מבט היסטורי על מגרש מרכז מורשת בגין

מקור

^

בגין והמוסד המרכזי לביון של ארה"ב

פורסם ב- YNET 

 ה-CIA לקרטר ב-1978: מנחם בגין פרובוקטור סוכנות הביון האמריקנית פרסמה 1,400 מסמכים מסווגים מהמו"מ על הסכם השלום בין ישראל למצרים, בהם פרופילים אישיים על בגין וסאדאת שהוגשו לקרטר והתבססו על ציתותים אחריהם. 

"סאדאת רצה להיזכר כרודף שלום", נכתב במסמך שכותרתו "תסביך פרס נובל לשלום של סאדאת" יצחק בן-חורין, וושינגטון ציתותים ומעקבים אחר מנהיגים - גם בשנות השבעים ידעו עשו את זה לא פחות טוב מעכשיו: סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית, ה-CIA, התירה היום (יום ד') לפרסום 1,400 מסמכים מודיעיניים מסווגים שנוגעים להסכמי קמפ דיוויד שנחתמו ב-1978 בין מנהיגי ישראל ומצרים, מנחם בגין ואנואר סאדאת, בתיווכו של נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר. המסמכים המסווגים שפורסמו כוללים פרופילים פוליטיים ואישיים על הנשיא המצרי וראש הממשלה הישראלי שקרטר קיבל לידיו לפני הפסגה שנמשכה 13 ימים במעון נופש של נשיא ארה"ב במדינת מרילנד. קרטר גם קיבל פרופיל שלישי שמשווה בין האישיות של שני המנהיגים וסגנון המשא ומתן שלהם. בראיון שהעניק היום מאטלנטה אמר קרטר שהמסמכים שקיבל מסוכנות הביון האמריקנית סייעו לו להתכונן למשא ומתן שהסתיים בסופו של דבר בהסכם שלום היסטורי בין ישראל לבין מצרים, אחת מאויבותיה הגדולות ביותר בעולם הערבי. "ניגודים הולכים וגדלים באישיות של בגין" במסמכים ניתן למצוא גם תמלילים מדיונים של המועצה לביטחון לאומי ומסיכומים של פגישות בין גורמים אמריקניים, מצריים וישראליים. כל המסמכים שפורסמו נוגעים לתקופה שבין ינואר 1977 למרס 1979. בפרופיל על בגין נכתב כי המנהיג הישראלי התעסק בפרטים ובדיוק ושה-CIA מצא באישיות שלו "ניגודים הולכים וגדלים". לחיזוק טענתה כתבה סוכנות הביון באחד ממסמכיה לקרטר על נטייתו הטבעית להעניק הצהרות פרובוקטיביות בתגובה לשאלות עיתונאים. באשר לסאדאת, הדוחות שחיבר ה-CIA במהלך השנים על הנשיא המצרי ציינו שהוא מאוד רצה להיזכר כמי שרדף אחרי השלום והכותרת שנתנו לפרופיל עליו נקראה "תסביך פרס נובל לשלום של סאדאת".

 "סינדרום ברברה וולטרס של סאדאת" בהערכה קודמת שחיבר ה-CIA על סאדאת בשנת 1977 נכתב כי הייתה לו חיבה גדולה לפרסום שזכתה לכינוי "סינדרום ברברה וולטרס" של סאדאת. עוד נכתב על סאדאת כי הוא דאג מאוד למקום שיהיה לו בהיסטוריה ושהוא העסיק את עצמו רבות ב"תמונה הגדולה". בארוחת צהריים אחת שערך קרטר בקמפ דיוויד לאחר פריצת דרך בשיחות המשא ומתן הוא אירח את הנשיא המצרי ורעייתו, מזכיר המדינה לשעבר הנרי קיסינג'ר (שייעץ לקרטר בשיחות) והדיפלומט האמריקני הרמן פרדריק אילטס, שכיהן בין היתר בתפקיד שגריר ארה"ב במצרים. אילטס חשף פרטים מארוחת הצהריים שהראו כיצד השתמש קרטר בחומר המודיעיני שקיבל על סאדאת. כך הוא סיפר: "כבודו", אמר קיסינג'ר לנשיא המצרי והרים את כוס השתייה שלו. "לולא ראיית ההיסטוריה הרחבה שלך וסירובך להתעכב על כל פרט קטן, לעולם לא היינו מגיעים ליום הזה". סאדאת השיב לו: "לא, הנרי. זו הייתה יכולת המשא ומתן שלך שהביאה אותנו ליום הזה". קיסינג'ר לא ויתר ואמר בחזרה: "לא כבודו. זו הייתה היכולת שלך לחשוב במונחים אסטרטגיים ש...". בנקודה זו התערבה גברת סאדאת ואמרה בקול רם לשגריר אילטס: "אוי לא, הנה שוב זה מתחיל". בביקור שערך במטה ה-CIA באוגוסט 1978 שאל קרטר את האנליסטים ואנשי המודיעין כיצד הם יכולים לעזור לו לפני פסגת קמפ דיוויד, שזמן קצר קודם לכן הוכרז על קיומה. על פי מסמך שחיבר ג'רולד פוסט מה-CIA, הנשיא האמריקני הדגיש שהוא רוצה במיוחד "לחפור באישיות של בגין וסאדאת". אחד המסמכים מצביע על כך שה-CIA ביצע מעקב אחר בגין וסאדאת. נכתב בו בין היתר כי לשם עריכת פרופילים על מנהיגי ישראל ומצרים נדרש "מחקר רקע רציני כמו גם מעקב מתמשך אחר שני המנהיגים". ה-CIA סירב אתמול לאשר אם בגין וסאדאת היו תחת מעקב לפני שיחות המשא ומתן בקמפ דיוויד. במסמך אחר נכתב כי המידע האישי על ראש הממשלה הישראלי ונשיא מצרים הגיע לידי סוכנות הביון האמריקנית משיחות עם גורמי ממשל וגורמים מהמגזר הפרטי שניהלו "קשרים אישיים משמעותיים" עם השניים. אחת ההערכות היא שה-CIA ביצע מעקב אלקטרוני אחר בגין וסאדאת וצותת לשיחות שניהלו עם אנשיהם בחדרי חדרים. סוכנות ה-CIA וקרטר יערכו היום סימפוזיון בספרייה הנשיאותית על שם ג'ימי קרטר באטלנטה. במהלך הסימפוזיון הם יתייחסו למעורבות של סוכנות הביון האמריקנית בהסכמי קמפ דיוויד.

^

בגין והדירה ברח' שינקין

אחרי מות || האשה שהסתירה את בגין מתה בגיל 101 

לוקה וקס, שנישאה למזכירו של ז'בוטינסקי, אירחה בדירתה בשינקין בתל אביב את צמרת האצ"ל וזכרה היטב את האקדחים והכסף שהוחלפו מתחת לשולחן בימי הסזון

 עופר אדרת 31.10.2013

 דירתה של משפחת וקס, ברחוב שינקין 74 בתל אביב, היתה מקום התכנסות ומקלט לחברי האצ"ל. בדירה התקיימו מפגשים רבים בין מנחם בגין לחבריו למפקדת הארגון, לעיתונאים ולמנהיגים נוספים. בפגישות נכחו אנשי או"ם דוגמת אֶנְרִיקֶה פַבְּרֶגָט, חבר המשלחת המיוחדת של האו"ם שהציעה את תוכנית החלוקה ב-1947. גם יאיר שטרן ביקר שם, לפני הפילוג של האצ"ל והלח"י. לצד זאת, ביקרו בדירה אליהו לנקין, לימים מפקד האונייה "אלטלנה", חיים לנדאו, ממפקדי האצ"ל ולימים ח"כ ושר, ויעקב עמרמי, מלוחמי האצ"ל.

