אל"מ הרצי הלוי, מח"ט מנשה, לשעבר מפקד סיירת מטכ"ל, נושא דברים בטקס הענקת פרס בגיןלהלן נוסח דבריו
משפחת מורנו, משפחת קליין, ילדי שדרות, אורחים נכבדים,
נתבקשתי לדבר על הגבורה במעמד מכובד זה. משום מה, איני חש בנוח לדבר על גבורה, גבורה עבורי, מתבטאת במעשים ולא במלים, אך מפאת כבודם של מושאי הפרס ושל אכסניה הסכמתי.
הייתי חבר של עמנואל, חלקתי עימו לילות של סיכונים וימים רבים של מחשבה על השאלה כיצד להסתכן בתבונה. בעידן של דיבורים על פוסט ציונות ושחיטת פרות קדושות, האם ישנה גם פוסט גבורה? האם גבורתם של לוחמי ישראל לדורותיהם שונה מזו שאנו רואים היום? דומני שבמעמד זה נכון לבחון את מושג הגבורה דרך סיפור חייהם של רועי ועמנואל ודרך האופן בו מתמודדים ילדי שדרות עם המציאות בה הם חיים. בחג החנוכה – חג של ניצחון מעטים את הרבים, המשלב גבורה ונס, נכון לבחון מה הם הקווים לדמותם של ה"מכבים" של ימינו אנו?
בצפון עמק החולה, כמאה קילומטר מאזור בעל-בק, מקום נפילתו של עמנואל וקילומטרים בודדים ממקום נפילתו של רועי, שוכנת אנדרטת הגבורה של תל-חי. ארי הגבורה שפניו מזרחה, ולא במקרה, מציין את גבורתם של טרומפלדור ויתר מגיני הגליל בימים שקדמו להקמת המדינה. משפט אחד ואריה, שני סמלים שהותיר לנו יוסף טרומפלדור, לבד מן המחלוקת באם אמר משפט זה או לא. מה עשינו עם המשפט הזה והיכן אנו ביחס אליו כיום?
"טוב למות בעד ארצנו" – פעמים רבות מצאתי את עצמי חושב על אמרה זו, למה באמת התכוון יוסף טרומפלדור וכיצד אני מרגיש עמה. לפני שאכנס למשמעות המשפט אבחין בין קומץ מגנים, הנלחמים על זכות קיומם לבין צבא הנלחם בשמה של מדינה מעבר לגבול. למרות אבחנה זו, אני סבור כי אין בין גבורתו של המגן הבודד לבין המגן, או התוקף, המייצג צבא שלם. גבורה היא עניין של סיטואציה מקומית והחלטה רגעית, שאינה נובעת בהכרח מחישובי עתודות הכוחות או מכל דבר טכני אחר. נסיבות של מעטים מול רבים מעטרות ובצדק את פעולת הגיבור, אך אין כאן הבדל שהוא בליבת המעשה.
האם טוב למות בעד ארצנו? אפתח ואומר בצורה נחרצת – רע למות, טוב מאוד לחיות והלוואי שהגיבורים אותם אנו חסרים היו יושבים איתנו כאן היום, גם אם היינו מאבדים את הנושא למפגש זה. המסורת היהודית, מבלי להיכנס לשאלות של "החיים שלאחר המוות", בוחרת בחיים. בהבדל מוחלט מאויבינו, המקדשים את המוות לשם המוות ומחנכים נוער על מורשת של התאבדות תוך זריעת הרס, אנו מחנכים לחיים, לעשייה ולתיקון. רק עת נוצרו תנאים מאוד מסוימים, הקרבת החיים הינה דבר נדרש ואף נעלה.
נתבקשתי לדבר על הגבורה במעמד מכובד זה. משום מה, איני חש בנוח לדבר על גבורה, גבורה עבורי, מתבטאת במעשים ולא במלים, אך מפאת כבודם של מושאי הפרס ושל אכסניה הסכמתי.
