
Thursday, May 22, 2008
Saturday, May 3, 2008
על דב גרונר
למה בכה המפקח דנלי
זיכרונות השוטר הבריטי שהתיידד עם איש אצ"ל דב גרונר"
מאת תום שגב
====================
המכתב שנשלח כתגובה
כתבתו של תום שגב, "למה בכה המפקח דנלי", (2.5) התבסס על מסמך בן 9 דפים והשוואה לגירסה המלאה מביאה למספר תגובות. ראשית, בקשר ליריות שנורו בידי לוחמי אצ"ל על השוטרים מציין שגב ש"גרונר הבטיח שלא התכוון לפגוע במישהו, בעיקר לא במשטרה". הציטטה המדוייקת מתוך המסמך היא כך: "הוא [גרונר] הבטיח לי שנמסרו להם הוראות מחמירות שלא לפגוע באף לא אחר ובמיוחד בשוטרים כי המטרה היחידה הייתה לתפוס נשק ותחמושת" וגרונר ממשיך ומסביר כי אילולא שני השוטרים היו משליכים את נשקם כפי שנצטוו, "שום ירי לא היה מתבצע". עדותו זו, לגבי האפיון ההנחיות מהפיקוד של האצ"ל להימנע מפציעה, מאירה את רמת המוסריות של האצ"ל וראוי היה שתיכלל בכתבה.
שנית, המפקח דנלי מודה במסמך שגרונר בעצם לא ירה או אפילו לא כיון נשקו כלפי מישהו ובעצם, הואשם רק בנשיאת נשק ובכל זאת, הצדק האנגלי היה שבית הדין הצבאי הבריטי פסק עליו עונש מוות. השתוממותו של דנלי מצביעה על צדקת התנהלות המרד בהדרכת מנחם בגין אשר התכוונה, בין היתר, להשמיט את הבסיס המוסרי מהשלטון המנדטורי אפילו בקרב פקידיו וחייליו.
לגבי התוספת של שגב, אודות פרשת בקשתו של גרונר לחנינה, כן או לא (ראה "מוסף הארץ", 20.1.05 ולפני כן ב"כותרת ראשית" לפני כמעט 25 שנה), ומבלי לשוב ולהתווכח מה היה מהלך הדברים, הרי עיוות הוא לכתוב ש"ראשי האצ"ל נתנו לו להבין שחייו חשובים פחות ממותו". ראשית, ראשי אצ"ל תיכננו מבצע שחרור אך היה זה גרונר שדחה אותו בשלב מוקדם. שנית, כחייל במחתרת ידע גרונר שההחלטה לבקש חנינה היא שלו בלבד. שלישית, אם הבריטים היו מוכנים לחון אותו יכלו לעשות כן נוכח הלחץ מחוגים פוליטיים בארה"ב - אחותו הייתה כבר אזרחית אמריקאית – והפניות שנעשו בעניין חנינה אפשרית, ללא בקשה מגרונר עצמו.
אם כבר, היה ראוי ששגב יצטט ממכתבו האחרון של גרונר אל מנחם בגין כעדות נאמנה למצב רוחו ולאמונתו בדרכו והם השתקפו כך: "אני כותב את השורות האלה 48 שעות לפני שנוגשינו עומדים להוציא לפועל את רציחתם, ובשעות האלה אין משקרים. והנני נשבע שלו הייתה לי הברירה להתחיל מחדש, הייתי בוחר באותה הדרך שהלכתי בה בלי להתחשב בתוצאות האפשריות בשבילי. חיילו הנאמן – דב."
ישראל מידד
אחראי לתכנים ומידע
מרכז מורשת מנחם בגין
ירושלים
זיכרונות השוטר הבריטי שהתיידד עם איש אצ"ל דב גרונר"
מאת תום שגב
מנקודת ראותו של המפקח ג'ון דנלי זה התחיל ב-21 באפריל 1946. הוא היה אחראי על משטרת רמת גן, אך באותו יום שהה מחוץ לתחנה. כשנודע לו שאנשי אצ"ל תוקפים אותה חשב רק על דבר אחד: אשתו ושני הילדים שהו בדירתם, בקומה שמעל התחנה.
