Monday, September 3, 2012

מה רואים בתמונה משנת 1916?

הקולונל קובנטרי מהכוחות הבריטיים שתקפו בעזה, נפל בשבי הטורקי ב- 1 ביוני 1916 והובא אחר כבוד לירושלים. הנה התמונה של הכרכרה העולה לעבר שער יפו:
 
 
אבל חדי-עין יכולים להבחין בעוד דבר ברקע, מצד ימין של התמונה:
 
כן, זאת היא גבעת "כתף ההינום" של היום, המקום שעליו עומד כעת מרכז מורשת מנחם בגין.
 
^

Monday, August 6, 2012

המשך מחקר בפרשת שני הסרג'נטים

בהארץ

65
 שנה אחרי ||

 המעורבים בהרג הסרג'נטים עוד שותקים

פגישה מקרית עם חבר אצ"ל על ספסל בנתניה, הביאה את הבמאי פלג לוי לחקור את תליית שני הסמלים הבריטיים - שאחד מהם היה יהודי עופר אדרת 06.08.2012 בבונקר מאובטח וצר שנחפר מתחת למלטשת יהלומים בנתניה, הוחזקו באמצע חודש יולי 1947 שני סמלים בריטיים שנחטפו בידי האצ"ל. ב-1 באוגוסט באותה שנה דיווח "הארץ" לקוראיו כי "נמצאו שתי הגויות". פלוגה של נוטרים איתרה אותן "בתוך חורשת אקליפטוס ממשלתית" ליד נתניה.

העיתון הבריטי "דיילי אקספרס" היה חד יותר. בכותרת הראשית שלו נכתב: "בריטים תלויים: התמונה שתזעזע את העולם", ומתחתיה הופיעה תמונה קשה לצפייה בה נראים שני החיילים הצעירים תלויים על עץ, כשהם כפותים וראשיהם מכוסים. בסוף השבוע מלאו 65 שנה לאירועים הדרמטיים האלה, שכונו לימים "פרשת הסרג'נטים", והסעירו את היישוב כולו. בחמש השנים האחרונות הקדיש איש הקולנוע פלג לוי זמן רב כדי לחקור את הפרשה לעומקה, כחלק מסרט תיעודי שהוא מכין יחד עם היוצר הדוקומנטרי הוותיק הרב קרוסני. "צריך להבין שעדיין יש אנשים רבים שמפחדים לפתוח את הסיפור הזה", אמר לוי.

ביום חמישי בלילה הוא הוביל קבוצה של 70 איש, בני 11 עד 95, לסיור בעקבות התחנות האחרונות בחייהם של שני החיילים הבריטים, לרגל יום השנה להירצחם. הקבוצה כללה בני משפחה של כמה מגיבורי הפרשה - ובאופן טבעי עוררה גם דיון סוער. התחנה הראשונה היתה רחוב הרצל 15 בנתניה, המקום בו נחטפו. משם המשיך למבנה בו הוסתרו. את הסיור סיים ב"חורשת הסרג'נטים" בקרית השרון, "שם הגיעה הפרשה לשיאה", כדבריו.

תלייתם של הסרג'נטים היתה שיאה של מערכה עיקשת שניהל הארגון נגד הבריטים, במהלכה הוא חטף חיילים ופקידים בריטים כקלפי מיקוח לשחרור או המתקת עונשם של לוחמים יהודים שנידונו למוות בידי הבריטים. בין 1938 ל-1947 נידונו למוות בידי הבריטים 12 יהודים, חברי אצ"ל ולח"י. עשרה מהם הוצאו להורג בתלייה. השניים הנותרים התאבדו בכלא. השלושה האחרונים ברשימה היו אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר. לאחר חטיפתם הורה מפקד האצ"ל, מנחם בגין - ששהה בדירת מסתור בתל אביב - לחטוף בני ערובה בריטים כדי לשחררם.

