לפרוע את חלקו ולעשות נסים למען עם ישראל ומדינת ישראל, בדין, ולא בחסד.

ממשיך ה'שפת אמת' ואומר שכשאדם עושה מעשה שהוא בניגוד לטבע, "הוא אות על זה האדם שיש בו התדבקות בשורש עליון, למעלה מהטבע...".
זכינו לראות את פריחתו המופלאה של רועי במשך שנים רבות.
זכינו לראות אדם שמטפס ממדרגה למדרגה, לא קופא לרגע על שמריו, הולך ומתעלה, שואב כוחות מבית המדרש ומתמלא במסירות נפש למען כלל ישראל.
זכינו לראות אדם שמגיע לשלמות בכל מעגלי חייו: במשפחתו, בתורתו ובשדה הקרב.
זכינו לראות אותו הולך ונדבק בשורש עליון, ורק באותו יום נורא, בכל המובנים של המילה הזו, ראינו עד היכן הדברים מגיעים.

אשרי העם שככה לו, אשרי העם שמצמיח מקרבו בנים כמו רועי.

ולנו, שנותרנו כאן, לא נותר אלא לדרוש מעצמנו בכל יום ויום, להיות ראויים למסירות הנפש של רועי ושל שאר קדושי ישראל.

תודה לכם.
[1] 'שפת אמת' על ראש השנה, שנת תרל"ז, ד"ה "במדרש פרשת העקידה".

נימוקי ועדת השופטים של פרס בגין 2006

פרס בגין תשס"ז
תושבי שדרות
על עמידתם האמיצה במשך כמעט שש שנים בירי בלתי פוסק של טילים, הנורים על ידי ארגוני הטרור הפלשתינאים מרצועת עזה.
מה-15 באפריל 2001 נורו על העיר שדרות מאות טילים יום וליל, מפגיעתם נהרגו שבעה תושבים, מהם ארבעה ילדים, נפצעו עשרות תושבים ומאות לקו בחרדה.
תושבי שדרות, אשר הפכו בן לילה מאזרחים שלווים לחיילים בחזית המאבק, ממשיכים בחייהם, בטיפוח המשפחה, בקליטת העלייה מכל קצוות תבל ובעשייה האישית והקהילתית. כל זאת, תחת איום קיומי האורב להם בכל זמן ובכל מקום ומפר את שגרת החיים התקינה.
שדרות ותושביה הפכו לסמל של עמידה איתנה בפני התקפות המחבלים, המאפיינת את עם ישראל מאז תקומתו. בעמידתם זו הם מהווים מופת ודוגמא לנחישות ולאחיזה איתנה בארץ ישראל נוכח מתקפות האויב, המבקש להשמידנו.
בזכות נחישותם ועמידתם של 20,000 תושבי שדרות בימים קשים אלו מוענק להם פרס מנחם בגין לשנת תשס"ז.

תעודות הוקרה תשס"ז
סא"ל עמנואל מורנו ז"ל
קצין בכיר בסיירת מטכ"ל. אחד הלוחמים האמיצים וקרי הרוח ביחידה שמעלליה רבים.
סא"ל מורנו התבלט, הן ביכולת התכנון של פעולות נועזות והן בביצוע יוצא דופן והיה ללוחם שהשתתף במספר המבצעים הרב ביותר בהיסטוריה של היחידה. פעילותו וקור רוחו גם במצבי לחץ קיצוניים ומסוכנים הבדילה לא פעם בין הצלחה לכישלון. פעמים רבות השליך את חייו מנגד והציל חיי פקודים וחברים ליחידה. מפקדיו אומרים כי מאז בר כוכבא לא קם לוחם כזה לעם ישראל.
איש חרב אשר ראה את בשירותו הצבאי שליחות גדולה, לה התמסר בכל מאודו, ומאידך, תלמיד שקדן, אשר הקדיש כל דקה פנויה ללימוד תורה ולמעשי חסד ועזרה לסביבתו. שימש מופת לחייליו בסיירת מטכ"ל, כשהלוחמים הולכים אחריו באש ובמים, וסומכים עליו שיחזירם בשלום.
בכ'ה באב תשס"ו יצא סא"ל מורנו בראש כח של 100 חיילים לפשיטה בעורף האוייב בגזרת בעל בק, מעוז החזבאללה, הנמצאת בעומק שטח לבנון, לפעולה עלומה אשר מטרתה למנוע הברחת אמצעי לחימה מאיראן וסוריה לחיזבאללה. יעדי הפעולה הושגו במלואם אך בדרך חזרה נתקלו החיילים במארב של חיזבאללה. עמנואל, שהלך, כתמיד, בראש חייליו נפגע ומת זמן קצר אחר כך מפצעיו.
בן 35 במותו. השאיר אחריו רעיה - מאיה ושלשה ילדים: אביה בת החמש, נריה (שנתיים וחצי) ונועם (חצי שנה).

