שלמה נקדימון על היחסים האישיים בין בגין לבין סאדאת

שלמה נקדימון משרטט את היחסים האישיים שהתפתחו בין מנחם בגין לאנואר סאדאת

במלאת 19 שנה למותו של מנחם בגין משרטט העיתונאי שלמה נקדימון, שהיה יועצו לענייני תקשורת, את היחסים האישיים שהתפתחו בין ראש ממשלת ישראל לבין נשיא מצרים אנואר סאדאת

מאת שלמה נקדימון

לאנואר סאדאת היה צחוק מתגלגל שאת עוצמתו כיוון כרצונו. את הצחוק הזה, בטון הגבוה שלו, שבו הדביק לעתים את הסובבים אותו, נידב נשיא מצרים ב-1 בינואר 80', כאשר אירח באסואן את שותפו לחוזה השלום בן עשרת החודשים, מנחם בגין. הם חרגו לעניינים בינלאומיים, בהם אירועים שלא בישרו טובות באפגניסטן, באיראן, בסעודיה, בקרן אפריקה, בלוב ובסוריה. סאדאת נהנה לשחזר באוזני אורחו את סיפורה של תקרית בגבול מצרים-לוב בחודשים יוני ויולי 77'.

בשלהי יוני 77', סמוך לאחר תחילת כהונתו של בגין כראש ממשלה, החלו לרווח שמועות על אפשרות שמצרים תחתום על חוזה שלום עם ישראל. כמחאה החלו אלפי לובים לצעוד לגבול מצרים תחת הסיסמה "צעדה לקהיר". ב-20 ביולי עצרו כוחות מצריים את הצעדה. בתגובה המטירה ארטילריה לובית אש על העיר סאלום, שבצד המצרי. למחרת היום אף פשטו עליה כוחות לוביים (בצד פשיטה בקטע גבול אחר) של גדוד הטנקים ה-9, שקיבל מטרייה אווירית ממטוסי קרב לוביים מסוג מיראז' 5.

סאדאת זימן את מטה צבאו. שלוש דיוויזיות וחיל האוויר הצטוו להכות בחזרה. המצרים היכו בלובים בלי רחמים. מטוסיהם הפציצו ערי גבול והחי"ר כבש אותן. סאדאת שקל לכבוש את לוב, אך נענה לפנייתן של כמה מדינות אחיות להימנע מכך וכפה על לוב הפסקת אש. אחרי זמן נסוג הצבא המצרי מהשטחים שכבש על אדמת לוב.

אנו, יועציו של ראש הממשלה בגין, עקבנו ממרחק אחרי שיחת השניים, שהתנהלה ברחבה שנשקה לבריכת מלון אוברוי באסואן, שבו התארחה הפמליה הישראלית. זו היתה דרכו של סאדאת, לנהל שיחות ארוכות בארבע עיניים, בלי צורך במתורגמן (בזכות בקיאותם של השניים באנגלית). והנה סאדאת ובגין קמו ממקומותיהם, פסעו אל רצועת הבטון שהקיפה את הבריכה. המארח פרש מפה, הצביע באצבעו על נקודה מסוימת והשניים גהרו מעליה. מאוחר יותר התברר לנו שסאדאת הצביע על זירת הקרבות שבה הנחיל צבאו מהלומה רבתי על הלובים.

בשלב מסוים נפסקה השיחה (היו עוד שתיים בהמשך השהות באסואן) ושני המנהיגים ניגשו אל שולחן אירוח שניצב בסמוך, ואז קלטנו את צחוקו המתגלגל של סאדאת האומר: "הוי מועמר, כמה אבידות גרמנו לך..." - הוא נקב במספר 2,000. לשמע סאדאת משתבח כך באוזני אויב מאתמול על האבידות שצבאו גרם למדינה ערבית אחרת, חשבנו, אנו הישראלים, שאלה "סימני משיח".