שני הסמלים הבריטים היו טרף קל: הם נהגו להתראות עם איש שרות הידיעות של "ההגנה", אהרן ויינברג, ולמסור לו מידע מודיעיני על הכוחות הבריטיים. ביום שישי 11 ביולי 1947 הם הוזמנו לבילוי איתו בקפה גן-ורד בנתניה. באותה שעה ישבו שם כמה אנשי אצ"ל. חוליית תצפית עקבה אחריהם מרחוק וליוותה אותם גם כשעזבו את המקום. ליד בניין המועצה נעצר רכב ממנו זינקו ארבעה לוחמי אצ"ל, התנפלו על הסרג'נטים ובאיומי אקדח חטפו אותם. לאחר שהבריטים תלו את שלושת עולי הגרדום האחרונים, הורה בגין לתלות בתגובה את הסרג'נטים. לימים אמר כי היתה זו "ההחלטה הקשה בחיי" והגדיר אותה "גמול אכזרי". לוי התעניין במיוחד בזווית היהודית של הפרשה: קליפורד מרטין, אחד הסרג'נטים הבריטים שהוצאו להורג בידי האצ"ל, היה בן לאם יהודייה, שנימול ודיבר עברית. לאחר שנחטף, פנתה אמו לחבר פרלמנט בריטי יהודי וביקשה את עזרתו. הרגע ההיסטורי האירוני הזה לא נותן ללוי מנוח. "אני שואל את עצמי איך העובדה שהחטוף היה יהודי השפיעה על החוטפים מהאצ"ל מחד ועל המפקדים הבריטים מאידך".

גם ההרוג הבריטי השני, מרווין פייס, היה "אחד משלנו", כדבריו. "הוא היה מעורה בארץ, עזר ליהודים, ודיווח להם על תוכניות של הבריטים", אמר. אביו של פייס כתב אף הוא מכתב לבגין, בו ביקש שיחוס על חייו. על המעטפה כתב: "למפקד הארגון", ללא כתובת. עובד דואר, איש אצ"ל, העביר את המכתב לידיו של בגין, אשר השיב לו בתשדורת רדיו גלויה: "עליך לפנות לממשלתך צמאת הנפט והדם". לוי מגדיר את תלייתם של הסרג'נטים "טרגדיה", ומבקש כעת "לסגור מעגל" ולהכליל אותם ברשימת "עולי הגרדום" היהודים. העניין של לוי בפרשה החל לפני שש שנים, על ספסל ציבורי בנתניה. "פגשתי שם, לגמרי במקרה, את משה מולדבסקי, חבר אצ"ל, שסיפר לי על הפרשה. הוא אמר לי שכשהבריטים החלו לתלות יהודים, היו שאמרו בקול כי יהיה זה סופה של האימפריה, והזהירו אותם לבל ישברו את המפרקת של 'העם קשה העורף הזה', השואף לחזור לארצו".

לפני שהלך לעולמו סיפר חבר מפקדת אצ"ל, שמואל כץ, ללוי כי "הבריטים הבינו שאחרי ההליכה של עולי הגרדום בראש מורם לחבל התלייה ואחרי תליית הסרג'נטים - אין יותר מקום להסלמה. המשחק נגמר". בספרי ההיסטוריה מצוינת הפרשה כאחד הגורמים שהובילו לסיום המנדט הבריטי בארץ. הזעזוע העמוק שהותירה הפרשה בישראל ובעולם נותן את אותותיו עד היום, 65 שנה לאחר מכן. באחת הסצנות שצילם לוי נראים שניים מגיבורי הפרשה: יוסי מלר, איש אצ"ל שהשתתף בחטיפת הסרג'נטים והלך לעולמו לפני שנה וחצי, ומאיר נוביק, איש "ההגנה" שהפעיל אותם כמודיעים. רצה הגורל, ושניהם התגוררו באותו בית אבות - אך סירבו לדבר זה עם זה.

איך נודע לשמעון פרס על הפצצת הכור הגרעיני בעירק?