רס"ן רועי קליין ז"ל
סגן מפקד גדוד 51 של חטיבת גולני. לאחר שירותו הסדיר ביחידות "עורב" ו"אגוז" פנה רועי ללימודי הנדסה אותם סיים בהצטיינות, אך למרות זאת החליט לזנוח קריירה מצליחה כמהנדס והחליט לחזור לשרות קבע מתוך אהבה גדולה לעמו ולארצו.
רועי התקדם במהירות בסולם הדרגות כאשר פקודיו ומפקדיו משבחים את קור רוחו ומסירותו במהלך השירות, ואת הנחישות והעצמה שגילה בשדה הקרב, אליו נשלח לא פעם כאשר הוא עומד ראשון בראש הכח. על אחד מהמבצעים בהם השתתף זכה בציון לשבח.
בעת מלחמת לבנון, הוטלה על יחידתו של רועי המשימה הקשה להשתלט על הכפר בינת ג'בל, המפקדה הקדמית של ארגון החזבאללה בדרום לבנון, אשר ממנו נורו מאות קטיושות על ערי הצפון. בקרב קשה שנועד לטהר את הכפר ממחבלים ומשגרי קטיושות נתקלו רועי ולוחמיו בהתנגדות עיקשת שכללה אש תופת של טילים ורימונים. כאשר הבחין רועי ברימון שהושלך לעבר חייליו ולא ניתן היה להתגונן מפניו, הוא זינק עליו ובגופו ספג את מרבית ההדף וחייליו ניצלו. חייליו סיפרו כי זעק "שמע ישראל" שעה שקפץ על הרימון.
במהלך הקרב חיסל הכח בראשות רועי 23 מחבלים וניטרל כמות גדולה של חומר נפץ.
רועי מסר את נפשו על הגנת העם והארץ והותיר אחריו רעיה, שרה, ושני ילדים- גלעד בן שלוש ויואב בן שנה וחצי. הובא למנוחות בב' באב תשס"ו , ביום הולדתו ה-31.

אל"מ הרצי הלוי נושא דברים

אל"מ הרצי הלוי, מח"ט מנשה, לשעבר מפקד סיירת מטכ"ל, נושא דברים בטקס הענקת פרס בגין

להלן נוסח דבריו

משפחת מורנו, משפחת קליין, ילדי שדרות, אורחים נכבדים,
נתבקשתי לדבר על הגבורה במעמד מכובד זה. משום מה, איני חש בנוח לדבר על גבורה, גבורה עבורי, מתבטאת במעשים ולא במלים, אך מפאת כבודם של מושאי הפרס ושל אכסניה הסכמתי.
הייתי חבר של עמנואל, חלקתי עימו לילות של סיכונים וימים רבים של מחשבה על השאלה כיצד להסתכן בתבונה. בעידן של דיבורים על פוסט ציונות ושחיטת פרות קדושות, האם ישנה גם פוסט גבורה? האם גבורתם של לוחמי ישראל לדורותיהם שונה מזו שאנו רואים היום? דומני שבמעמד זה נכון לבחון את מושג הגבורה דרך סיפור חייהם של רועי ועמנואל ודרך האופן בו מתמודדים ילדי שדרות עם המציאות בה הם חיים. בחג החנוכה – חג של ניצחון מעטים את הרבים, המשלב גבורה ונס, נכון לבחון מה הם הקווים לדמותם של ה"מכבים" של ימינו אנו?