"אני תמיד רואה את הספה הזו עם שני אקדחים. אקדח-אקדח. הם היו מביאים שני אקדחים והיו מקבלים בוחטה של כסף. כמו היום אני זוכרת. היו מביאים להם נשק, כאילו מוכרים נשק", סיפרה לוקה בראיון וידאו לסרט "פרשת הסרג'נטים" של פלג לוי, בהתייחסה לפגישות שקיימו בדירתה אנשי האצ"ל. הישיבות נערכו סביב שולחן עץ עגול שרכשו בני הזוג ברחוב הרצל. בגין קרא לו "השולחן העגול". הם היו יושבים במטבח, לבושים במלוא בגדיהם, כדי שאם מישהו היה דופק בדלת, יוכלו לומר שהם בדרך החוצה. לוקה היתה מכניסה לבגין ולאורחיו את הכיבוד - תה וקוניאק. "בגין אהב התם חם, חזק ומתוק", אמרה. בגין נהג לעשן הרבה סיגריות. במשך עשרות שנים שמרו את החפיסות הריקות. כחודשיים לפני תחילת הסזון, התקיימה בדירה פגישה בין משה סנה (ראש המפקדה הארצית של ההגנה) לבין בגין. מטרת הפגישה, שנערכה ביוזמתו של בן גוריון, הייתה לשכנע את בגין להפסיק את פעולות האצ"ל נגד השלטון הבריטי. הפגישה התנהלה באווירה ידידודית, נמשכה חמש שעות, אך לא הניבה תוצאות.

"הם ישבו כאן לילה שלם... אחרי זה היו עוד הרבה פגישות”, סיפר ישראל וקס בראיון ל"מעריב" ב-1985. לצד זאת, שימשה הדירה גם כתא תואר מחתרתי לאצ"ל. "היו זורקים לתיבה שלנו מכתבים עם סימון מיוחד - נקודה קטנה בצד - ואנחנו לא היינו נוגעים בהם. יום יום בשעה שלוש על השעון, היה מגיע אברהם (חיים לנדאו) ולוקח את הדואר", סיפרו בני הזוג. כשיצא לאור הספר "המרד”, מחברו, מנחם בגין, נתן לבני הזוג וקס עותק מהודר עם כריכה דמוית עור חום, שעליה מתנוסס סמל האצ"ל. הוא גם כתב להם הקדשה בכתב ידו. בעמוד 381 של הספר כתב: "הפגישה התקיימה בביתו החם של ידידנו ישראל וקס".

לוקה ובעלה, ישראל, עלו לארץ ישראל ב-1934 מפולין, שם הכירו. ישראל היה מזכירו של זאב ז'בוטינסקי ומילא תפקידים בתנועה הרביזיוניסטית בפולין. בזכותו, הפכה לוקה תומכת נלהבת של ז'בוטינסקי. בוורשה הכירו השניים את בגין. "בל'ג בעומר, היה טיול, שכל הבי"תרים והרויזיוניסטים נסעו. שם הכרתי את מנחם בגין... הוא היה אז סטודנט של הפקולטה למשפטים. בחור גבוה, רזה, נעים, מאוד מנומס. הנימוסים של הפולנים, של הג'נטלמן הפולני, עם הנשמה של היהודי הגדול", סיפרה בראיון וידאו ל"מרכז מנחם בגין". לימים הסבירה לוקה, כי היא ובעלה לא נרתעו מהסיכון שבהפיכת דירתם למקלט של האצ"ל, כי לאחר שאיבדה את משפחתה בשואה כבר לא חששה מדבר. לוקה ניצלה מהשואה ברגע האחרון. ב-1934 היא עלתה עם בעלה לארץ ישראל, שם נולד בנם עוזי.

ב-1939, סמוך לפרוץ המלחמה, היא ביקרה את הוריה בלודז' כדי להראות להם את נכדם, שהיה אז בן השנתיים. עם פלישת הנאצים לפולין היא נלקחה לביקורות במשרדי הגסטאפו, בהיותה תושבת ארץ ישראל ובעלת דרכון בריטי. בסוף הצליחה, בדרך לא דרל, לצאת לברסלאו ומשם לווינה ובהמשך לעיר הנמל האיטלקית טריאסטה, משם הפליגה עם בנה לארץ ישראל. לצד דירת המסתור שהעניקה לאצ"ל, לוקה סייעה לארגון גם בתפקידה כקשרית ושליחה. “הייתי נראית, כמו שאומרים, חנטרישית. עם כל מיני שמלות שלא מהעולם הזה. כמו 'גורנישט מיט גורנישט'. אז ידעו שאלי אף אחד לא ייגש. שלחו אותי להעביר פתקים, אמרו לי 'תלכי ליפו, מאחורי אבו גוש, יש ירקן ערבי...”, סיפרה בראיון לסרט "פרשת הסרג'נטים".
...

.

30 שנה להתפטרותו של בגין - אסופת מכתבי תמיכה

בעיתון ישראל היום:-

שלושים שנה לאחר שמנחם בגין הודיע על התפטרותו מראשות הממשלה במילים "איני יכול עוד", בשבוע הבא יציג לראשונה מרכז המורשת על שמו שבירושלים אסופת מכתבים של אישים בכירים מהארץ ומהעולם שהביעו צער על כך. חלק מהכותבים אף הפצירו בבגין לחזור בו מהחלטתו להתפטר בעקבות אירועי מלחמת לבנון ופטירת רעייתו.

 

כך, למשל, כתב נשיא ארה"ב לשעבר ריצ'רד ניקסון במכתב שנשלח לבגין, זמן קצר לאחר התפטרותו ב־15 בספטמבר, 1983: "חוץ מהפגישה שקיימתי איתך ב־1947 [1974?] בירושלים והפגישה בעת הלווייתו של סאדאת בקהיר, לא היתה לי הזכות להכירך טוב יותר, אבל תמיד כיבדתי אותך על האינטליגנציה, על האומץ ועל התעוזה שלך. אני בטוח כי היורש שלך יוכל להיכנס לנעליים הגדולות שהשארת מאחור".

 

בכירים נוספים מארה"ב שיגרו לבגין מכתבים, ובהם הסנאטור ג'ון גלן, שהיה גם האסטרונאוט הראשון שהקיף את כדור הארץ. "לנוכח פרישתך אני כותב לך את הערכתי על 50 שנות שירותך למען העם היהודי ולמען ישראל", כתב, "מקומך בהיסטוריה מובטח לאור ההרואיות שלך במהלך חתימתך בקמפ דיוויד". הסנאטור דניאל קן איניווי, מגיבורי מלחמת העולם השנייה בצבא ארה"ב, ציין במכתבו: "אף על פי שיש אנשים שהתנהגו אליך ביד קשה, אני בטוח שתיכתב בדפי ההיסטוריה".