מגליון ה- 6 באוגוסט 2012 של "ישראל היום"




^

Friday, July 27, 2012

תגובה לטענותיו של תום שגב שעדיין לא פורסם

מכתב שנשלח אלא עדיין, אחרי שלושה שבועות לא פורסם 

 בתגובה לטור "וגם: מיהו היטלר" מאת תום שגב, "הארץ" 7.7.2012 

בניגוד לטענתי שמנחם בגין לא השווה את דוד בן-גוריון להיטלר, קובע תום שגב שבגין כן עשה כך. אך בעצם, קביעתו היא מתוך פרשנות כי מעולם לא אמר בגין כדבר זה. למחרת הפגזתה של אוניית ה"אלטלנה", שגב מצטט את בגין מתאר בן גוריון כ"דיקטטור מטורף" שמנהיג "משטר הרודנות" ויקים "מחנות ריכוז". אלא שאני חולק על פרשנות של שגב. 

סטלין גם כן היה רודן ודיקטטור והיו לו מחנות ריכוז בהם נהרגו עשרות מליונים. לא נשכח שבגין עצמו בילה חדשים בגולאג הסובייטי והיה לו נסיון מאוד אישי. גם הכינוי "גסטאפו" קשה אך עדיין אין זה היטלר. וכך גם "יודנראט". 'היטלר' ככינוי אינו מוזכר. מעניין להיוודע מה כן חשב מנחם בגין על השוואה לנאציזם. בעיתון "חרות" מיום 31 באוקטובר 1963 כתב מגין במאמר ובו דברי תוכחה: "יהודי קורא לרעהו, לבוש בדים או לבוש מדים, "נאצי", הרי לא זו בלבד שהוא מטמא שפתותיו שלו, אלא גם את כל הקדוש והיקר לדור...ומי שמשתמש בגידוף זה...פוצע את הנפש...חוטא בערלת לב וטומאת שפתיים אנטי-לאומית ואנטי-יהודית". הדברים נכתבו על רקע הפגנת נטורי קרתא. ובהזדמנות אחרת, חודשיים קודם, מתח בגין ביקורת על שופט בית המשפט העליון חיים כהן. 

ברשימה "אשר שופט יחטא" מיום 30 באוגוסט 1963 שוב ב"חרות", הפליא בגין את חרצובות לשונו נגד השופט כהן על שהשווה בין ההלכה היהודית בענין גיור לבין האידיאולוגיה הנאצית והטיל על השופט "אחריות מוסרית" על "דברים נוראים" שאמר במסגרת דיון של דו-שיח יהודי-ישראלי. אין ולא יכול להיות ליהדות כל חלק ל"גישה ביאולוגית או גזענית", כדבריו. והוא ממשיך "אחזתני תדהמה, מלווה בצער עמוק ביותר" למשמע דברי שופט בית המשפט העליון אשר "יצא לבייש את עמו אם בעיני בניו ואם בעיני עמים אחרים". 

שגב רשאי לפרש את בגין כראות עניו אך רק אחד מבין שני מנהיגים אלה השתמש במפורש בכינוי "היטלר" כנגד יריבו. 

 ישראל מידד 
שילה

^

Monday, July 16, 2012

ההד של מנחם בגין בדו"ח לוי


לפני 33 שנים, כשהיה שופט העליון בדימוס נציג הליכוד בעיריית רמלה, הוא ראה כיצד ראש הממשלה דאז פועל למתן לגיטימציה בינלאומית לבנייה מעבר לקו הירוק. פרוטוקולים מפגישה היסטורית שערך בגין עם מרגרט תאצ'ר מראים כי אז כמו היום, טיעוני הרגש לא זכו לנקודות זכות רבות מעבר לים

חיים לוינסון

עד הצהרת בלפור הגיע השבוע שופט העליון בדימוס אדמונד לוי בדו"ח המאחזים החדש שהגיש, כדי לבסס את מסקנתו המשפטית כי זכותם של היהודים להתיישב בארץ ישראל, ואין זה כיבוש. את הטענה הזו לוי לא המציא: הימין טוען אותה זה שנים, אולם ללא הצלחה בינלאומית כבירה. 