בצפון עמק החולה, כמאה קילומטר מאזור בעל-בק, מקום נפילתו של עמנואל וקילומטרים בודדים ממקום נפילתו של רועי, שוכנת אנדרטת הגבורה של תל-חי. ארי הגבורה שפניו מזרחה, ולא במקרה, מציין את גבורתם של טרומפלדור ויתר מגיני הגליל בימים שקדמו להקמת המדינה. משפט אחד ואריה, שני סמלים שהותיר לנו יוסף טרומפלדור, לבד מן המחלוקת באם אמר משפט זה או לא. מה עשינו עם המשפט הזה והיכן אנו ביחס אליו כיום?

"טוב למות בעד ארצנו" – פעמים רבות מצאתי את עצמי חושב על אמרה זו, למה באמת התכוון יוסף טרומפלדור וכיצד אני מרגיש עמה. לפני שאכנס למשמעות המשפט אבחין בין קומץ מגנים, הנלחמים על זכות קיומם לבין צבא הנלחם בשמה של מדינה מעבר לגבול. למרות אבחנה זו, אני סבור כי אין בין גבורתו של המגן הבודד לבין המגן, או התוקף, המייצג צבא שלם. גבורה היא עניין של סיטואציה מקומית והחלטה רגעית, שאינה נובעת בהכרח מחישובי עתודות הכוחות או מכל דבר טכני אחר. נסיבות של מעטים מול רבים מעטרות ובצדק את פעולת הגיבור, אך אין כאן הבדל שהוא בליבת המעשה.
האם טוב למות בעד ארצנו? אפתח ואומר בצורה נחרצת – רע למות, טוב מאוד לחיות והלוואי שהגיבורים אותם אנו חסרים היו יושבים איתנו כאן היום, גם אם היינו מאבדים את הנושא למפגש זה. המסורת היהודית, מבלי להיכנס לשאלות של "החיים שלאחר המוות", בוחרת בחיים. בהבדל מוחלט מאויבינו, המקדשים את המוות לשם המוות ומחנכים נוער על מורשת של התאבדות תוך זריעת הרס, אנו מחנכים לחיים, לעשייה ולתיקון. רק עת נוצרו תנאים מאוד מסוימים, הקרבת החיים הינה דבר נדרש ואף נעלה.

גבורה היא הנכונות למקם עצמך במקום בו חייך בסכנה, למען מטרה נעלה (שאם לא כך, אין זו גבורה אלא טיפשות). פעם שהתמקמת שם, ההמשך הוא שברירי שנייה של זיהוי מצב ותגובה.

אין כאן שיקול דעת ובחינה רחבה, אלא התנהגות הנגזרת מן החינוך בבית ומאופיו של אדם ונכונותו הכללית להקריב משלו לאחר. אני חושב שאופן זה מקל גם על הנשארים לקבל גבורה זו. לא הכרתי את רועי ואיני מכיר את משפחתו, אך אנתח את מעשיו של רועי באופן הבא: אומץ ליבו היה בכך שיצא לקרב ביודעו את הסיכונים הרבים הכרוכים בכך. אומץ לב זה אף גובר כשלמעשים נלווית אחריות פיקודית על חיי חיילים אחרים. כשמיקם עצמו שם הפך לגיבור בכוח. עת ראה את הרימון מתגלגל לכיוונו ולכיוון חייליו, איני חושב ששקל ובחן את הבעד והנגד למעשה שעשה, אלא פשוט עשה והפך לגיבור בפועל. מה דחף אותו למעשה זה? אני מניח שהחינוך, הערכים, קדושת החיים – גם ובמיוחד אם אלו חיי אחרים במחיר חייך שלך אתה. אלה אותם דברים שהביאו אותו להיות מפקד בקרב, המתממשים בשבריר שנייה אחת לכדי מעשה גורלי. אוסיף ואומר עוד דבר אחד, אני חושב שעמנואל ורועי, כשהסתכנו והסכימו לשים את חייהם על קרן הצבי, קיוו בכל מאודם לסיים מעשה גבורה זה בחיים. על מנת פשוט לחיות, ועל מנת להמשיך ולעשות ולהסתכן ולא להפוך לסמל. באופן דומה אני מעריך, שכאשר ניגש אלעזר המכבי, כך על-פי הסיפור, מתחת לפיל ודקר אותו בבטנו, קיווה שעם התמוטטות הפיל יצליח לחמוק הצידה ולהמשיך להלחם.