 

גם בארץ לא נותרו אדישים לפרישת בגין, אולם אחד מהמכתבים המפתיעים שיוצגו הוא זה שכתב לבגין ח"כ לשעבר יוחנן בדר, מייסד תנועת החירות ואחד ממתנגדיו הגדולים. "תוצאות הבחירות עלולות לקבוע את המשך ההתנחלות...", הסביר בדר במכתבו, "בטוחני ששובך לראש התנועה ורשימתה ותרומתך במערכת הבחירות עשויים להכריע על תוצאותיהן. ואם כוחך איתך - תשוב!"

 

מכתב מיוחד אחר שנשלח לבגין הוא של מירי נטף מצרפת, שכתבה: "אני בת 10 וטיילתי עם כיתתי בתל אביב. פתאום עיני קלטה אותך, מר בגין, וצרחתי מהתרגשות, ואתה ליטפת את ראשי, שאלת לשמי ונתת לי סוכרייה. זוהי תמונה שלא אשכח. היום אני בת 33. מר בגין, גם בשעות קשות אלה דמותך הדגולה אינה נשכחת... ממך למדתי שפשטות הינה חוכמה".

ותודה ליפאנים של עזיבת הבריטים לטובת היהודים

יובל נח הררי מציע נקודת מבט חדשה על גירוש הבריטיםמישראל

המאבק של היישוב היהודי באימפריה הבריטית היה רק סיבה אחת לסיום הכיבוש והקמת המדינה היהודית. כדי להבין מי באמת סילק את הבריטים מארץ ישראל כדאי להיזכר בהקשר ההיסטורי של קריסת הקולוניאליזם האירופי ובמעורבותם של היפנים בסיפור

    12.04.2013

אחד הסיפורים המכוננים בנראטיב הלאומי הישראלי הוא סיפור המאבק באימפריה הבריטית. אוניות מעפילים רעועות מוקפות בספינות הוד מלכותו. פטריית עשן מיתמרת מעל מלון המלך דוד. ליל הגשרים. השבת השחורה. כלא עכו. נערי חסמב”ה חומקים באישון לילה בין פטרולים של חיילים סקוטים בחצאיות משובצות.

הסיפור כפי שהוא מסופר בדרך כלל יוצר את הרושם שההגנה, האצ”ל והלח”י; דוד בן־גוריון, מנחם בגין, ויצחק שמיר - הם אלו שסילקו את הבריטים מארץ ישראל וסללו את הדרך להקמת המדינה. אין ספק שסיפור המאבק של היישוב היהודי הקטן באימפריה הבריטית האדירה הוא סיפור של תעוזה, חזון והקרבה יוצאי דופן. המאבק הזה נוהל על ידי דור נפילים, שקשה לנו כיום לדמיין מול אילו מכשולים הוא עמד, ובאילו תעצומות נפש הוא ניחן

.

מבלי להמעיט ממסירותם ומאומץ לבם של אנשי המחתרות והתנועה הציונית, האמת היא שמאמציהם היו תנאי הכרחי לסילוק הבריטים, אך לא תנאי מספיק. מאבקו של היישוב היהודי היה פרק קטן בתוך סיפור גדול הרבה יותר - סיפור קריסתו של הקולוניאליזם האירופי, והמעבר לעולם פוסט־קולוניאלי 

.

הקרבות המכריעים שסילקו את הבריטים מארץ ישראל אירעו לא במלון המלך דוד, ולא בכלא עכו, אלא באמריצר, בהוואי ובסינגפור. באמצע המאה ה–20 שלטה האימפריה הבריטית לא רק בארץ ישראל, אלא בכרבע מכדור הארץ. הנכס החשוב ביותר שלה היה הודו, על מאות מיליוני תושביה, ולצדה מליה ‏(מלזיה של ימינו‏), על מטעי הגומי, מכרות הבדיל ומרכזי התעשייה שלה; נמל סינגפור - המפתח לדרום מזרח אסיה; ובארות הנפט של המפרץ הפרסי.

ארץ ישראל היתה חשובה לבריטים בעיקר לצורך הגנה על תעלת סואץ, שהיתה דרך המלך בין בריטניה לבין האימפריה האסייתית שלה. כל עוד שלטו הבריטים בהודו, לא היתה להם שום כוונה לוותר על הארץ שבין הים לירדן, יעשו היהודים והפלסטינים מה שיעשו. אלא שהאימפריה הבריטית עמדה בפני איום גדל והולך מצדה של התנועה הלאומית ההודית בהנהגת גנדי ונהרו, אשר דרשה עצמאות להודו.

ב–7 בדצמבר 41’ הנחית אדמירל יאמאמוטו מתקפת פתע קטלנית על הצי האמריקאי בנמל פרל הארבור שבהוואי, ושיתק את יכולת הפעולה של ארצות הברית באוקיינוס השקט. בחודשים הבאים כבשו היפנים בסערה את הפיליפינים ואינדונזיה, גנרל יאמאשיטה וחייליו נחתו במליה הבריטית, הביסו בקרב אחר קרב את צבא הוד מלכותו והטילו מצור על סינגפור, “המצודה החזקה בעולם”.

המצור נמשך רק שבוע ימים. הבריטים איבדו את הרצון להילחם, וב–15 בפברואר 42’ נכנע גנרל פרסיוואל לגנרל יאמאשיטה, שנודע מאז בכינוי “הנמר ממליה”. קרוב למאה אלף חיילים הלכו לשבי היפני. היתה זו התבוסה המשפילה ביותר בהיסטוריה הבריטית. מסינגפור היפנים נעו מערבה, כבשו את בורמה, הפציצו את סרי לנקה והתדפקו על שעריה של הודו.

האימפריה הבריטית היתה על הקרשים. כדי לשרוד, הבריטים נזקקו לשני דברים: סיוע אמריקאי מסיבי ושקט תעשייתי בהודו...הוויתור הבריטי על הודו היה נקודת השבר הפסיכולוגית של הקולוניאליזם האירופי. היתה זו הודאה בכך שבעולם שבו תנועות לשחרור לאומי צצות תחת כל עץ רענן, ו”שמש העמים” המשופמת זורחת במוסקבה, האימפריות הזקנות והמותשות של אירופה לא יוכלו להחזיק מעמד...כשוויתרו הבריטים על האימפריה שלהם בהודו ובשאר רחבי אסיה, הם כבר לא היו צריכים להגן על הדרך להודו. ארץ ישראל איבדה מחשיבותה, והבריטים שמחו לעזוב אותה לנפשה ולתת ליהודים ולפלסטינים להסתדר לבדם. היהודים לקחו את כל הקרדיט על סילוק הבריטים לעצמם, אבל הם דומים במקצת לאותה נמלה שרכבה על גבו של פיל, ואמרה לפיל “וואו! כמה רעש שאנחנו עושים!”

למה חשוב לדעת את כל זה? כדי להבין שהיהודים ומדינת ישראל לא חיים בבועה מבודדת. גורלם שלוב בגורלו של העולם כולו, ונחרץ לא פעם אלפי קילומטרים מכאן. בהחלט חשוב מה עושים היהודים, אבל הרבה פעמים חשוב לא פחות מה עושים ואומרים הגויים. אולי מן הראוי היה להעמיד בגן העצמאות בירושלים פסל לכבודם של גנדי ונהרו ‏(ואפילו ג’ינה‏), או לפחות לקרוא על שמם רחוב? אני מניח שלא נקרא רחובות על שמם של אדמירל יאמאמוטו וגנרל יאמאשיטה, אבל כדאי לזכור, שמגש הכסף המיתולוגי שעליו ניתנה מדינת היהודים היה - לפחות בחלקו - מגש של סושי, דאל וצ’פאטי

וראה תגובה זו

...