שנה אחרי הקרבות, ב-14 ביולי 78', פירסם השבועון האמריקאי "טיים" רשימה שבה טען כי באמצע יולי 77', כאשר התרחשו ההתנגשויות בגבול הלובי-מצרי, העביר המוסד הישראלי מידע למצרים על קיומה של תוכנית לובית לרצוח את סאדאת. ישראל לא הגיבה על הפרסום ב"טיים", אבל לאחר הירצחו של סאדאת ראיינתי את בגין (זה היה כבר אחרי שובי לעבודתי העיתונאית ב"ידיעות אחרונות") והוא אישר באופן כללי כי ישראל העבירה למצרים כמה פעמים אזהרות על תכנון ניסיונות לרצוח את נשיאה.

עניינו של קדאפי העסיק הרבה את סאדאת. שנה אחרי השיחה עם בגין באסואן, עלה העניין בשיחה בין סאדאת לבין שר הביטחון עזר ויצמן. השניים שוחחו בחדרו של סאדאת בקמפ דיוויד, שם כינס הנשיא ג'ימי קרטר מפגש פסגה משולש - אמריקאי-מצרי-ישראלי - כדי לגהץ את המשא ומתן לשלום הבלתי נגמר. מה מצבו של קדאפי, שאל ויצמן את סאדאת ב-6 בספטמבר 78'. "יצא שוב מדעתו", השיב סאדאת, "הוא התיר לפועלים להשתלט על מפעלים, חנויות ומכוניות פרטיות. האיש משוגע".

מול הצחוק המתגלגל של סאדאת למדנו להכיר גם את תגובותיו ברגעי כעס. ביולי 79' הזמין סאדאת את בגין להתארח באלכסנדריה, בירת הקיץ ההיסטורית של מצרים. שום נושא מוגדר לא היה על סדר היום. חוזה השלום הותיר זנבות שנזקקו לפתרון והשניים אהבו מאוד לגלוש לבעיות בינלאומיות. וכך, ב-10 ביולי בערב, הגענו למעון הקיץ הנשיאותי באל-מעמרה שבאלכסנדריה. האורח ומארחו התבודדו תחת עץ רחב ענפים בפינת המדשאה המרהיבה, ואחרי שיחה לא ארוכה נקראנו לשולחן ערוך כהלכה. המארח הרשמי היה מושל אלכסנדריה, ד"ר פואד חלמי, אדם משכיל, רחב אופקים, ש"השתלט" על השיח סביב השולחן.

בגין, כדרכו, דאג להקפיד שלא להביך בשום מקרה את סאדאת, לא באנגלית מצוחצחת מדי ולא בבקיאות עודפת בכל נושא שהוא. אבל המעמד קסם מאוד למושל המארח, שלא נצר את לשונו, והפליג לפרקים שונים ורחוקים בהיסטוריה. דבריו לא נראו לסאדאת. מיקדתי בו את מבטי וראיתי כיצד עור פניו השחום האדים והלך, ועצמות לחייו הזדקרו יותר ויותר. כשהסתיימה הארוחה ביקש סאדאת מבגין לגשת עמו לפינה, ואמר לו, "אתה יודע מיהו המארח?" כן, השיב בגין, מושל אלכסנדריה, והחמיא לו על ידענותו. ואז השמיע סאדאת משפט מאוד לא מחמיא על תבונתו של ד"ר חלמי.

שני אירועים אלה התרחשו אחרי שנחתם חוזה השלום ב-26 במארס 79'. בגין דבק בדעתו שחוזה שלום בין מדינות יש להשיג במשא ובמתן ישיר ביניהן, וגם אחרי החתימה הוא חש בצורך להמשיך להידבר במישרין עם סאדאת. לו נערך מחקר מקיף מדוקדק על הולדת השלום, היה נכלל בו פרק נרחב ביותר על מאמצו של בגין לבסס את התהליך על מגע ישיר עם הנשיא המצרי.

מוחמד אנואר אל-סאדאת, שהתמנה לנשיא בהיותו בן 52, נמנה עם מובילי מרד הקצינים החופשיים שהדיחו את המשטר המלוכני במצרים ב-52'. ואכן, בעת הביקור באלכסנדריה, ביולי 79', הובאנו לארמון בשוליה המערביים של העיר, כדי לקרוא את מסמך הוויתור של המלך פארוק על המלוכה. בעוד חבריו למרד לחמו נגד ישראל ב-48' (וענדו את כוכב המלחמה), היה סאדאת כלוא בחשד של מעורבות ברצח מדינאי מצרי, אלא שזוכה מחוסר הוכחות.