אנשי הכנופיה, כפי שכתב דנלי לימים, השתמשו בתכסיס פשוט: קודם צילצלו לתחנה ודיווחו על קטטה בין יהודים לערבים. רוב השוטרים זינקו מיד למקום התגרה והתחנה נשארה כמעט ריקה. התוקפים באו במשאית צבאית גנובה; מחציתם לבשו מדים בריטיים והעמידו פנים שהם מובילים איתם חבורה של גנבים ערבים. כולם פרצו לתחנה והחלו לרוקן את מחסן הנשק והתחמושת שלה; זו היתה מטרת הפעולה.
התוקפים לא ניטרלו מיד את אלחוטן התחנה וזה הצליח להזעיק את דנלי ממשטרת פתח תקוה. כשהגיע דנלי למקום עם אנשיו ראה את המשאית העמוסה בתחמושת מתרחקת, אך לפני שכל אנשי אצ"ל עלו עליה. אחד התוקפים יצא מהתחנה כשהמשאית כבר לא היתה שם. דנלי ירה בו ופצע אותו בפניו. זה היה דב גרונר.
כשלושים שנה אחר כך רשם דנלי את זיכרונותיו ובנו מסר אותם באחרונה למרכז למורשת בגין בירושלים. זה מסמך מיוחד במינו: הוא מתעד קרבה, כמעט חברות, שנוצרה בין מפקח המשטרה הבריטי לטרוריסט היהודי.
הם נפגשו בשנית כתשעה חודשים אחרי ההתקפה על התחנה: גרונר עבר בינתיים סדרה של טיפולים בבית החולים ודנלי נשלח ללוות אותו לבית המשפט הצבאי בירושלים; הוא אזק את עצמו אל האסיר שלו וכך נגזר עליהם לבלות יחד במשך שעות רבות, כמעט קשורים בטבורם, כדברי דנלי. מטבע הדברים נכנסו לשיחה.
דנלי לא סלח לגרונר על שהוא וחבריו סיכנו את אשתו וילדיו. מן הראוי שתתביישו, אמר לו. גרונר הבטיח שלא התכוון לפגוע במישהו, בעיקר לא במשטרה, אלא בא רק כדי לשדוד את הנשק שבתחנה. במבט לאחור הירהר דנלי שלא היה צריך להתפייס עם גרונר בקלות כזאת, אך הזמן עשה את שלו, הרוחות הצטננו, וגם כוונת אצ"ל לרצוח אותו כדי שלא יוכל להעיד במשפט התבטלה, כפי שסיפר לו אחד מאנשי ההגנה. שוב ושוב הדגיש שהוא היה רק שוטר, ולא התערב בפוליטיקה.
ההליכים בבית המשפט הצבאי לא היו לרוחו; הוא תיאר אותם כהצגה. בעודם ממתינים לכניסת השופטים סיפר לו גרונר על השואה ובעקבות שמואל ב', פרק ז', פסוק 10, אמר: "ושמתי מקום לעמי לישראל". דנלי תיאר את גרונר כברנש יהודי קטן וצנום, אך גרונר השאיר עליו רושם עמוק שלא עתיד היה לשכוח כל עוד חי. בתוך כך הצליח גרונר לשכנע את השוטר הבריטי ששבועת הנאמנות שלו למלכו אינה מחייבת אותו לשרת בארץ ישראל. "למעשה הסביר לי שלא הייתי יותר וכנראה אף פחות משכיר חרב", כתב דנלי.
כשהתייצב על דוכן העדים כעד ראשון מטעם התביעה נתן לו גרונר קריצה גדולה כאומר "זה בדיוק מה שקרה", אך גרונר עצמו החרים את בית המשפט. בהפסקה הוא ודנלי כבר היו חברים טובים. הם חילקו ביניהם את ארוחת הצהריים המשטרתית, גרונר קיבל שתייה קלה ואז חזרו השופטים והודיעו שגזרו עליו עונש מוות. גרונר צעק "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום".