על מפת מבצעי המחתרות בירושלים

ביקורת

 הידעתם כי ב-1928 הרגו אנשי ארגון ההגנה בירושלים במקלות ממולאים בעופרת שני ערבים שהטרידו בנות יהודיות? האחד נהרג באזור מחנה שנלר והשני באזור גן הפעמון. מה יחסה של החברה הישראלית לפעולות שכאלה היום? ביום הכיפורים של שנת תר"צ (1930) תקע בשופר איש בית"ר, הרב משה צבי סגל, ברחבת הכותל המערבי לאחר תפילת נעילה ונעצר במקום בידי שוטרים בריטים. מה היה עולה בגורלו של אחד מנכדיו לו היה מעז ללחוש תפילה לא הרחק משם, בתוך מתחם הר הבית? הידעתם כי בדרך בית לחם ביצעה ההגנה פעולת תג מחיר, וכי האצ"ל עשה זאת ברחוב יפו, ברחוב ממילא ובמאה שערים?

הפרקליטות, אגב, פספסה סעיף נוסף בתקנות המנדטוריות לשעת חרום שבגינו אפשר לכלוא את הנאבקים בפינוי המאחזים. הם מחלקים חומר מחאה רב נגד פעולות הממשלה בנושא, בניגוד מוחלט לסעיף 96 לתקנות הקובע כי "לא יודפסו ולא יפורסמו בישראל שום הודעה, כרזה, חוברת או תעודה אחרת המכילים חומר שיש לו משמעות מדינית, אלא אם הושגה תחילה תעודת היתר חתומה בידי הממונה על המחוז"

מרכז מורשת מנחם בגין הוציא זה לא מכבר את מפת הפעולות והמבצעים של ארגוני המחתרת בירושלים. המפה מתעדת את האירועים החל מפעולות ההגנה נגד פרעות הערבים בראשית 1920, דרך המלחמה בבריטים ופעולות הסזון ועד לפעולות ארגוני המחתרת ערב מלחמת השחרור. המפה מזמינה לסיור היסטורי בעיר, אך גם להרהורים רבים על מה שנשתנה מאז במאבק על הארץ ועל דמותה, ועל מה שלא נשתנה כלל. ההגנה למשל סיימה את פעולתה בירושלים באמצע שנות השלושים, עת החלו לפעול בעיר אנשי האצ"ל שפרשו מההגנה. ההגנה שבה להכות באויבי היישוב היהודי בירושלים רק ערב מלחמת השחרור. בינתיים היא הפנתה את משאביה לפעילות מסוג אחר. המפה מלמדת כי ברחוב עזה חטפו אנשי ההגנה את איש לח"י תיאודור פלאי ב-1944. את איש האצ"ל, חיים ביינארט, היא חטפה ב-1945 ליד רחוב אושיסקין. בבית הכנסת החורבה הכו אנשי ההגנה את בני משפחת שמש בית הכנסת במהלך חיפוש אחר נשק של הארגון הצבאי לאומי.

אפשר להגיע עם המפה לרחוב דוד המלך וללמוד על פיצוץ האגף הדרומי של המלון בידי האצ"ל. הארגון הזהיר את הבריטים, אך הם לא פינו את הבניין ובהתפוצצות נהרגו 92 איש. אפשר להרחיק אל קצה רחוב מחלקי המים בקטמון, מקום בו עמד המלון הערבי סמירמיס שפוצץ בידי אנשי ההגנה. שם לא ניתנה אזהרה ועשרות ערבים נהרגו, ביניהם נשים וילדים. דבר פיצוץ מלון המלך דוד היה לכלי ניגוח נגד האצ"ל, בעוד פיצוץ מלון סמירמיס נשכח. ברחוב הלני המלכה התנקשו אנשי הפלמ"ח בחיי הקצין הבריטי ויליאם ברוס. פרסום פנימי שהפיצו לאחר מכן ניסה להסביר את ההבדל בין ההתנקשות הלגיטימית בברוס ובין 'הטרור האישי' של הארגונים האחרים. ליד הכנסייה הארמנית התנקשו אנשי הלח"י בחייו של קצין הבולשת הבריטית תומאס וילקין. אחרי מיטתו צעדו בין השאר נציג הסוכנות היהודית וחברתו שושנה בורכוב - בתו של דב בורכוב, ממייסדי מפלגות הפועלים הציוניות.

בגין ותאצ'ר

הנדון:   שיחה בין ראשי הממשלה מנחם בגין ומרגרט תאצ'ר



1.   יהודה אבנר, בספרו "ראשי הממשלה", מדווח על שיחה בין מנחם בגין למרגרט תאצ'ר מנובמבר 1979, בה נוכח המחבר כרושם הסטנוגרמה.

    תאצ'ר ארחה את בגין לארוחת צהרים ובשיחה השתתף גם שר החוץ הבריטי, הלורד קרינגטון.



2. יהודה אבנר מדווח שהארוחה התנהלה למישרין, עד שקרינגטון התעמת לפתע עם בגין בנושא ההתנחלויות:



"ההתנחלות שלכם מהווה מדיניות של התפשטות. לא מתונה. מחסום לשלום. ההתנחלויות נבנות על אדמה ערבית כבושה, גוזלות מן הפלסטינים את ארצם, מציתות ללא צורך את איבת הערבים המתונים, מנוגדות למשפט הבינלאומי – אמנת ג'נבה. ההתנחלויות סותרות את האינטרסים הבריטיים."



3. על כך השיב לו בגין:

"ההתנחלויות, אדוני, אינן מכשול לשלום. הערבים סרבו לעשות שלום לפני שהיתה התנחלות כלשהיא באיזה מקום שהוא. מעולם לא התקיימה שום ריבונות פלסטינית ערבית במחוזות המקראיים של יהודה ושומרון, היכן שמרבית ההתנחלויות החדשות ממוקמות, וממילא אמנת ג'נבה אינה חלה כאן. בנוסף אנחנו בונים את ההתנחלויות על אדמת מדינה שאינה בבעלות ערבית. בנייתן היא אימוץ ואישוש של זכויותינו ההיסטוריות הבסיסיות, שלא לדבר על חשיבותן הקריטית לביטחוננו הלאומי."



4. אחר כך פנה בגין אל תאצ'ר:

"גברתי ראש הממשלה, שר החוץ שלך מבטל את הזכויות ההיסטוריות של ארצי ומזלזל בצורכי הביטחון החיוניים שלנו. אם כן, אני אומר לך, מדוע ההתנחלויות הן חיוניות: כי אני מדבר על ארץ ישראל, ארץ שנגאלה ולא נכבשה; ומפני שבלי ההתנחלויות האלה ישראל עלולה להיות נתונה לחסדי מדינה פלסטינית, פרוסה לאורך ההרים השולטים של יהודה ושומרון. היינו חיים על זמן שאול. וכל אימת שאנו היהודים נתונים לאיום או מותקפים – אנחנו תמיד נשארים לבדנו. האם את זוכרת את 1944, איך באנו לבקש על חיינו  והתחננו כאן, לפני הדלת הזאת בדיוק?"



5. שאלה של תאצ'ר: "האם היה זה כשרציתם שנפציץ את אושוויץ?"