ב-70', עם מינויו לנשיא כיורשו של גמאל עבד אל-נאצר, שמת באורח פתאומי, פתח סאדאת במהלכים מדיניים להחזרת חצי האי סיני לשליטה מצרית ולהקמת מדינה פלסטינית בשטחי הגדה המערבית ועזה. כשמהלכיו לא נשאו פרי פתח ביום כיפור 73' (יחד עם נשיא סוריה חאפז אל-אסד) במלחמה נגד ישראל כדי להניע באמצעותה מהלך מדיני. המלחמה הולידה ב-75', בתיווך אמריקאי, שני הסכמי הפרדה בסיני בין צבאות ישראל ומצרים, שכללו גם החזרת שטחים בסיני. הסכמים אלה, הצהיר סאדאת, היוו את "הצעד הראשון שפתח את תהליך השלום".

במשך השיחות עם סאדאת, אחרי חתימת חוזה השלום, הרשה לעצמו גם שר החוץ הישראלי משה דיין להעלות קטעים נוסטלגיים באוזני סאדאת. כשהתארח בביתו באיסמעיליה סיפר לו דיין, כי כשר ביטחון בממשלתה של גולדה מאיר (70'), הציע להסיג את צה"ל 30 ק"מ מקו תעלת סואץ ולאפשר למצרים להפעיל אותה מחדש לשיט בינלאומי.

"אני יודע, משה, אני יודע", השיב סאדאת לפי הכתוב ברישומי דיין. "זה היה גאוני, באמת גאוני". ואז הוסיף, "אני יודע שהגברת (כך הקפיד לכנות את גולדה) לא רצתה בכך". לא רק היא, הסביר דיין, "לדאבוני גם את מפקדי צבאנו לא הצלחתי לשכנע כי תעלה פתוחה לשיט תהווה קו הגנה טוב יותר מאשר מערכת ביצורים. הבאתי את הצעתי בפני עוזר שר החוץ האמריקאי ג'וזף סיסקו וראש ממשלתנו. סיסקו תמך, אך הממשלה דחתה אותה".

דיין, צריך להזכיר, נענה לבקשת בגין לכהן כשר החוץ שלו בעת שהרכיב את ממשלתו הראשונה אחרי המהפך ב-77', אף שבא מהצד השני של המתרס הפוליטי. הוא היה לאיש סודו המרכזי של בגין בממשלה ויחדיו בישלו את המהלכים המדיניים, בעיקר מול מצרים.

כאשר נעשה ראש ממשלה, פגש בגין, אז בן 66, בנשיא אמריקאי חדש, שנכנס לתפקידו בינואר 77'. ג'ימי קרטר, אז בן 53, הציב לעצמו מטרה: לסיים את הסכסוך הישראלי-ערבי. הוא החל בניסיונו להביא לכך, ללא הצלחה, עם קודמו של בגין, יצחק רבין. לבגין היתה בארצות הברית תדמית של מנהיג שמרני רדיקלי, שוחר מלחמות, תדמית שהושחרה עוד יותר על ידי יריביו בישראל. הם לא ידעו כי על סף קום המדינה פירסם, כמפקד אצ"ל, קריאה לערביי ארץ ישראל לעשות שלום, מאחר שהם אינם אויבים. בעת כהונתו כשר בממשלת הליכוד הלאומי נמנה עם מנסחי הצעת הממשלה למצרים ולסוריה שבוע אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, ב-19 ביוני 67', לכרות חוזה שלום על בסיס הגבול הבינלאומי תוך התחשבות בצורכי הביטחון של ישראל. עם הכרזת ניצחונו בבחירות של 77' קרא בגין למנהיגי מדינות ערב לדבר עמו שלום פנים אל פנים.