דנלי היה מזועזע. הוא החזיר את האסיר שלו למשטרה והלך. לפני שהגיע למכוניתו קראו לו לחזור: גרונר רצה להגיד לו עוד משהו. הוא שאל אם יאות דנלי ללחוץ את ידו, דנלי הסכים כמובן ולחץ את שתי ידיו. גרונר אמר שבנסיבות אחרות הם היו יכולים להיות חברים וביקש שדנלי לא ירגיש רע כשישמע שתלו אותו. הוא עשה רק את חובתו כפי שהבין אותה - ודנלי עושה את שלו. "פניתי ללכת לכיוון המכונית המשוריינת שלי, דמעות ירדו על לחיי", כתב דנלי.
דנלי קיווה שגרונר יקבל חנינה. בשלב מסוים הסכים גרונר להגיש בקשה ובכך היה מכיר בסמכות הבריטים לשפוט אותו; על כן יש יסוד להניח שהבריטים היו חסים על חייו. אבל ראשי אצ"ל נתנו לו להבין שחייו חשובים פחות ממותו; גרונר ציית: הוא הוצא להורג בתלייה ואצ"ל זכה בגיבור.
====================
המכתב שנשלח כתגובה
כתבתו של תום שגב, "למה בכה המפקח דנלי", (2.5) התבסס על מסמך בן 9 דפים והשוואה לגירסה המלאה מביאה למספר תגובות. ראשית, בקשר ליריות שנורו בידי לוחמי אצ"ל על השוטרים מציין שגב ש"גרונר הבטיח שלא התכוון לפגוע במישהו, בעיקר לא במשטרה". הציטטה המדוייקת מתוך המסמך היא כך: "הוא [גרונר] הבטיח לי שנמסרו להם הוראות מחמירות שלא לפגוע באף לא אחר ובמיוחד בשוטרים כי המטרה היחידה הייתה לתפוס נשק ותחמושת" וגרונר ממשיך ומסביר כי אילולא שני השוטרים היו משליכים את נשקם כפי שנצטוו, "שום ירי לא היה מתבצע". עדותו זו, לגבי האפיון ההנחיות מהפיקוד של האצ"ל להימנע מפציעה, מאירה את רמת המוסריות של האצ"ל וראוי היה שתיכלל בכתבה.
שנית, המפקח דנלי מודה במסמך שגרונר בעצם לא ירה או אפילו לא כיון נשקו כלפי מישהו ובעצם, הואשם רק בנשיאת נשק ובכל זאת, הצדק האנגלי היה שבית הדין הצבאי הבריטי פסק עליו עונש מוות. השתוממותו של דנלי מצביעה על צדקת התנהלות המרד בהדרכת מנחם בגין אשר התכוונה, בין היתר, להשמיט את הבסיס המוסרי מהשלטון המנדטורי אפילו בקרב פקידיו וחייליו.
לגבי התוספת של שגב, אודות פרשת בקשתו של גרונר לחנינה, כן או לא (ראה "מוסף הארץ", 20.1.05 ולפני כן ב"כותרת ראשית" לפני כמעט 25 שנה), ומבלי לשוב ולהתווכח מה היה מהלך הדברים, הרי עיוות הוא לכתוב ש"ראשי האצ"ל נתנו לו להבין שחייו חשובים פחות ממותו". ראשית, ראשי אצ"ל תיכננו מבצע שחרור אך היה זה גרונר שדחה אותו בשלב מוקדם. שנית, כחייל במחתרת ידע גרונר שההחלטה לבקש חנינה היא שלו בלבד. שלישית, אם הבריטים היו מוכנים לחון אותו יכלו לעשות כן נוכח הלחץ מחוגים פוליטיים בארה"ב - אחותו הייתה כבר אזרחית אמריקאית – והפניות שנעשו בעניין חנינה אפשרית, ללא בקשה מגרונר עצמו.