מי שניהל מאבק דיפלומטי על חוקיות ההתנחלויות היה מנחם בגין. במאי 79', בזמן שלוי היה כפוף אליו מפלגתית - כנציג מפלגת הליכוד בעיריית רמלה - הגיע בגין לפגישה היסטורית בדאונינג 10 עם ראש ממשלת בריטניה הטרייה מרגרט תאצ'ר. על הפרק: המזרח התיכון. מסמכים סודיים שפורסמו בלונדון - הכוללים את פרוטוקול הפגישה, מכתבים של השגריר ומזכרים נוספים - מלמדים שבמהרה הפכה פגישה זו גם לוויכוח היסטורי, המזכיר במידת מה את הוויכוחים שאוהב ראש הממשלה בנימין נתניהו לנהל גם היום. הטענה הישראלית לזכות על הארץ, המתווספת לאיום הטילים על מישור החוף, ומחוזקת בסבל שעבר העם היהודי בשואה. גם אז טענו בצד השני, ובמקרה הזה בבריטניה, כי אפשר לחיות ביציבות דווקא באמצעות שלום. 

לפגישה הגיע בגין חודשיים בלבד לאחר שחתם על הסכם השלום עם מצרים, והתקבל באותה התקופה ביראת כבוד בכל בירות העולם. ואילו תאצ'ר היתה רק בתחילת דרכה בראשות הממלכה המאוחדת, רק שלושה שבועות קודם לכן עברה מתפקיד יו"ר האופוזיציה לכיסא ראש הממשלה. בגין היה אחד מאורחיה הראשונים במעונה הרשמי.

בין שתי הבטחות 

לצד הסכם השלום ההיסטורי היתה זו גם תקופה בה תנועת ההתנחלויות החלה להוות משקולת מדינית על ישראל. בגין היה כבול בין שתי הבטחות: מחד גיסא הבטיח, כחלק מההסכמים עם מצרים, לקדם את תוכנית האוטונומיה של הפלסטינים. אולם מאידך גיסא היתה לו הבטחה שנתן כלפי פנים: לאחר שנבחר לתפקיד ראש הממשלה מיהר לבקר בשטחים והבטיח שיהיו "עוד הרבה אלוני מורה". באותם הימים היה בגין על גג העולם - היו אלה ימי האופוריה שאחרי הניצחון בבג"ץ בית אל ולפני התבוסה בבג"ץ אלון מורה. אולם המנהיגים מעבר לים עקבו בדאגה והחלו להמטיר שאלות. 

לפגישה בלונדון התלוו לבגין יועציו יהודה אבנר ודן פתיר, והשגריר אברהם קדרון. לתאצ'ר הצטרף שר החוץ, פטר קרינגטון. בתחילה דנו במשבר בלבנון ומעורבות סוריה, אולם לאחר זמן קצר תפסו ההתנחלויות את עיקר הדיון. קרינגטון לא בזבז זמן ואמר כי תהליך הקמתן המתמשך בגדה המערבית הוא סיבה לדאגה בבריטניה - ואף מציב קושי אמיתי במשא ומתן עם המצרים. בגין דבק בטיעון חוקיות ההתנחלויות, לדבריו גם מזווית המשפט הבינלאומי, ודאי מזווית הביטחון הישראלי. הוא אף העניק לתאצ'ר העתק מתורגם מבג"ץ אלון מורה, והקריא חלקים נבחרים. 

"ישראל ובריטניה הן שתיהן מדינות קטנות שמסיבות מגוונות מצופה מהן לנהוג בסטנדרטים יותר גבוהים", אמרה תאצ'ר. פרוטוקול הפגישה מלמד כי תאצ'ר סברה כי הסדר שלום מקיף יושג, וכי הוא האינטרס של ישראל ושל המערב. היא הפצירה בבגין להגן על אורח החיים שאידיאולוגיות סובייטיות מעמידות בסכנה. כחלק מטיעוניה להימנע ממלחמה אף אמרה כי היא מודאגת מכך שיהודים רבים ממחוז הבחירה שלה לפרלמנט (בצפון לונדון) ייאלצו לבוא לישראל להילחם במקרה הצורך. אולם בגין התעלם, והדגיש כי ממשלתו תציית להחלטת בית המשפט העליון הישראלי. אולם מהתמלילים עולה כי זה לא היה רק עניין של חוק, אלא גם של גיאוגרפיה. הוא אמר כי אם אש"ף ישתלט על ההרים של הגדה המערבית - האזור הצפוף של מישור החוף יהיה בסכנת ארטילריה וטילים. כדי להמחיש את הסכנה, סיפר בגין על פיגוע שהיה בפתח תקווה באותו הבוקר, שבו נרצחו אשה ובתה (סול וזהבית אבודרהם) והוסיף כי אם אש"ף יקבלו חופש לירות, שפיכות הדמים תהיה קבועה. 

