על תרבות פוליטית אחרת, שמירת חירויות האזרח והאמונה בעליונות המשפט: במלאת 21 שנה לפטירתו של ראש הממשלה מנחם בגין
שלום ירושלמי | 15/2/2013
השבוע מלאו 21 שנים למותו של מנחם בגין, ראש הממשלה השישי. אתמול בצהריים עלו מוקירי זכרו לקברו בהר הזיתים. כמו בכל שנה, סביר להניח שגם הפעם היו שם ראש הממשלה והשרים הבכירים יחד עם בני המשפחה והאנשים שליוו את בגין לאורך שנים, בעיקר יחיאל קדישאי החביב, המזכיר המיתולוגי.
"אנו פונים בקריאה נרגשת לאנשי המחנה הלאומי להגיע ולחלוק את הכבוד הראוי למקומם המדינה, ללוחם, למנהיג ולמתווה הדרך של תנועת הליכוד הלאומית, שהביאה לשלטון במדינת ישראל היהודית", נכתב בפאתוס אופייני בתזכורת ששלחו פעילי הליכוד בפייסבוק.
מאז מנחם בגין הכרתי את כל ראשי הממשלה. סיקרתי את יצחק שמיר, שמעון פרס, יצחק רבין, בנימין נתניהו, אהוד ברק ואריאל שרון. החמצתי את בגין, למעט שיחת טלפון שניהלתי איתו לקראת בחירות 1984. בגין פרש בנסיבות טרגיות באוגוסט 1983 אחרי שהודיע כי "איני יכול עוד".
היום ברור שהוא פרש בגלל המחדלים במלחמת לבנון הראשונה שעלו בחייהם של מאות חיילים צעירים. רציתי לשאול אז את ראש הממשלה איך יתקיימו הבחירות בלי הקריאה המפורסמת "בגין, בגין". ראש הממשלה הפורש לא רצה לשתף פעולה, אבל לא שכח להוסיף בסוף השיחה הקצרה "תודה רבה לך שהתקשרת".
הנימוסים הללו היו תמיד יוצאי דופן. במציאות הפוליטית הגסה והמיוזעת מנחם בגין ייצג תרבות אחרת, רחוקה שנות אור מזו של מירי רגב, הדור החדש של הליכוד. הגינונים הפולניים ליוו אותו לאורך כל הדרך. גם את הזעם שלו הוא פרק באופן אלגנטי.
הנה דוגמא לפתק ששיגר לאחד מחבריו, אחרי ישיבת מרכז סוערת של תנועת החירות בספטמבר 1966: "ראיתיך אמש בישיבת המרכז מוחא כף לנאום, שבקעה בו השנאה את ידידך. משום כך הריני להודיעך, כי לצערי לא אוכל עוד לראותך כידידי, אל תפנה אלי לא בכתב ולא בעל פה".
בגין שאף להיות מנהיג אבסולוטי, וכך היה. הוא הגיע מפולין במהלך 1943, בגיל 30, אחרי ששירת בצבא הפולני וספג את דרכי ההתנהגות של התנועות הלאומיות שם, שחלקן היו אנטישמיות בעליל.
מבחינתן (ומבחינתו) הלאומיות הייתה האינטרס העליון, והרחבת הגבולות הייתה מטרה מתמדת, עד שעשה את המהפך האישי וויתר על כל סיני תמורת השלום עם מצרים. לא רבים יודעים, אבל ב-1951, אחר שהמלך הירדני עבדאללה נרצח, קרא בגין לנצל את ההזדמנות ולכבוש את ממלכת ירדן, כולל החלק המזרחי, שבהם ראה חלק מארץ ישראל.
בגין הקפיד, יחד עם העמדות המיליטנטיות, על שמירת חירויות האזרח ושלטון החוק. הוא שנא את תקנות החירום המנדטוריות, שאפשרו החזקת אנשים בכלא ללא משפט במשך חודשים ארוכים. הוא התנגד לממשל הצבאי שהוטל על יישובים ערביים בתחילת שנות המדינה.
בגין בוודאי מתהפך היום בקברו אילו שמע על בן זיגייר, איש המוסד שהתאבד או חוסל בכלא איילון אחרי שהדביקו לו זהות בדויה ובעצם העלימו אותו, כפי שמדווחים מקורות זרים. לא היה רגיש ממנו לכבוד האדם וזכויות הפרט.