אם כבר, היה ראוי ששגב יצטט ממכתבו האחרון של גרונר אל מנחם בגין כעדות נאמנה למצב רוחו ולאמונתו בדרכו והם השתקפו כך: "אני כותב את השורות האלה 48 שעות לפני שנוגשינו עומדים להוציא לפועל את רציחתם, ובשעות האלה אין משקרים. והנני נשבע שלו הייתה לי הברירה להתחיל מחדש, הייתי בוחר באותה הדרך שהלכתי בה בלי להתחשב בתוצאות האפשריות בשבילי. חיילו הנאמן – דב."
ישראל מידד
אחראי לתכנים ומידע
מרכז מורשת מנחם בגין
ירושלים
Wednesday, April 30, 2008
קביעת שלט זכרון בכיכר מוראנובסקה וורשה
Sunday, April 27, 2008
Friday, April 25, 2008
שתי ידיעות אודות הפעילות ביפו
שני צעירים הפגינו נגד "הגירוש מיפו" - ונעצרו
בעת שמאות בני אדם ציינו מול מוזיאון האצ"ל בת"א 60 שנה למערכה על יפו, הפגינו עשרות פעילי שמאל במחאה על "הנכבה הפלשתינית"
מאת יגאל חי
==========================================
המשטרה עצרה צלם בעת שמילא את תפקידו
צלם "העיר" תיעד ריסוס כתובות גראפיטי במחאה על סיורים למורשת האצ"ל, נעצר ומצלמתו הוחרמה אף שכלל לא השתתף במעשה
מאת רוני זינגר-חרותי
עוד כתבה
בעת שמאות בני אדם ציינו מול מוזיאון האצ"ל בת"א 60 שנה למערכה על יפו, הפגינו עשרות פעילי שמאל במחאה על "הנכבה הפלשתינית"
מאת יגאל חי
המשטרה עיכבה אמש (חמישי) לחקירה שני צעירים שהתפרעו במהלך הפגנה מול מוזיאון האצ"ל בטיילת של תל אביב, בעת שבמקום נערכה עצרת לציון 60 שנה למערכה על יפו. המפגינים מחו ואמרו, כי "גירוש תושבי יפו מ-48' ועד היום לא נראה לנו כסיבה למסיבה."
העצרת חתמה יום של סיורים מיוחדים, שאורגן על ידי המרכז למורשת מנחם בגין ומשרד הביטחון, ברחובות שכונת נווה צדק בהם ניהלו לוחמי האצ"ל את ההתקפה על יפו ועל שכונתה הצפונית, מנשיה. מטרת הקרב הייתה לשים קץ להתקפות על שכונותיה הדרומיות של תל אביב, התקפות שגבו עשרות הרוגים ומאות פצועים, מירי צלפים ערבים.
קבוצת הפעילים, בהם חברי ה"ועדה העממית למען ערביי יפו", אנשי עמותת "זוכרות" ופעילים חברתיים מתל אביב, קיימו סיור אלטרנטיווי מחאתי, באותו מסלול. בעלון שהפיצו הפעילים נכתב, כי "ציון 60 שנה למדינת ישראל מהווה גם הזדמנות טובה לראות את הצד השני של הקמת המדינה: הנכבה הפלשתינית. הסיור בעקבות ניצחון אנשי האצ"ל הוא גם סיור בעקבות חורבן יפו וגירוש תושביה."
בהפגנת הפעילים למען יפו השתתפו עשרות מפגינים, ששרקו במשרוקיות ותופפו על מחבתות וצלחות. המשטרה נערכה בכוחות גדולים לאירוע וגידרה את המפגינים במחסומים, במטרה למנוע מהם מלהתקרב למוזיאון. במהלך ההפגנה התעמתו המפגינים עם השוטרים, עד שאלו הרחיקו את המפגינים מהמקום.