אולם בגין הציג גם תוכנית פעולה - במסגרתה יקבלו הפלסטינים אוטונומיה מלאה, ויבחרו את נציגיהם לאדמיניסטרציה ויחסי פנים. אולם ענייני הביטחון יטופלו על ידי ישראל. הוא הדגיש כי ישראל לעולם לא תסכים להקמת מדינה פלסטינית, מכיוון שזו תהיה על בסיס סובייטי, שהרי אש"ף הם סוכנים סובייטים. "זו הסיבה שקרטר התנגד למדינה פלסטינית וגם המלך חוסיין", הדגיש. לדבריו, הערבים יוכלו לקבל זכות הגדרה עצמית ב-22 מדינות ערביות. "למה שהמדינה היהודית תהיה בסכנה מהקמת המדינה הערבית ה-23?". הטיעון הבא היה מתחום ההיסטוריה - הבטחתו של לויד ג'ורג' לכך שהאדמה של פלסטין שייכת לישראל. 

מתמליל השיחה, אי אפשר ללמוד על הטון שבו נאמרו הדברים אולם לנוכח ההמשך ניתן לשער כמה סלדו מארחיו של בגין מדבריו. קרינגטון אמר לראש הממשלה הישראלי שיניח בצד את העניינים החוקיים - המשך ההתנחלויות בגדה המערבית יפחית את הסיכוי להשגת הסכם. בגין נשאר בעמדתו, הוא יודע שיש שאמרו שההתנחלויות לא חוקיות, אבל הוא מקשיב לבית המשפט העליון ולא למה שאמר איאן גילמור (פוליטיקאי בריטי). 

בשלב הבא, עבר בגין לטיעוני השואה והזכיר לבני שיחו את הסבל שעבר העם היהודי וכי אף אחד לא פעל להצילם. "על רקע זה יש להבין את ההשקפות הביטחוניות של ישראל", אמר. אולם שר החוץ הבריטי השיב שביטחון של אדם אחד יכול לאיים על אדם אחר. תאצ'ר ניסתה לפייס, ואמרה כי "היא לא מכירה מצב כזה שבו מפרידים בין אוטונומיה פוליטית לטריטוריאלית. מה יהיה אם הערבים ישיגו רוב בכנסת?". לכך מצא בגין תשובה בהגירה - לדבריו יש זרם נמשך של יהודים שמגיע מברית המועצות, וגם מקנדה ארצות הברית ואמריקה הלטינית. 

קרינגטון הזכיר לבגין שלבריטניה יש ניסיון בעצמאות: אוטונומיה כפי שהוא מציע לא יכולה להתרחש. תאצ'ר חזרה על דאגתה מאחיזה סובייטית במזרח התיכון. ואילו אז שלף בגין את הטיעון המנצח: המערב נכשל בהפצצת המסילה לאושוויץ בסוף מלחמת העולם השנייה. לישראל יש צבא שימנע את הישנות השואה. קרינגטון לא התרצה. הוא אמנם הבין את הרגשות בנוגע לעבר, אך לדבריו יש יותר מדרך אחת להשגת התוצאה הרצויה, גם ללא עוינות. 