פרופ' אריה נאור תיעד והסביר בספרו "בגין בשלטון" את עמדותיו המדיניות של בגין לאורך השנים והשינוי שהתחולל אצלו בהקשרים מדיניים, היסטוריים ופרשנויות משפטיות חדשות לדברים ששלל תמול שלשום. כבקיא בחוק הבינלאומי ידע בגין שממשלה חדשה אינה יכולה להתנער מהתחייבויות קודמותיה במדיניות חוץ. עם השנים חל גם מיתון הדרגתי בפרשנותו של בגין למונח "שלמות המולדת", לאמור: מחויבות אידיאולוגית כן, אך גם הכרה בעובדה שלא כל הרצוי ניתן להשגה, אלא אם כן תזדמן שעת כושר היסטורית. כך נהג בהיותו שר בממשלת הליכוד הלאומי, שהיה בין יוזמי הקמתה.

זמן קצר לאחר כניסתו לתפקידו כבר עיצב בגין מסמך משותף עם דיין בתחום המדיני, ללא ספק גמיש למדי בהשוואה לתדמית הנוקשה שהולבשה עליו, מפתיע מבחינת העמדות שייחסו לו עד אז, כפי שהעיד נאור, שהוזמן על ידי בגין לכהן כמזכיר הממשלה. בגין שיקע עצמו בהררי המסמכים של המגעים המדיניים שקיימו קודמיו, מאיר ורבין, קיבל דיווחים חיים מאירי עיניים מדיין, שכשר הביטחון היה שותף בכיר למגעי מאיר.

עם היבחרו ביקר אצל בגין סנטור אמריקאי חשוב, ריצ'רד סטון, בחברת השגריר האמריקאי סם לואיס. לשאלתם אם הוא מקבל את החלטות האו"ם 242 (67') ו-383 (74') שבעבר התנגד להן, השיב בחיוב. הוא אף הסכים להשתתפות ישראל בוועידת ז'נבה. תשובות ה"הן" שלו התבססו על ההכרה בעובדה שממשלה חדשה אינה יכולה להתעלם מהחלטות קודמתה. בהמשך אף הגיע למסקנה כי בלעדי מסירת סיני למצרים אין שום סיכוי להשיג עמה שלום. לדידו של בגין לא היתה שום עכבה אידיאולוגית במסירת חצי האי סיני, שקדושת ארץ ישראל אינה חלה עליו.

קרטר שאף לסיים את הסכסוך הישראלי-ערבי בוועידת השלום למזרח התיכון בהשתתפות כל המדינות הנצות ובחסותן של ארצות הברית וברית המועצות. ועידה זו, שהתכנסה לראשונה ב-73' בז'נבה, לא כונסה שוב מאז. קרטר כבר היה אחרי שיחות וחילופי מכתבים עם סאדאת. על פי עדותו של וויליאם קוונדט, חבר בכיר במועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית ועד מקרוב למהלכים, הרי בפגישה הראשונה באפריל 77' "סאדאת היה שותף מובהק לקרטר בתחושתו שהשעה היא שעת חירום ויש להגיע לכלל הסכם עוד ב-77'".

מהרגע הראשון שבו החל במהלך המדיני, בפגישתו הראשונה עם קרטר ב-19 ביולי 77', תבע בגין להיוועד במישרין עם סאדאת. זו היתה גם משאלתו של סאדאת בשיחתו עם שר החוץ האמריקאי סיירוס ואנס, ב-4 באוגוסט. ב-26 באוגוסט "גייס" בגין את נשיא רומניה ניקולאי צ'אושסקו לשכנע את סאדאת. ב-16 בספטמבר, לאחר מעורבות מלך מרוקו חסן השני, נועדו בארמונו דיין וסגן ראש ממשלת מצרים לענייני הנשיאות, מוחמד חסן אל תוהאמי, שגרירו של סאדאת למבצעים מיוחדים (שכבר קיים מגעים עם ראש המוסד יצחק חופי, שעשה במרוקו כבביתו). ב-29 באוקטובר נחת סאדאת בבוקרשט, שמע מפי צ'אושסקו את מבוקשו של בגין, ובספרו "סיפור חיי" כתב כי סמך על שיפוטו של נשיא רומניה, שבטח והאמין ברצון השלום של בגין.