==========================================
המשטרה עצרה צלם בעת שמילא את תפקידו
צלם "העיר" תיעד ריסוס כתובות גראפיטי במחאה על סיורים למורשת האצ"ל, נעצר ומצלמתו הוחרמה אף שכלל לא השתתף במעשה
מאת רוני זינגר-חרותי
בית משפט השלום בתל אביב שיחרר אתמול (חמישי) בצהריים חמישה עצורים, בהם צלם עיתון "העיר" אורן זיו, לאחר שנתפסו בלילה כשהם מרססים כתובת גראפיטי באזור נווה צדק במחאה על סיורים למורשת האצ"ל שנערכים במקום. זיו נכח במקום לצורך עבודתו, ולא השתתף בריסוס הכתובות.
סמוך לשערה 02:00 הגיעו חבורת הצעירים, איה זמיר, דן אואן, אנה מירקין ואדר גריבסקי, כשהם מלווים בזיו, למתחם סוזן דלאל. מהמקום מתחילים הסיורים שמקיים בית האצ"ל במסגרת ציון 60 שנה למדינת ישראל. הסיורים נמשכים עד לבית האצ"ל סמוך לשפת הים, ובמסגרתם מסופרת מורשת הארגון. הצעירים התכוונו לרסס כתובות מחאה לאורכו של המסלול, וזאת בטענה כי סיפורי המורשת אינם כוללים את סיפורם של תושבי יפו הערבים במלחמת העצמאות. עוד טוענים הפעילים כי אצ"ל פעל כארגון טרור לכל דבר ויש לספר זאת.
השוטרים התעלמו
הצעירים החלו לרסס כתובת אחת בה נכתב "לאן נעלמו ערביי יפו?", ואולם בעודם עושים זאת עצרו אותם בלשי מרחב ירקון במשטרת תל אביב. זיו סיפר ל"הארץ" כי מיד הוציא את תעודת העיתונאי שהוא מחזיק בתוקף והציג בפני השוטרים וכן אמר כי הוא במקום לצורכי עבודה.
ואולם השוטרים התעלמו מדבריו ועצרו אותו, וכן החרימו את מצלמתו. במשך שעות ארוכות הוחזקו החמישה במעצר, אף שהצלם ביקש לעדכן את מערכת "העיר" בעניין, ואף שטען כי החוקרים יכולים לאמת את טענותיו אם רק ישוחחו עם עורכיו. עם זאת, השוטרים לא איפשרו לו לשוחח עם איש.
השופט: הפעילות אינה מעלה עילת מעצר מסוג שהוא
החמישה הובאו הבוקר לבית המשפט ובמהלך הדיון טען נציג המשטרה כי הצלם השתתף באופן פעיל בהשחתת הרכוש. השופט עידו דרויאן, כתב בהחלטתו כי "פעילות של השחתת מקרקעין מכוערת וחמורה ככל שתהיה לא מעלה ולא מעוררת כל עילת מעצר מסוג שהוא". באשר לצלם כתב כי "קיימת סבירות גבוהה שאכן שהה במקום לצורך ביצוע עבודתו העיתונאית". השופט שיחרר ארבעה מהחשודים בערבות עצמית נמוכה, ואילו באשר לעיתונאי כתב כי לא מצא שום בסיס או צורך להציב תנאי לשחרורו.
לאחר ששוחרר אמר זיו ל"הארץ" כי הוא מצלם מזה כשנתיים בעיתון "העיר" אירועים
שונים, ובשבוע שעבר צילם את ההכנות של ארגון האצ"ל לסיורים ואתמול התבקש על ידי המערכת להצטרף לפעילות המחאה. "צלמים וכתבים מצטרפים לפעילויות מחאה שונות ולא ברור לי למה המשטרה מתעקשת לעצור עיתונאים שבסך הכל ממלאים את תפקידם". עם זאת, המשטרה מסרבת להשיב לו את מצלמתו.
עוד כתבה
Monday, April 14, 2008
Subscribe to:
Posts (Atom)