בגין: "לא, מדאם, לא אושוויץ. אנחנו ביקשנו אתכם להפציץ את פסי הרכבת המוליכים אל אושוויץ. אייכמן שינע אל מותם 100,000 יהודים הונגרים לשבוע לאורך הקווים האלה לאושוויץ."

כאן שיסע קרינגטון את בגין :"ומה הקשר בין זה להתנחלויות?" בגין: "לורד קרינגטון, אנא עשה טובה ואל תפסיק אותי בעיצומה של שיחה עם ראש ממשלתך.. כפי שאמרתי, כל אימת שאנחנו מאוימים או מותקפים, נוכל לסמוך רק על יהודים כמונו."



תאצ'ר התערבה: "פיטר, אני חושבת שיש מקום להביע את צערך"... וקרינגטון הגיב: "נכון מאד, ראש הממשלה. איכשהו ארצך הקטנה, מר בגין, מעוררת קדחת רגשית גבוהה ומעלה את לחץ הדם, אם אפשר לומר כך"..

בגין חייך: "ההיסטוריה של עמנו היא במידה רבה סיפור של התגוננות נגד התקפים של אי-רציונאליות והיסטריה. זה קורה בכל דור".

מרד גטו ורשה: השתלטות הימין

ביום 7.4.2013, התפרסם מאמרה של שרון גבע, חוקרת תקופת השואה, ב"הארץ" בשם "הימין משתלט על מרד גטו ורשה" שמתחיל:

במלאת 70 שנה למרד גטו ורשה
 
 צביה לובטקין, ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, היתה מבכירי הלוחמים במרד גטו ורשה שפרץ ב 19 באפריל 1943, ערב פסח תש"ג. היא נולדה ב 1914 בעיירה ביטן בפולין. כשהיתה בת 16 הצטרפה לתנועת הנוער החלוצית "פרייהייט", ויצאה להכשרה. בגיל 19 השתתפה בסמינר המרכזי של "החלוץ" והיתה מיוזמי האיחוד של "פרייהייט" עם תנועת "החלוץ הצעיר". כשקמה התנועה המאוחדת עברה לוורשה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה עברה לביאליסטוק, והיתה פעילה במחתרת החלוצית. בדצמבר הוחלט להחזיר חבר מ"המרכז" של התנועה לשטח הכיבוש, והיא התנדבה למשימה. יחד עם חברה לחיים יצחק צוקרמן, בעת המרד סגנו של מרדכי אנילביץ,...
 

מכתב זה נשלח כתגובה:

 בתגובה למאמר "שלא נשכח את העיקר" מאת שרון גבע ("הארץ", 8.4.2013)

ד"ר שרון גבע נרתעת מגרימת עוול חדש בנושא הזכרון הקולקטיבי של מרד גטו וורשה.  לפחות היא מודה, במשתמע, שהיה עוול ישן אם כי היא איננה מסוגלת לכתוב על כך במפורש.

הנסיון של אישי ונציגי התנועה הרביזיוניסטית להציל את חלקן של בית"ר והצה"ר במרד ההוא קדם בהרבה למאמצים הברוכים של משה ארנס.  ספרו של חיים לזר, "מצדה של וורשה", יצא לאור עוד בשנת 1963 אך למרות שהיה מבוסס על מסמכים, עדויות ותעודות, כולל, למשל, יומנו של מפקד מבצע דיכוי המרד שציין במפורש את לחימתם של חברי בית"ר וגם התרשמותיו של עמנואל רינגלבאום על ביקורו במחסני הנשק של אצ"י, הדור הקודם של חוקרים את אותה תקופה הצליחו להדיר את הספר ואת המסר שבו, פעולה של ד"ר גבע ממשיכה בה.  יש שיגידו שהעיקר הוא שמרדכי אנילביץ, מפקד אי"ל, היה בית"רי בצעירותו ואולי הטענה שמרגיזה את שרון, של ה"חצי-חצי", אכן נכונה. חלוקת האחריות קצת יותר קרובה לאיזון ממה שמציגים, אם לא מבחינת מספר הלוחמים, אז מבחינת היוזמה והדרישה של מחנה ז'בוטינסקי בדבר נחיצות המרד הרבה לפני שפרץ. אבל עדיין זה לא העיקר.  העיקר הוא מדוע לא היה אחדות לוחמת בגטו ומדוע מחנה השמאל דחו אותה.

ישראל מידד
שילה

^

ישיבת הכנסת: דברים לזכרו של מנחם בגין, 13 פברואר 2013

הישיבה הרביעית של הכנסת התשע-עשרה יום רביעי, ג' באדר התשע"ג (13 בפברואר 2013) ירושלים, הכנסת, שעה 11:00 דברים לזכרו של ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין, זיכרונו לברכה

 