בסיכומו של דבר גברה משאלתו של בגין למשא ומתן ישיר על משאלתו של קרטר לכינוס מחודש של ועידת ז'נבה. עם זאת, השאיפה המשותפת לסאדאת ולבגין להגיע להסדר בלי תיווך אמריקאי התגלתה כבלתי אפשרית ומעורבותו של קרטר היתה לצורך עליון.

לעומת קבלת הפנים המפוארת שערכה ירושלים לסאדאת בנובמבר 77', התעלמה מצרים מבגין, בראשית הדרך, כמעט לחלוטין. סאדאת מיאן להזמין את בגין לביקור גומלין בקהיר, גם לא הסכים שינאם בפרלמנט המצרי. הוא הסביר זאת בנימוקי ביטחון והציע להזמין את כל הפרלמנט לאיסמעיליה, שם קיים בגין את ביקורו הראשון במצרים. אבל בגין הפך להיות טרף קל לעיתונים מצריים. הם עלבו בו, הציגוהו כשיילוק, חביבם היהודי של האנטישמים. מאוחר יותר השווהו גם להיטלר, ועל כך התנצל סאדאת. שר החוץ האמריקאי, סיירוס ואנס, דיווח לשר הביטחון עזר ויצמן (שהיה אחראי לפרק הצבאי בחוזה השלום) כי "סאדאת עשה טעות קרדינלית בצורה שחירף וגידף את ראש הממשלה במשך חצי שנה, ואף אמרתי זאת לסאדאת".

בגין בלע את העלבונות. כאשר הגיב עשה זאת בקרב עמיתיו, לא מעבר לכך (פעם, ברגע של רוגזה, העיר: "סאדאת רוצה לעשות שלום עם מדינה לא קיימת"). לעומת זאת, סאדאת לא היה מסוגל לשאת את הדיווחים הנרחבים בתקשורת הישראלית על המשא והמתן. הוא פנה לבגין ואמר, "במצרים יש הרבה עיתונים. העם שלי אוהב לקרוא עיתונים. אבל כשאני לא רוצה שמשהו יתפרסם, אז זה לא מתפרסם". בתגובה הרצה בגין בהרחבה לסאדאת על מבנה הדמוקרטיה הישראלית, ועל הצורך שלו לדווח למוסדותיה - הממשלה, מפלגות הקואליציה, ועדת החוץ והביטחון - והסביר כי אינו יכול לסכור את פיהם של שומעיו גם אם הם מתבקשים לא לגלות את תוכן הדברים.

סאדאת ניסה להסביר את מצבו יוצא הדופן מול ארצות ערב, השוללות את מגעיו עם ישראל, כאשר הדיווחים המפורטים מזינים אותן במלחמתן נגדו. בגין הבין ללבו, אך חזר והסביר כי אינו יכול להפוך את הדמוקרטיה הישראלית על פיה והביע באוזניו את הערכתו לכושר עמידתו מול יריביו הערבים.

סאדאת לא הירפה מהתביעה להקים מדינה פלסטינית, כאשר מנגד הציג בגין את תוכנית האוטונומיה לערביי יש"ע, לתושבים - לא לשטחים. סאדאת הגיש מסמך בן 11 עמודים. לאחר שקרא בו, העיר בגין: "מסמך כה קיצוני לא הוגש קודם". בגין הודיע וחזר והודיע: "לא אתן ידי למסמך שפירושו מדינה פלסטינית".

אכן, אישר סאדאת, "זו מדינה פלסטינית, אבל היא תהיה מפורזת".

בגין: "מדינה ופירוז סותרים זה את זה..."

"אמליץ שהיא תהיה קשורה בירדן", הגיב סאדאת.

בגין: "יש לנו קונסנזוס בפרלמנט נגד הקמת מדינה פלסטינית".

"אני מצטער", השיב סאדאת, "אין אמון. אני חשבתי שלאחר בואי לירושלים, הכל ישתנה, וראשית כל יהיה אמון..."