הפגישה הזו היוותה את הבסיס לעוינות שרחשה תאצ'ר לבגין, אף על פי שעד היום מתעקש יועץ התקשורת דן פתיר שהפגישה היתה טובה. כחודש אחר כך בא חוסני מובארק - אז סגנו של סאדאת - לביקור בלונדון. פרוטוקול הפגישה מלמד, כי תאצ'ר לא הסתירה בפניו את סלידתה מבגין, ואמרה שזו היתה אחת הפגישות הקשות שחוותה. כאשר הגיע המלך חוסיין לדאונינג 10 אמרה לו תאצ'ר שלבגין יש שיטה: להסתובב עם הסכם בכיס עם מצרים ובכך להגן על עצמו ממתקפה ערבית כוללת. ובמקביל, לא לעשות דבר במסלולים אחרים. הירדנים השיבו שכך הם טוענים שנים. .

תיק המזרח התיכון

מסמכי הארכיון הבריטיים מלמדים שבתחילת דרכה, התעניינה תאצ'ר רבות בהתנחלויות ובפלסטינים. 230 העמודים בתיק "המזרח התיכון" במאי-ספטמבר 79', גדושים במזכרים מודפסים בעניין זה, ועליהם בכתב יד זעיר: "לראש הממשלה". פעם אחת ביקשה חוות דעת ממשרד החוץ, "על האופי של 'העם הפלסטיני' וכמה תוקף יש לדרישתם למדינה". קרינגטון השיב לה שאין זה עניין חוקי אלא פוליטי. לנוכח ההכרה הגוברת בזכות זו בעולם, אין טעם לבודד את בריטניה בעמדה הפוכה משל אירופה והאו"ם. 

השגריר בתל אביב באותה התקופה, ג'ו מייסון, נהג להעביר ללונדון דיווחים מפורטים: ההפגנות והעימותים עם גרעין אלון מורה, שיחות עם משה דיין בנושא וניתוח מאזן הכוחות הפנימי בתוך הממשלה. בספטמבר 79' חיבר מזכר ארוך על כוונת ממשלת בגין לאפשר ליהודים לרכוש קרקעות בגדה (החוק הירדני החל שם, עד היום, אוסר על זרים לרכוש באופן ישיר אדמה. ח"ל). מייסון הזהיר ממהלך זה, ואמר שהממשלה רוצה לנקוט מהלכים כדי להדגים שהם לא נכנעים לביקורת חיצונית; להראות לגוש אמונים שלבם עדיין במקום הנכון; ולהפחית את מספר העימותים עם הממשלה. כך המתנחלים יוכלו לקנות אדמות ללא פרוטקציות מהחלונות הגבוהים. בסופו של דבר, ממשלת בגין ויתרה על היוזמה. חלפו 33 שנים, והנה, ועדת לוי החזירה אותה לחיים. בין היתר, המליצה לבטל את החוק הירדני ולאפשר ליהודים לרכוש קרקע ביהודה ושומרון.

Saturday, July 7, 2012

שגב מתעלה על עצמו


לפני שבועיים הערתי כאן שדוד בן גוריון ומנחם בגין נהגו להשוות זה את זה להיטלר. יש עניין בכך שהיטלר נכנס לשיח הציבורי בארץ ישראל כגידוף פוליטי. ישראל מידד, המפרסם באינטרנט אתר שנקרא "יומן מרכז מורשת מנחם בגין", טען במכתב ל"הארץ" כי בגין רק קרא לבן גוריון "חוליגאן", אך לא השווה אותו להיטלר. מידד לא צריך להרחיק לכת: ספר חדש בעריכת אברהם דיסקין, שהוציא מרכז מורשת בגין ("מאלטלנה עד הנה"), מצטט בעמ' 23 פקודת יום בחתימת "המפקד" (כלומר בגין) שהופצה למחרת ההתקפה על "אלטלנה" ובה מתואר בן גוריון כ"דיקטטור מטורף".

המסמך, מ-23 ביוני 1948, ניתן לקריאה באתר האינטרנט של ארכיון ז'בוטינסקי. נאמר בו ש"משטר הרודנות" של בן גוריון יקים "מחנות ריכוז". מי שדיבר שלוש שנים אחרי סיום מלחמת העולם על דיקטטור מטורף שיקים מחנות ריכוז - דיבר על היטלר, גם אם לא הזכיר אותו בשמו.