הייתי חבר של עמנואל, חלקתי עימו לילות של סיכונים וימים רבים של מחשבה על השאלה כיצד להסתכן בתבונה. בעידן של דיבורים על פוסט ציונות ושחיטת פרות קדושות, האם ישנה גם פוסט גבורה? האם גבורתם של לוחמי ישראל לדורותיהם שונה מזו שאנו רואים היום? דומני שבמעמד זה נכון לבחון את מושג הגבורה דרך סיפור חייהם של רועי ועמנואל ודרך האופן בו מתמודדים ילדי שדרות עם המציאות בה הם חיים. בחג החנוכה – חג של ניצחון מעטים את הרבים, המשלב גבורה ונס, נכון לבחון מה הם הקווים לדמותם של ה"מכבים" של ימינו אנו?
בצפון עמק החולה, כמאה קילומטר מאזור בעל-בק, מקום נפילתו של עמנואל וקילומטרים בודדים ממקום נפילתו של רועי, שוכנת אנדרטת הגבורה של תל-חי. ארי הגבורה שפניו מזרחה, ולא במקרה, מציין את גבורתם של טרומפלדור ויתר מגיני הגליל בימים שקדמו להקמת המדינה. משפט אחד ואריה, שני סמלים שהותיר לנו יוסף טרומפלדור, לבד מן המחלוקת באם אמר משפט זה או לא. מה עשינו עם המשפט הזה והיכן אנו ביחס אליו כיום?
"טוב למות בעד ארצנו" – פעמים רבות מצאתי את עצמי חושב על אמרה זו, למה באמת התכוון יוסף טרומפלדור וכיצד אני מרגיש עמה. לפני שאכנס למשמעות המשפט אבחין בין קומץ מגנים, הנלחמים על זכות קיומם לבין צבא הנלחם בשמה של מדינה מעבר לגבול. למרות אבחנה זו, אני סבור כי אין בין גבורתו של המגן הבודד לבין המגן, או התוקף, המייצג צבא שלם. גבורה היא עניין של סיטואציה מקומית והחלטה רגעית, שאינה נובעת בהכרח מחישובי עתודות הכוחות או מכל דבר טכני אחר. נסיבות של מעטים מול רבים מעטרות ובצדק את פעולת הגיבור, אך אין כאן הבדל שהוא בליבת המעשה.
האם טוב למות בעד ארצנו? אפתח ואומר בצורה נחרצת – רע למות, טוב מאוד לחיות והלוואי שהגיבורים אותם אנו חסרים היו יושבים איתנו כאן היום, גם אם היינו מאבדים את הנושא למפגש זה. המסורת היהודית, מבלי להיכנס לשאלות של "החיים שלאחר המוות", בוחרת בחיים. בהבדל מוחלט מאויבינו, המקדשים את המוות לשם המוות ומחנכים נוער על מורשת של התאבדות תוך זריעת הרס, אנו מחנכים לחיים, לעשייה ולתיקון. רק עת נוצרו תנאים מאוד מסוימים, הקרבת החיים הינה דבר נדרש ואף נעלה.
גבורה היא הנכונות למקם עצמך במקום בו חייך בסכנה, למען מטרה נעלה (שאם לא כך, אין זו גבורה אלא טיפשות). פעם שהתמקמת שם, ההמשך הוא שברירי שנייה של זיהוי מצב ותגובה.