ילדי שדרות הם גיבורים בעל כורחם. ילדים, עדיף שלא יידרשו לגבורה, לכל היותר שילמדו על מעשי גבורה של מבוגרים, על מנת שישמשו להם כסמל – סמל שלצד התקווה שלא יידרשו לחקות את מעשי הגיבורים, הכרח הוא שיחונכו כך למקרה ויידרשו לכך. בכורח הנסיבות, אשרינו שילדי שדרות מתמודדים עם המצב שנגזר עליהם בגבורה, שמהותה להמשיך ולחיות ולא לעצור.

ולפני שאומר מה לדעתי עלינו לעשות עם מורשת גבורה זו, ברצוני לומר מספר מילים אודות עמנואל, שהוא היחיד מבין המצויינים כאן הערב שאותו הכרתי. עמנואל היה בראש ובראשונה אדם. איש ערכי, מאמין. עמנואל האמין בתורת ישראל והאמין גם באדם, כיבד וקיבל את האחר והשונה ממנו וידע למצוא את הדרך לכל אחד וכך גם את הדרך לפתרונה של כל בעיה. אומץ ליבו וגבורתו היו קודם כל במוחו ובמחשבתו. אומנותו של הלוחם, בסוג הדברים בהם עסק עמנואל, היא ביכולתו לתרגם את המחשבה הנועזת לכדי מימוש שהוא בבחינת סיכון מחושב ולא חישוב מסוכן. אומנות זו מקנה לך את הביטחון לעשות את מה שבעיני כל אדם אחר הוא טירוף, אך בעיניך הוא מעשה נשלט ומחושב שתכליתו נעלה. לא פעם הייתי חלוק עם עמנואל בסוגיה מסוימת, שהרי לבעיות מבצעיות אין פתרונות בית ספר, היום בפרספקטיבה של כמה שנים אני יודע שעמנואל היטיב לראות ממני, לשמחתי הספקתי להעביר לו מחשבה זו בטרם נפל. שמואל, אחיו של עמונאל, פתח את דבריו עת הספיד את עמנואל באותו מוצאי שבת שלא יישכח, במילים הבאות: עמנואל, חיברת בשבילנו את הכל – תורת ישראל, ארץ ישראל, מדינת ישראל ועם ישראל (אני מתנצל אם לא דייקתי בציטוט). כיצד אם כך, אנו משאירים חבילה זו מחוברת?

אתייחס לשני דברים המחברים בין מורשתם של עמנואל ורועי לבין מצבה של החברה הישראלית: הצורך בחינוך לגבורה, ולכידות חברתית. אל לנו להתפרק מן הצורך בגבורה זו שהיתה וזו שתהיה. את הדיון האם אמר טרומפלדור "טוב למות בעד ארצנו" או לא אני מציע להניח בצד. מכיוון שעדים חדשים כבר לא יצוצו, טוב להמיר את הדיון בשאלה: בהנחה שאמר, מה יכולה החברה הישראלית להרוויח מכך במונחי חינוך ועוד. האקטואליה, כפי שאנו רואים, מספקת לנו גיבורים בני ימינו, נשכיל אם נעביר לנוער את זכרם ופועלם, לא על מנת שיחפוץ במוות, אלא על מנת שיבין, שמתוך הבחירה בחיים, יש להיות נכון לסיכון, לגבורה ולאומץ הלב כאשר אלה יידרשו.