איש חזק והחלטי
אילו היה בגין מתמודד היום על ראשות הליכוד, לא בטוח שהוא היה זוכה. ספק אם היה נבחר כחבר כנסת. בגין העריץ את עליונות המשפט. הוא לא האמין שהפרדת הרשויות מספקת דמוקרטיה, מכיוון שיש לממשלה רוב בכנסת, ולכן היא מטילה על הרשות המחוקקת את מרותה.
בתנאים הללו נשאר עולם המשפט "המבצר האחרון של חירות האדם בימינו", כלשונו. בהזדמנות אחרת טבע בגין את האמרה "יש שופטים בירושלים", וכך הפגין את ההערכה שלו ליושבים בדין.
בניגוד לימי בגין, בליכוד של היום מקדמים לצמרת הרשימה דווקא את אלה שתוקפים את בתי המשפט. כך מצאו את עצמם דני דנון ויריב לוין בצמרת הרשימה. כך מצא את עצמו משה פייגלין בכנסת.
כך העמיד הליכוד בראשו את אביגדור ליברמן כשותף למנהיג הליכוד, בנימין נתניהו. כל אחד מהאנשים הללו סוחב מאחוריו התבטאויות קשות על בית המשפט העליון ו/או על רשויות החוק באשר הן. אנשים כמו בני בגין, דן מרידור או מיכאל איתן שהגנו על בתי המשפט וקראו לציית לחוק ולהחלטות בג"צ מצאו את עצמם בחוץ.
מנחם בגין לא הגדיר מעולם את עצמו כימני. הוא חשב שהוא עומד בראש הזרם המרכזי, שצריך להוביל את המדינה. אחרי קום המדינה בגין התפלא על כך שהציבור לא מוסר את ההנהגה לידיו מכיוון שמחתרת האצ"ל שעליה פיקד, כך סבר, שחררה את הארץ. בהמשך דרכו הפוליטית בגין שאף למרכז, למרות שדוד בן גוריון דחק אותו לשוליים, כינה אותו האיש שיושב ליד חבר הכנסת באדר (כדי שלא לקרוא לו בשמו) ותבע כי הממשלה תקום לעד "בלי חרות ומק"י".
בגין הקים את הליכוד ב-1973, אחרי שצירף אליו את התנועה הליברלית. הוא קנה לגיטימציה וכבש בהדרגה את מרכז המפה הפוליטית. בינתיים הליברלים נעלמו ואת מקומם תפסה היום "ישראל ביתנו". בבחירות האחרונות נתניהו וליברמן פנו ימינה, רבו עם נפתלי בנט על הקולות וכך איבדו את המרכז.
הציבור זיהה את הכיוונים הללו, שמע את קולותיהם של השר לשעבר ליברמן וחברי הכנסת לוין, דנון, אלקין, פייגלין, מירי רגב ואקוניס. רבים נמלטו לכיוון של לפיד והותירו את הרשימה המשותפת עם 31 מנדטים בלבד.
ובעניין הזה: בגין היה איש חזק והחלטי, גם אם אריאל שרון, שהיה שר הביטחון אצלו, זלזל בו וחשב שהוא איש חלש אופי ורכרוכי. מי שפיקד על האצ"ל והיה אחראי ל-300 פעולות, חלקן שנויות במחלוקת, לא יכול להיות רך לב. אולי קצת רע לב. אילו היה מתמודד היום ומגיע להשיג עלוב דוגמת זה של נתניהו, סביר להניח שהוא היה קם ומתפטר מיד מתפקידו.
נתניהו הפסיד שליש מכוחו. בגין הפסיד בבחירות 1951 כמעט מחצית מכוחו (חירות ירדה מ-14 ל-8 מנדטים) והודיע כי הוא עוזב הכול והולך להשלים את לימודי המשפטים (כעבור חצי שנה הוא חזר לתפקידו בעקבות הסכם השילומים עם גרמניה).
בגין היה ראש הממשלה במשך שש שנים ורבע, ממאי 1977, אז נבחר לראשונה ועד אוגוסט 1983, אז פרש. פעמיים הוא ניצח את הבחירות והקים ממשלות על חודו של קול. ב-1977 תמכו 63 חברי כנסת בממשלה שהקים.
ב-1981 רק 61 חברי כנסת הרימו יד בעד. בקדנציה הראשונה הוא עשה את השלום עם מצרים ברוב עצום של 95 חברי כנסת, מה שפירק את הליכוד, אבל הותיר אותו כמנהיג היסטורי. האם נתניהו בנוי למהלך שכזה? קשה להאמין, לפי שעה מדברים אצלו בשפה הפוכה, זורקים את המתונים ופונים ימינה, לאו דווקא בכיוון דרך השלום.
^
No comments:
Post a Comment