היו"ר בנימין בן-אליעזר: אני מבקש לעשות הפסקה בנאומי בכורה. מכובדי, היום אנחנו מציינים 21 שנים לפטירתו של ראש הממשלה מנחם בגין זיכרונו לברכה, ואני מבקש לומר כמה דברים - - - שלי יחימוביץ (העבודה): איפה כל חברי הליכוד? מה קורה כאן? אנחנו נציין את יום השנה והם לא יהיו כאן? היו"ר בנימין בן-אליעזר: אנחנו מכבדים. אנחנו מכבדים. שלי יחימוביץ (העבודה): לא מספיק שצריך להזכיר להם את חמשת המ"מים שוב ושוב ושוב, גם צריך להזכיר להם את יום הזיכרון למותו של מנחם בגין? היו"ר בנימין בן-אליעזר: אני מודה לך, חברת הכנסת שלי יחימוביץ. אורי אורבך (הבית היהודי): - - - אופיר אקוניס: - - - מירי רגב (הליכוד ביתנו): - - - לא צודקת - - - שלי יחימוביץ (העבודה): טוב שאתם כאן. קריאה: ממתינים רק לבני בגין. זהבה גלאון (מרצ): - - - היו"ר בנימין בן-אליעזר: מכובדי, תולדות חייו של מנחם בגין - - - מירי רגב (הליכוד ביתנו): - - - שום דבר - - - היו"ר בנימין בן-אליעזר: חברת הכנסת מירי רגב, אני מבקש לכבד את האירוע. תולדות חייו של מנחם בגין עשירים ומרתקים, ואפשר לדבר עליהם שעות ארוכות, אבל אינני רוצה לדבר כאן על ההיסטוריה של האיש הדגול הזה אלא על מנחם בגין האדם, החלטותיו המרכזיות ומה אנחנו יכולים וחייבים ללמוד מהן לעת הזו. אני עצמי לא נמניתי עם מחנהו הפוליטי של מנחם בגין, וראייתי את הפתרונות לסכסוך בארץ-ישראל שונה מזו שהייתה לבגין. יחד עם זאת, אני רואה ותמיד ראיתי במנחם בגין את אחד מהאבות המייסדים של מדינת ישראל ומהבולטים והחשובים ממנהיגיה, בשורה אחת עם דוד בן-גוריון ויצחק רבין. מנחם בגין הוא איש של מילים גדולות, אבל גם איש של מעשים גדולים והחלטות היסטוריות, ואלה היו שזורים כחוט השני לכל אורך חייו הציבוריים. כמפקד האצ"ל הורה על ביצוע מאות פעולות נגד הבריטים בארץ-ישראל במטרה להחזיר את מולדת היהודים לידי היהודים. בגין איחד סביב מנהיגותו רבים מאוד מהיישוב בישראל, אשר נדבקו באמונתו הלוהטת והלכו אחריו ללא פקפוק בכל אשר החליט. גם אם רוב היישוב בישראל לא דגל בשיטותיו של בגין, אין מחלוקת כי לאצ"ל בפיקודו היה חלק חשוב ביותר בכינונה לבסוף של המדינה. מנחם בגין אהב את ישראל עוד מצעירותו ואהב אף יותר את היהודים, חרד לגורלם ורצה באחדותם. וכך, כמפקד האצ"ל לאחר פרשת אלטלנה, כאשר אך כפסע היה שזו תוביל למלחמת אחים בארצנו, התעלה בגין על כל שיקול וכל רגש ובהחלטותיו ובמנהיגותו עצר את הסכנה הזו ומנע טרגדיה אשר מי יודע לאיזה קרע עמוק ומתמשך הייתה עלולה להוביל בקרב עמנו. במשך שנים ארוכות ולא פשוטות עמד מנחם בגין בראש האופוזיציה בבית הזה. זה לא היה קל לו ולא לחברי הכנסת שלו ברשימת חרות, ובוודאי היה לו קשה במיוחד יחסו של בן-גוריון אליו, אבל גם במצב זה הפגין בגין את גדולתו כדמוקרט בכל רמ"ח איבריו וידע לנהל אופוזיציה אחראית שאף ידעה לעמוד לצידה של הממשלה בתקופות קשות ובוודאי בעתות מלחמה. גם כראש האופוזיציה הפגין מנחם בגין מנהיגות וכריזמה יוצאי דופן, אשר סחפו אחריו המונים מאזרחי ישראל, צעירים ומבוגרים כאחד. בגין בלט במיוחד בעצרות ההמונים, שאליהן היו נוהרים המונים מכל חלקי מדינת ישראל. מנהיגות זו היא היא אשר הבקיעה לבסוף את השלטון ההיסטורי של מפלגת העבודה, המערך, למה שהפך למהפך בשנת 1977. כראש ממשלה בלט מנחם בגין בשני תחומי חיינו המרכזיים – החברתי והמדיני. לבגין הייתה רגישות יוצאת דופן לחלשים שבעם, והוא שהוביל את הפרויקט החברתי הכל-כך חשוב של שיקום השכונות. העם ברובו הגדול אהב את בגין, אבל עבור החלשים שבעם הוא היה אבא של ממש. מנחם בגין, שהיה ידוע כמיליטנט, הדהים את אזרחי ישראל ואת העולם כולו כאשר הגיע להסכם השלום עם נשיא מצרים, אנואר סאדאת, והסכים למחיר שבו זה היה כרוך – החזרת סיני כולו. ספק רב אם מנהיג אחר בימין היה מסוגל להעביר החלטה היסטורית כזאת, החלטה שהביאה לחזית שקטה עם מצרים וללא ספק חסכה לעמנו מלחמות נוספות וקורבנות נוספים. מנחם בגין היה איש של ערכים ומצפון. הוא החליט על היציאה למלחמת שלום הגליל, מלחמת לבנון, כאשר האמין שזה הדבר ההכרחי לעשות להביא שקט לתושבי צפון הארץ, אך ההסתבכות בלבנון והנופלים הרבים במלחמה זו גבו גם מבגין מחיר כבד, עד שפרש מכהונתו לביתו באומרו: איני יכול עוד. דרכינו נפגשו כמה פעמים. בפעם הראשונה, בשלהי 1967, מלחמת ששת הימים, עת שירתי כמג"ד שקד, לקחתי אותו לסיור לאורך התעלה. יצאנו מבלוזה ועברנו מוצב-מוצב, ותחת אש תופת סירב האיש לעצור ולחזור. לא היה מוצב שלא ביקר בו, לא היה לוחם שלא דיבר אתו, לא היה מפקד שבגין לא עודד אותו. יותר מאוחר, בפעם השנייה, עת שירתי כמפקד יהודה ושומרון ב-1978–1982, ובפעם השלישית עת נקראתי על-ידו לחזור לתפקיד מתאם הפעולות בשטחים, אז זכיתי להכיר את האדם שבו. הדבר המדהים הוא כמה כשאתה עובד ליד האיש הזה אתה מתחיל להכיר את הרגישות שלו, את יחסו לחוק, את יחסו לכבוד האדם ואת יחסו אל העמים. הייתי יכול להמשיך ולדבר במנחם בגין עוד רבות ונכבדות, אבל די במה שאמרתי לשקף מי היה האיש הזה. יש לכולנו מה ללמוד ממנחם בגין, הן בחמלה ורגישות חברתית והן בתעוזה מדינית. אני מבקש להזמין את חבר הכנסת אופיר אקוניס לומר כמה דברים לזכרו של מנחם בגין. אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברי השרים, ראשית, אדוני היושב-ראש, אני מבקש להודות לך. אני מודה לך על שנענית לבקשתי לציין במליאת הכנסת את יום השנה לפטירתו של מנחם בגין, ראש הממשלה השישי, שיחול מחר, ד' באדר. הבית הזה, אדוני, הכנסת, היה ביתו. במשכן הזה הוא פעל בשירות העם 35 שנים ברציפות. באולם הזה, מעל הדוכן הזה, נשא את נאומיו הגדולים. מנחם בגין אהב את הכנסת, וגם לאחר שנבחר לתפקיד ראש הממשלה הקפיד להגיע לכאן בתדירות גבוהה. הוא העריך וכיבד את הבית, ואני נרגש שהיום, לראשונה מאז נפטר