אין כאן שיקול דעת ובחינה רחבה, אלא התנהגות הנגזרת מן החינוך בבית ומאופיו של אדם ונכונותו הכללית להקריב משלו לאחר. אני חושב שאופן זה מקל גם על הנשארים לקבל גבורה זו. לא הכרתי את רועי ואיני מכיר את משפחתו, אך אנתח את מעשיו של רועי באופן הבא: אומץ ליבו היה בכך שיצא לקרב ביודעו את הסיכונים הרבים הכרוכים בכך. אומץ לב זה אף גובר כשלמעשים נלווית אחריות פיקודית על חיי חיילים אחרים. כשמיקם עצמו שם הפך לגיבור בכוח. עת ראה את הרימון מתגלגל לכיוונו ולכיוון חייליו, איני חושב ששקל ובחן את הבעד והנגד למעשה שעשה, אלא פשוט עשה והפך לגיבור בפועל. מה דחף אותו למעשה זה? אני מניח שהחינוך, הערכים, קדושת החיים – גם ובמיוחד אם אלו חיי אחרים במחיר חייך שלך אתה. אלה אותם דברים שהביאו אותו להיות מפקד בקרב, המתממשים בשבריר שנייה אחת לכדי מעשה גורלי. אוסיף ואומר עוד דבר אחד, אני חושב שעמנואל ורועי, כשהסתכנו והסכימו לשים את חייהם על קרן הצבי, קיוו בכל מאודם לסיים מעשה גבורה זה בחיים. על מנת פשוט לחיות, ועל מנת להמשיך ולעשות ולהסתכן ולא להפוך לסמל. באופן דומה אני מעריך, שכאשר ניגש אלעזר המכבי, כך על-פי הסיפור, מתחת לפיל ודקר אותו בבטנו, קיווה שעם התמוטטות הפיל יצליח לחמוק הצידה ולהמשיך להלחם.
ילדי שדרות הם גיבורים בעל כורחם. ילדים, עדיף שלא יידרשו לגבורה, לכל היותר שילמדו על מעשי גבורה של מבוגרים, על מנת שישמשו להם כסמל – סמל שלצד התקווה שלא יידרשו לחקות את מעשי הגיבורים, הכרח הוא שיחונכו כך למקרה ויידרשו לכך. בכורח הנסיבות, אשרינו שילדי שדרות מתמודדים עם המצב שנגזר עליהם בגבורה, שמהותה להמשיך ולחיות ולא לעצור.
ולפני שאומר מה לדעתי עלינו לעשות עם מורשת גבורה זו, ברצוני לומר מספר מילים אודות עמנואל, שהוא היחיד מבין המצויינים כאן הערב שאותו הכרתי. עמנואל היה בראש ובראשונה אדם. איש ערכי, מאמין. עמנואל האמין בתורת ישראל והאמין גם באדם, כיבד וקיבל את האחר והשונה ממנו וידע למצוא את הדרך לכל אחד וכך גם את הדרך לפתרונה של כל בעיה. אומץ ליבו וגבורתו היו קודם כל במוחו ובמחשבתו. אומנותו של הלוחם, בסוג הדברים בהם עסק עמנואל, היא ביכולתו לתרגם את המחשבה הנועזת לכדי מימוש שהוא בבחינת סיכון מחושב ולא חישוב מסוכן. אומנות זו מקנה לך את הביטחון לעשות את מה שבעיני כל אדם אחר הוא טירוף, אך בעיניך הוא מעשה נשלט ומחושב שתכליתו נעלה. לא פעם הייתי חלוק עם עמנואל בסוגיה מסוימת, שהרי לבעיות מבצעיות אין פתרונות בית ספר, היום בפרספקטיבה של כמה שנים אני יודע שעמנואל היטיב לראות ממני, לשמחתי הספקתי להעביר לו מחשבה זו בטרם נפל. שמואל, אחיו של עמונאל, פתח את דבריו עת הספיד את עמנואל באותו מוצאי שבת שלא יישכח, במילים הבאות: עמנואל, חיברת בשבילנו את הכל – תורת ישראל, ארץ ישראל, מדינת ישראל ועם ישראל (אני מתנצל אם לא דייקתי בציטוט). כיצד אם כך, אנו משאירים חבילה זו מחוברת?