אשר ללכידות החברתית, אין דבר המאיים עלינו כמדינה יותר מהפילוג. אנו חיים במציאות רוויית מתחים, וכפי הנראה נכונו לנו עוד אתגרים בתחום זה. כשביקרתי בשבעה בבית משפחת מורנו, שמעתי את אחד המבקרים שואל את אביו של עמנואל מתי עלה לארץ. תשובתו היתה: לפני 33 שנה, אבל עד לפני שבוע היינו עולים חדשים. לא יכולתי שלא לחשוב על כך, כי בתשובתו, התכוון אילן, שייתכן והשכול משמש מעין "כרטיס כניסה" לחברה הישראלית. אני למד מסיפור יוסף ואחיו כיצד נהג יוסף באחים עת היה שליט מצרים. שהרי אחי יוסף זממו תחילה להורגו, וגם כשהשליכו אותו אל הבור, ייתכן וקיוו שלא ייצא ממנו עוד. יוסף, ייתכן משלו וייתכן מצוואת יעקב אביו, לא נתן ליצר הנקמה ולמתח עם האחים לגבור על הרציונל של האחדות. רועי ועמנואל שירתו בצבא בו משרתים כולם – ביחידות הלוחמות זהו שילוב מוזר בין שירות חובה לבין התנדבות ונכונות אין קץ לתת. חברתית שניהם חיבקו כל אחד ולא פסלו אף שותף לעשייה הביטחונית.

נגזר עלינו להמשיך ולהיות מכבים, אחרת נתקשה לחיות כאן. הציונות פירושה לחנך לגבורה דרך מורשתם של גיבורים, מכיוון שעוד נידרש לכך. אשרינו שגיבורינו הם גם סמלים חברתיים המאפשרים לדבר על אחדות, אמנם בצניעותם לא היו מוכנים לשמש כסמל, אך משנגזר עלינו לוותר על נוכחותם כקיימים, מוטב שנשתמש בדרכם לשם המטרות בהן האמינו. אחדות של עם אינה דומה לאחדות של צוות לוחמים. הכמות והמגוון מחייבים לפעול למניעה של שלילת האחר יותר מאשר להפיכת כולם לדומים או זהים. מתכנן האנדרטה בתל-חי מיקם את האריה עם פניו מזרחה. הוא האמין שהפתח למדינה בטוחה הוא לקדם בברכה את שכנינו ממזרח. זוהי משאת לב שכבר עשורים רבים לא צולחת בידינו ואנו לא מפסיקים לקוות. אך גם עת יגיעו ימים אלה מוטב שנזכור את שנאמר - "במציאות המזרח תיכונית, גם כשנזכה לחזון הזאב והכבש המתגוררים יחדיו, מוטב כי נהיה הזאב". ואוסיף ואומר שמוטב שיהא זה זאב נועז ומלוכד.

הרצי הלוי – חנוכה תשס"ז

אות הוקרה לסא"ל עמנואל מורנו

אביו של סא"ל עמנואל מורנו ז"ל, אילן מורנו, מקבל את אות ההוקרה מהארי הורוביץ, יו"ר מרכז מורשת מנחם בגין

וממר יחיאל קדישאי.

אות הוקרה לרס"ן רועי קליין

אביו של רס"ן רועי קליין ז"ל, אהרון קליין, מקבל את אות ההוקרה מהארי הורוביץ, יו"ר מרכז מורשת מנחם בגין
וממר יחיאל קדישאי

שדרות היא הזוכה בפרס בגין ךשנת 2006

מר אלי מויאל, ראש עיריית שדרות מקבל את הפרס ע"ס 40,000 ₪ בשמם של תושבי שדרות

ממר הארי (צבי) הורוביץ, יו"ר מרכז מורשת מנחם בגין (במרכז) וסמוקי סיימון

ביקור של הסנאטור ג'ו ליברמן ורעייתו במרכז

ביום חמישי, 21 בדצמבר 2006 ביקרו
הסנטור ג'ו ליברמן ורעייתו הדסה ובתו
במוזיאון מרכז מורשת מנחם בגין

הסנאטור ג'ו ליברמן מתקבל במרכז בגין ע"י ראש המרכז, מר הארי צבי הורביץ והמנכ"ל מר הרצי מקוב
הסנאטור ליברמן, רעייתו ואורחים יחד עם אנשי מרכז בגין בחדר השלום

הסנאטור ג'ו ליברמן בדירתו המשוחזרת של מנחם בגין במוזיאון

הסנאטור ליברמן מתרווח בכסאו של מנחם בגין

ברוכים הבאים

בתקופה הקרובה בגלל בעיות עם אתר האינטרנט של מרכז מורשת מנחם בגין
אנו נשים כאן הודעות לעיתונות ידיעות ותמונות מאירועים כמין יומן שוטף
של פעילויות המרכז