בגין, מצדו, השקיע מאמצים רבים להסביר מדוע ישראל לא תוכל להתפנות מיהודה ושומרון. "לא רק משום שזו ארץ אבותינו", אמר, אלא גם משיקולי ביטחון. גם כאשר סאדאת הרים את קולו, וגם כאשר השתררו רגעי מבוכה, בגין התרשם כי העדפתו הראשונה של סאדאת היא החזרת סיני.

בסך הכל קיימו המנהיגים כ-20 פגישות בארבע עיניים. אחרי חתימת הסכם השלום ירדה כמובן תכיפות השיחות אבל הקשר האישי בין סאדאת לבין בגין נמשך. בגין ביקר במצרים, סאדאת בישראל. ארבעה ימים לפני הפצצת הכור הגרעיני בעיראק, ביוני 81' נועדו השניים בשארם א-שייח', מבלי שבגין יכניס את סאדאת בסוד המבצע הצפוי. אחרי ההפצצה הגיבה מצרים בחריפות רבה, ובגין שיגר אל סאדאת איגרת אישית על מניעי המבצע. "אללה יסלח לך, יא מנחם", אמר הנשיא בערבית לשגריר משה ששון, שמסר לו את האיגרת, אבל גם הוסיף: "כפי שאמרתי למנחם בעבר, איש לא יוכל לזעזע את תהליך השלום".

מעבר לשיחותיהם ניהלו בגין וסאדאת חליפת מכתבים כרסתנית, שתוכנה היה כמובן מתון יותר מחילופי הדברים בעל פה. במכתב מ-15 באוגוסט 80' העיר סאדאת (על מכתב קודם): "סיפורם של בני ישראל החל בארץ מצרים. גלוי וברור כי רצון האל הוא כי סיפור זה ימצא את השלמתו גם כן במצרים".

השיב בגין ב-18 באוגוסט: "ההיסטוריה של עם ישראל לא החלה במצרים. היא החלה בארץ שממנה אני כותב לך תשובה זו. באותם ימי קדם, הארץ נקראה כנען... וכך מתועד הסיפור בספר הספרים שהנו ההשראה למונותיאיזם..." - כאן הביא בגין ציטוט מלא מהמקרא כיצד הגיע עם ישראל למצרים.

סאדאת הבין כי התנצחויות לא יצמיחו תועלת למטרה המיוחלת, וב-27 באוגוסט שלח אגרת פיוס לבגין. "לא היתה זו כוונתי לפתוח בחילופי דברים רטוריים או פולמוסיים שלא ישרתו מטרה מועילה כלשהי. אני דווקא הונעתי אך ורק על ידי רצוני העז לחקור כל דרך אפשרית כדי לבדוק אם קיים בסיס משותף לחידוש שיחות האוטונומיה. לאחר שהרחקנו לכת כפי שהרחקנו בחילופי המכתבים וההשקפות הנוכחיים, חושבני שאין זה נחוץ, אף לא מועיל, להמשיך בוויכוח על עמדה זו או אחרת... אני גם מאמין כי זהו הכרח היסטורי שבמוקדם או במאוחר נגיע להסכם על כל הנושאים שטרם נפתרו".

למעשה, אחרי חתימת חוזה השלום עברה מערכת היחסים בין בגין לבין סאדאת למישור יותר אישי וידידותי. בפגישה באלכסנדריה ביולי 79', הציע סאדאת לבגין לפנות אליו בשמו הפרטי אנואר. בגין הגיב: "אני אקרא לך כמו עד היום 'אדוני הנשיא', אבל אתה בהחלט יכול לפנות אלי בשמי הפרטי". וכשפנה אליו בגין בתוארו הגיב סאדאת "לא, לא, לא", ואז, בראשונה, פנה אליו בגין בשמו הפרטי.