אתייחס לשני דברים המחברים בין מורשתם של עמנואל ורועי לבין מצבה של החברה הישראלית: הצורך בחינוך לגבורה, ולכידות חברתית. אל לנו להתפרק מן הצורך בגבורה זו שהיתה וזו שתהיה. את הדיון האם אמר טרומפלדור "טוב למות בעד ארצנו" או לא אני מציע להניח בצד. מכיוון שעדים חדשים כבר לא יצוצו, טוב להמיר את הדיון בשאלה: בהנחה שאמר, מה יכולה החברה הישראלית להרוויח מכך במונחי חינוך ועוד. האקטואליה, כפי שאנו רואים, מספקת לנו גיבורים בני ימינו, נשכיל אם נעביר לנוער את זכרם ופועלם, לא על מנת שיחפוץ במוות, אלא על מנת שיבין, שמתוך הבחירה בחיים, יש להיות נכון לסיכון, לגבורה ולאומץ הלב כאשר אלה יידרשו.
אשר ללכידות החברתית, אין דבר המאיים עלינו כמדינה יותר מהפילוג. אנו חיים במציאות רוויית מתחים, וכפי הנראה נכונו לנו עוד אתגרים בתחום זה. כשביקרתי בשבעה בבית משפחת מורנו, שמעתי את אחד המבקרים שואל את אביו של עמנואל מתי עלה לארץ. תשובתו היתה: לפני 33 שנה, אבל עד לפני שבוע היינו עולים חדשים. לא יכולתי שלא לחשוב על כך, כי בתשובתו, התכוון אילן, שייתכן והשכול משמש מעין "כרטיס כניסה" לחברה הישראלית. אני למד מסיפור יוסף ואחיו כיצד נהג יוסף באחים עת היה שליט מצרים. שהרי אחי יוסף זממו תחילה להורגו, וגם כשהשליכו אותו אל הבור, ייתכן וקיוו שלא ייצא ממנו עוד. יוסף, ייתכן משלו וייתכן מצוואת יעקב אביו, לא נתן ליצר הנקמה ולמתח עם האחים לגבור על הרציונל של האחדות. רועי ועמנואל שירתו בצבא בו משרתים כולם – ביחידות הלוחמות זהו שילוב מוזר בין שירות חובה לבין התנדבות ונכונות אין קץ לתת. חברתית שניהם חיבקו כל אחד ולא פסלו אף שותף לעשייה הביטחונית.
נגזר עלינו להמשיך ולהיות מכבים, אחרת נתקשה לחיות כאן. הציונות פירושה לחנך לגבורה דרך מורשתם של גיבורים, מכיוון שעוד נידרש לכך. אשרינו שגיבורינו הם גם סמלים חברתיים המאפשרים לדבר על אחדות, אמנם בצניעותם לא היו מוכנים לשמש כסמל, אך משנגזר עלינו לוותר על נוכחותם כקיימים, מוטב שנשתמש בדרכם לשם המטרות בהן האמינו. אחדות של עם אינה דומה לאחדות של צוות לוחמים. הכמות והמגוון מחייבים לפעול למניעה של שלילת האחר יותר מאשר להפיכת כולם לדומים או זהים. מתכנן האנדרטה בתל-חי מיקם את האריה עם פניו מזרחה. הוא האמין שהפתח למדינה בטוחה הוא לקדם בברכה את שכנינו ממזרח. זוהי משאת לב שכבר עשורים רבים לא צולחת בידינו ואנו לא מפסיקים לקוות. אך גם עת יגיעו ימים אלה מוטב שנזכור את שנאמר - "במציאות המזרח תיכונית, גם כשנזכה לחזון הזאב והכבש המתגוררים יחדיו, מוטב כי נהיה הזאב". ואוסיף ואומר שמוטב שיהא זה זאב נועז ומלוכד.
הרצי הלוי – חנוכה תשס"ז
1 comment:
מילים מלאי מחשבה ורגש,'ההבדל'-את הנצחון שלנו מול אויבינו נפצח עם הראש למרות ששני הצדדים רוצים בסך הכל לחיות לכל צד יש אמא מי יתן ויבוא השלום עלינו ועל כל ישראל,אמן
Post a Comment