ב-1992, הבית הזה, למעשה מליאת הכנסת, חברי הבית, מכבדים אותו. שוב, תודה רבה, אדוני היושב-ראש. ידידי, 21 שנים חלפו מאז נפטר מנחם בגין, ראש הממשלה השישי של ישראל. נדמה שהזמן שחולף לא רק שאינו מקהה את הגעגועים אליו, הוא רק מעצים אותם. לא בכדי נבחר מנחם בגין שוב ושוב כראש הממשלה האהוב והמוערך ביותר. קובעים זאת משאלי דעת קהל שנערכים מעת לעת ובוחנים את יחסו של הציבור הישראלי לראשי המדינה בעבר. מנחם בגין, שהיה דחוי, לעתים שולי, בקרב חלקים מסוימים בציבור הישראלי במשך 29 שנותיו כראש האופוזיציה, התמיד והחזיק בתפיסותיו גם בימים קשים, גם בימים שבהם הותקף, לעתים באכזריות, על-ידי מתנגדיו. הוא המתין בסבלנות עד אשר קיבל בפתק הבוחר את אמון הציבור. כאשר נבחר במאי 1977 לראשות הממשלה, לאחר שנות דור באופוזיציה ולאחר שכבר הוספד, אפילו בתוך מפלגתו, כבש מייד לבבות רבים. קשה לשכוח את כניסתו הצנועה למשרד ראש הממשלה ביום הראשון לכהונתו ואת התשובה הספונטנית על שאלת העיתונאים: באיזה סגנון אתה מתכוון להיות ראש ממשלה? והוא ענה בפשטות: בסגנון יהודי, טוב. פועלו, אדוני היושב-ראש, כפי שציינת, היה עצום, וכדי לעמוד עליו נדרשים ימים ארוכים: החל מפיקודו על הארגון הצבאי הלאומי, שירותו בממשלת האחדות, שבימיה אוחדה ירושלים ושוחררו חבלי ארץ היסטוריים; פועלו לצדק חברתי אמיתי, שבא לידי ביטוי בזקיפת קומתן של עדות שלמות בישראל שעד בחירתו הודרו מהזרם המרכזי של הציבוריות הישראלית וזכו לכינוי המעליב כל כך, הבוטה כל כך, המתנשא משהו, "ישראל השנייה"; יחסו לדמוקרטיה, לזכויות אדם באשר הוא וכיבוד שלטון החוק. אבל, אדוני היושב-ראש, שלוש החלטות דרמטיות במהלך חייו הציבוריים הפכו אותו למנהיג לאומי בעל שיעור קומה היסטורי. כדי לקבל כל אחת מהן נדרשת תכונה אחת שהופכת פוליטיקאי למנהיג – אומץ לב. הראשונה – מניעת מלחמת אחים. זו הייתה – אם אינני טועה, חבר הכנסת לפיד התייחס לכך בנאומו הראשון – זו הייתה קרובה יותר מאי-פעם לאחר הטבעתה של אלטלנה מול חופי תל-אביב, ב-22 ביוני 1948. לימים יאמר מנחם בגין באחת מישיבות הממשלה של ממשלתו השנייה: "אחרי מותי אני מקווה שאזכר מעל הכול כמי שמנע מלחמת אחים. זה חשוב בעיני יותר מהפיקוד על המחתרת, מראשות הממשלה, מחוזה השלום ומחוק רמת-הגולן". ההחלטה השנייה – חתימת חוזה השלום עם מצרים. כדי לחתום על ההסכם הזה, אדוני היושב-ראש, מנחם בגין היה זקוק להרבה אומץ. שנים התריעו מתנגדיו, מבית ומחוץ, שכאשר יעלה לשלטון תהיה חלילה מלחמה. בגין, בעיקר מול גרעין תומכיו הבסיסי ביותר, שראו בנסיגה מסיני צעד המנוגד לתפיסת עולמו, הפגין אומץ והוביל את מדינת ישראל לשלום הראשון בתולדותיה. ההחלטה השלישית היא כמובן הפצצת הכור בעיראק ב-1981. מנחם בגין ניצב מול התנגדות עזה של ראשי זרועות הביטחון, גם של ראש האופוזיציה דאז, שהמליצו לו לא לתת הוראה להשמדת הכור. הוא התייעץ, שמע, שקל והחליט: משמידים. כמנהיג, הוא זיהה את הסכנה ובחר להתמודד אתה. כבר היו בהיסטוריה העולמית עמים ומנהיגים שלא זיהו סכנות. גרוע מכך – היו כאלה שזיהו סכנות והעדיפו שלא להתמודד אתן. אבל בגין היה מנהיג מסוג אחר, והכריע. אדוני היושב-ראש, אלה הן שלוש החלטות מתקופות שונות בתולדותיה של האומה, שהרלוונטיות שלהן לימינו מופלאות בדמיונן. מורשתו של מנחם בגין, שהיא מגדלור של מנהיגות: מלחמת אחים, יהיה הוויכוח נוקב ככל שיהיה – לעולם לא; עשיית שלום כאשר מתייצב בצד השני מנהיג שרוצה בכך; זיהויה של סכנה אסטרטגית שמרחפת מעל שמי המזרח התיכון. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אלה הם ימים ראשונים של הכנסת התשע-עשרה. חברות וחברי הכנסת נושאים כאן נאומי בכורה נרגשים, מרגשים, לעתים נוקבים. לפני ארבע שנים לערך עמדתי על הדוכן הזה, באותו מעמד, ואמרתי שבכוונתי לפעול כאן ברוח משנתו של מנחם בגין, כפי שבאה לידי ביטוי בנאומו הראשון לאחר הכרזת המדינה. וכך אמר אז: "ובמדינתנו פנימה יהיה הצדק השליט העליון, השליט גם על שליטיה. לא תהיה רודנות - - - בל תהיה טפילות. בל יהיה ניצול". "יהיו נושאי המשרה משרתי החברה ולא רודיה - - - וצדק צדק תרדוף – צו עליון יקבע את יחסינו בין איש לחברו." אדוני היושב-ראש, אפשר להסכים עם משנתו של מנחם בגין, אפשר לחלוק עליה, אבל קשה למצוא תיאור חד כל כך, בהיר ורהוט כל כך של התפקיד המוטל על נבחרי ציבור ושלוחיו. חברי הכנסת, בשלום כמו במלחמה, בשליחותו הציבורית מנהיג איננו אחד העם, הוא איננו פרשן. הוא נדרש להחליט, הוא נדרש לאומץ לב, הוא נדרש לרגישות. כזה היה מנחם בגין. יהי זכרו ברוך. היו"ר בנימין בן-אליעזר: אני מבקש להזמין את חבר הכנסת מאיר שטרית. מאיר שטרית (התנועה): אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה לברך את כל חברי הכנסת החדשים על נאום בכורתם ומאחל להם הצלחה – לכל אחד מהם הצלחה בתפקיד והצלחה למדינה כולה, כי הדבר תלוי באמת בנו, בחברי הכנסת. אנחנו מגיעים לפה לא בשביל שכל אחד יוכל להשיג כל מה שהוא רוצה אלא כדי לעשות שינוי, ואני מקווה באמת שכל אחד יתרום את החלק שלו לשינוי. ברשותכם, אי-אפשר כמובן לשבת מן הצד ביום שבו מעלים את זכרו של מנחם בגין ולא להתייחס לכך. הכרתי את מנחם בגין בתור ראש עיר צעיר בן 25, כשנבחרתי לראשות מועצת יבנה. אחרי הבחירות פעם ראשונה פגשתי את מנחם בגין במצודת זאב בקומת ההנהלה. בן-ציון קשת, זיכרונו לברכה, הציג אותי בפניו. הוא היה אז ראש האגף המוניציפלי. חברי פה בחרות זוכרים את האנשים הללו. בישיבת ההנהלה בן-ציון קשת אמר: הנה, זה מאיר שטרית, שכבש את יבנה. הייתי אז ראש המועצה היחידי של חירות בישראל 1974. בגין קם ואמר: אתם רואים את הילד הזה? הוא אמר: בוא, בני. זה הביא לנו את יבנה וחכמיה. כך הכרתי את מנחם בגין בפעם הראשונה באופן אישי, אבל עבדתי אתו גם כחבר כנסת וממשלה בשתי