בגין אהב להחדיר לבני שיחו תודעה היסטורית הקשורה בעם היהודי. במטוס, בדרך חזרה מאיסמעיליה (26.12.77) סיפר לי ראש הממשלה את סיפור המעשה הבא: במשך השיחות אמר סאדאת כי אחת הסיבות שהניעוהו לבוא לירושלים היתה החלטתו לשבור את התסביך של דוד בן גוריון לכפות בכוח על הערבים לעשות שלום עם ישראל. בתגובה התייצב בגין להגנתו של בן גוריון, בעבר יריבו המושבע, וגולל את נסיבות היווצרותה של מלחמת העצמאות ב-48'. "סיפרתי בהרחבה על פלישת צבאות ערב, בכללם מצרים בפיקודו של המלך פארוק, וכל מה שבא אחרי המלחמה, שעל אף הסכמי הפסקת האש המשיכו לפגוע בישראל. הזכרתי לנשיא את הסיסמאות שרווחו במצרים ערב מלחמת ששת הימים להשליך את ישראל לים. סאדאת אישר כי סיסמאות אלה זכורות לו היטב".

בגין פרש בהרחבה את תולדות העם היהודי, סיפר למארחו על שני בתי המקדש בירושלים והפנה אותו לספריו של יוסף בן מתתיהו כדי לקרוא את תיאוריהם. באחת הפגישות, כאשר הרימו כוס של ברכה ליום הולדתו ה-59 של סאדאת, אמר בגין באיחוליו: "אנו יודעים שנולדת בכפר קטן ועלית במעלה המדרגות למעמד לאומי ובינלאומי תוך מאבק רצוף. יש לנו הערכה עמוקה כלפיך כאיש וכמנהיג. אני מאחל לך עד מאה-ועשרים כמסורת הברכות מימי משה רבנו. הוא עזב את ארצך עם עמנו והלך 40 שנה במדבר בדרכו לארץ המובטחת. והיום, כשבאנו לארצך בכיוון הפוך, זה נמשך (במטוס), ראה זה פלא, רק 40 דקות".

סאדאת מצדו אהב לספר, ובהתרגשות, על קבלת הפנים שלה זכה בישראל. "יזמתי את נסיעתי לירושלים כי רציתי להסיר מחיצות של חוסר אמון. רציתי שתשרור רוח חדשה באזור. כשחזרתי אמרתי לחברי: קרה פה משהו לא רגיל, שכמותו לא היה אפילו בימי הזוהר הגדולים כאשר קודמי נאצר הלאים את תעלת סואץ".

באחד המכשולים שבדרך אמר סאדאת לבגין, "דבר איתי בגילוי לב, שהרי אין לנו ברירה: אנחנו מוכרחים להמשיך בדרך שהתחלנו בה ואין ממנה נסיגה".

"אכן", השיב בגין, "זה בדיוק מה שאני כל הזמן מבקש ממך, שהרי החלטנו בינינו 'לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים'".

ברגע של גילוי לב סיפר סאדאת לבגין ולעמיתיו כיצד בחר בחוסני מובארק, מפקדו המהולל של חיל האוויר, לכהן כסגנו. מובארק היה מעורב במהלכים שקדמו לחתימת חוזה השלום. אחרי החתימה זימן אליו סאדאת את מובארק: "אמרתי לחוסני שכאשר יחליף אותי על כס הנשיאות יהיה עליו לשמור על חוזה השלום כעל בבת עינו. חוסני התחייב". ואכן, עד ליומו האחרון על כס הנשיא מילא מובארק את ההתחייבות בנאמנות.

בגין זכה להרבה מחמאות במחקרים למיניהם, ראש וראשונה בספרו של וויליאם קוואנדט ("קמפ דיוויד - השלום והמשחק הפוליטי"), על הדרך שבה ניהל את המשא והמתן עם סאדאת. בגין עצמו החמיא לסאדאת. "מן הרגע הראשון הוא מצא חן בעיני", הקפיד לומר, "היה בעל חזון".

לשר החוץ דיין הפריעו היחסים האינטימיים שנוצרו בין סאדאת לבין שר הביטחון עזר ויצמן (שאותו כינה עזרא). בספרו "הלנצח תאכל חרב" ציין דיין כי גם בין סאדאת לבגין נוצרו יחסים לבביים ובהיפגשם היו מתחבקים. "יחסו אלי היה קורקטי אולם לא מעבר לזאת... את יחסי הקרבה שנוצרו בין סאדאת לבין עזר ובגין ראיתי בחיוב, אף שלא הייתי תמיד בטוח כי ישראל יוצאת נשכרת מאינטימיות זאת".