לא היתה זו הפעם הראשונה: במארס 1948 התפרסם בעיתון "חירות" מאמר אזהרה: "שליחי הפאשיזם הבן-גוריוניסטי לא יסתמו את פינו (...) משטר של רודנות דמים, של עינויי גסטאפו - קום לא יקום בישראל". בגין דיבר על "מחנות ריכוז" ישראליים גם בנאומו בכנסת נגד הסכם השילומים עם גרמניה, בינואר 1952. במאי 1963 האשים בגין את בן גוריון בשיתוף פעולה עם היטלר והימלר והשווה אותו גם לוידקון קוויזלינג, שכיהן בחסות הנאצים כראש ממשלת נורווגיה.

כמו כן, ידיעה לא חתומה ב"חירות" משנת 1942 נשאה את הכותרת "במרתפי הגסטאפו השמאלנית". בגין יצר בתקופת המנדט משולש רטורי המתואר בעבודת מסטר שכתב אמיר פלג: הבריטים סייעו לגרמנים להשמיד את היהודים ובן גוריון סייע לבריטים, כמו ראשי ה"יודנראטים", או "מועצות היהודים" שהקימו הנאצים. כך נסללה הדרך לכבשני מיידנק, כתב בגין.

*

המסקנה: שלא כמו בן-גוריון, בגין לא כינה בן-גוריון "היטלר".  ובנוסף, חלק גדול מה"השוואות" ששגב מציין לא בהכרח מתייחסים למשטר הנאצי אבל למשטר הסטלניסטי-הסובייטי שבגין התנסה בו, כאסיר בגולאג.


Thursday, July 5, 2012

מכתב תגבוה לביקורת על הספר "המפקד" בהארץ


שאלות מוסריות

פרופ' יחיעם ויץ, יש להודות, יודע הרבה על מנחם בגין ועל תנועת החירות. אך רשימת הביקורת שלו, "בעיניים מצועפות" ("הארץ ספרים", 6.6) על ספרו של ד"ר יעקב מרקוביצקי, "המפקד: מנחם בגין כמנהיג של ארגון גרילה עירוני", איננו מצטיין, וזאת בלשון המעטה - לא בניתוח בגין בתפקידו כראש מחתרת, ולא של המחבר כהיסטוריון צבאי. הוא מתרעם על דברי ההקדמה של משה יעלון; אכן מציין ש"הספר מעלה תובנות חשובות"; נוגע במהלך הפוליטי-פנימי של בגין בנוגע להפרדת האצ"ל מהמפלגה הרביזיוניסטית; ולבסוף, הוא מתרכז בשלוש סוגיות תוך קביעה שהמחבר "מתעלם" מנקודות שנראו לוויץ כמכריעות (למשל, תגובות מנהיגי היישוב לפיצוץ משרדי מזכירות הממשלה באגף הדרומי של מלון "המלך דוד").

אבל מדוע הספר לא נמסר להיסטוריון צבאי? האצ"ל בשנים 1944-1948 ביצע מאות פעולות, גדולות וקטנות, של התקפה, רכש, החרמת אמצעים בארץ ובחו"ל, מול השלטון הבריטי, ונגד, החל בסוף 1947, האויב הערבי, תוך ניהול קרב תעמולתי נגד היישוב המאורגן - להוציא את תקופת "תנועת המרי העברי" שממנה דווקא מתעלם ויץ - ואף פעמיים מול שני מבצעי "סיזון" נגד האצ"ל. האם האסטרטגיה לשתק את תנועת הרכבות מספטמבר 1946 היתה מוצלחת? האם הפחדת הבריטים מלהתקרב לכותל כדי למנוע תקיעת שופר בספטמבר 1944 היתה מהלך מבריק? האם תליית שני הסרג'נטים ביולי 1947, שנדונה פעמיים בתוך שבוע אחד בקבינט הבריטי, היתה מוסרית ומוצדקת? כל זה ויותר אינו משתקף בביקורת. גם כשמדובר בבגין, לא הפוליטיקה היא הכל.

ישראל מידד
שילה

^