ממשלות שלו, או ממשלה וחצי, וגם בהיותו באופוזיציה. אני חושב שאי-אפשר שלא להתגעגע לדמות של מנחם בגין, אי-אפשר שלא לאהוב אותו. בגין קידש את המלחמה בעוני, ואני אומר את זה לחברי חירות דהיום. הכנסת שעברה לא הייתה לתפארתה של תנועת החירות, בעיני. הוא קידש את המלחמה בעוני, וכשנבחר לראשות הממשלה הוא גם קיים. הוא יזם את מפעל שיקום שכונות, שהביא ברכה רבה על הרבה מאוד אנשים בישראל, והוא באמת שינה את חייהם לטובה בצורה משמעותית ביותר. לא רק זאת, אלא גם בתור ראש ממשלה הוא הראשון שפרץ את הגדר שבה שמו את יוצאי עדות המזרח בתור "פרענקים" תורנים; שר הדואר או שר המשטרה, אלו היו התפקידים המסורתיים שהיו לפני בגין. בגין, לדעתי, היה הראשון ששבר את הגדר הזאת ומינה שרים בתפקידים משמעותיים – את דוד לוי בתור שר השיכון, לאחר מכן שר החוץ, ועוד אחרים, ולאחר מכן את אוזן ואבוחצירא בתפקידים במשרדים משמעותיים. הוא קידש את הדמוקרטיה ואת החוק. אני באמת לא מכיר דמוקרט כל כך אדוק בשמירת הדמוקרטיה כמו בגין. ואפילו שהייתה לו אוטוריטה פנטסטית, שקשה היה להיאבק או להילחם נגדו, גם בתוך התנועה או בתוך הסיעה – ואני זוכר מלחמות בוועידות חרות למיניהן – הוא שמר על כללים בצורה יסודית ודקדקנית, וכנ"ל את הדמוקרטיה כמנהיג, כראש מדינה. הגישה של "כל יחיד הוא מלך" של ז'בוטינסקי הייתה אור לרגליו. הוא לא היה מעלה על הדעת לעשות חוק שיחקור את ארגוני השמאל. לשמחתי, גם בנו הולך בעקבותיו, שייבדל לחיים ארוכים, בני בגין. גם בכנסת הזאת, כשהביאו את החוק לנסות לעשות ועדת חקירה לארגוני השמאל בכנסת, גם בנו הלך נגד זה. ובצדק, כי כך צריך לנהוג, כך נוהגת חרות, כך נהג ז'בוטינסקי. זוהי תורת הליכוד, שכל יחיד הוא מלך, ולפעמים שוכחים את זה. הוא קידש את המנהיגות. כמה מנהיגים אתם מכירים שיכולים לקום ולהגיד: אנחנו שינינו את דעתנו? והדוגמה הבולטת ביותר היא, כמובן, הסכם השלום עם מצרים. אם מישהו היה מעלה בדעתו להציע להחזיר את סיני למצרים לפני הבחירות היה נמחק מחרות. ובגין, בהיותו ראש ממשלה, למרות שכל התעמולה הייתה שהפחידו את העם שהוא יכריז מלחמה ונלך בכובעי פלדה ובמקלטים, הוא ממש בשנה הראשונה כבר חתם על הסכם שלום עם הגדולה במדינות ערב. הוא שינה את דעתו כי הבין מה שמבינים כשמגיעים לכיסא הזה של ראש הממשלה: שאתה לא לבד על המגרש ושאתה תלוי בעולם, ואין לנו בררה אלא לנסות לחיות בשלום. הוא היה מוכן להחזיר את כל סיני, עם כל המשתמע מכך, בשביל להשיג הסכם שלום עם מדינה אחת. צריך לומר "שאפו" וכל הכבוד למנהיג שמקבל החלטה כזאת. אני אומר בצער, לכן אני מתגעגע למנהיג מסוג זה, שלא מפחד לקבל החלטות, ואנחנו זקוקים לזה היום אולי יותר מאשר בעבר, יותר מאשר בעבר. מצבנו הבין-לאומי היום הוא פחות טוב מאשר היה בעבר. אנחנו זקוקים למנהיגות כזאת. הוא קידש את האחריות האישית. כמה מנהיגים אתם מכירים – כשעברנו את מלחמת לבנון וקרה מה שקרה, הוא פרש מהחיים הפוליטיים ולא רצה עוד. הסתגר בביתו כמעט עד סוף חייו, כמעט לא יצא מהבית. כמה אנשים לוקחים אחריות כזאת? הוא לקח. הוא לקח על כתפיו את האחריות, אפילו שלא תמיד הוא היה אחראי לכל דבר שנעשה באותו זמן, בשנת 1982. הוא לקח את האחריות על עצמו. את הצניעות – אני זוכר את ביתו ברחוב רוזנבלום בתל-אביב עוד בהיותו באופוזיציה. בית שלושה חדרים - - - אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו): רוזנבאום. מאיר שטרית (התנועה): רוזנבאום. בית שלושה חדרים. הייתי אצלו בבית פעם או פעמיים, בבית הקטן ההוא, ואחר כך כראש ממשלה, עם פרישתו. את טיסותיו – כולם זוכרים את התמונה איך הוא קושר את הנעליים לעליזה בגין, זיכרונה לברכה, במטוס. הוא טס במחלקה הראשונה ב"אל על". טיסות של ראש ממשלה לא עלו 1.5 או 2 מיליון דולר. אני רוצה לומר, זה מקומם אותי ממש העניין הזה, שאנשים לא יכולים לטוס ב"אל על". אנחנו לא אמריקה ולא צריכים Air Force 1, לא 2Air Force ולא 3Air Force . זה בזבוז כסף מיותר, ובגין היה דוגמה קלאסית לכך. בגין, שמיר כשהיה ראש ממשלה, שר החוץ – טסו כולם בטיסות אזרחיות סדירות. קבורתו – ביקש להיקבר ליד עולי הגרדום, כמי שהזדהה עם מאבקם להקמתה של המדינה הזאת. והדבר האחרון, אי-אפשר שלא להתגעגע ליכולת הנאום שלו. היינו יושבים פה בכנסת אופוזיציה כקואליציה, שותים בצמא את דבריו, רואים את יכולת הנאום, שהייתה – מי שמכיר אותו מקרוב – מדוקדקת עד לתנועה הכי קטנה ועד לבדיחה או לחידוד או לכל דבר. זה פשוט לא יאומן היכולת שלו לרתק את הקהל בתפיסת עולם מאוד חכמה, פקחית, גם מצחיקה לפעמים, עם הומור ולעתים גם עם ירידה על אחרים, שהוא עשה את זה פעמים רבות על כמה אנשים פה בכנסת, ולשמחתם של רבים מחברי הכנסת. אז אין לי אלא רק לומר, אדוני, ש"חבל על דאבדין ולא משתכחין". אני מתגעגע לבגין, אני מתגעגע למנהיגים בדמותו של בגין, וחבל, חבל, חבל, שתנועת החרות דהיום, שאני לא בטוח אם הוא היה מכיר אותה היום, אם הוא היה חוזר לחיים אם הוא היה מכיר אותה היום, חבל שתנועת החרות לא שומרת על העקרונות הללו, שהוא הלך לאורם. שרת התרבות והספורט לימור לבנת: טוב שאתה מטיף לנו מוסר. מאיר שטרית (התנועה): דבר אחד בטוח, אם הוא היה עדיין בליכוד, אני בטח לא הייתי עוזב את הליכוד אף פעם. שרת התרבות והספורט לימור לבנת: טוב לנו שאתה מטיף לנו מוסר במקום שהגעת אליו. מאיר שטרית (התנועה): אני חושב שכאשר תנועת הליכוד בבחירות האחרונות סילקה משורותיה את בני בגין ואת דן מרידור, ואת מיקי איתן - - שרת התרבות והספורט לימור לבנת: - - - מאיר שטרית (התנועה): - - ואת מיקי איתן, זה מראה לך מה קורה לתנועה הזאת, שאני חושב שז'בוטינסקי ובגין מתהפכים בקברם, חלילה וחס. שרת התרבות והספורט לימור לבנת: אתה זוכר בכלל באיזה תנועה אתה, מאיר? מאיר שטרית (התנועה): אז אני מאחל לעצמנו שיהיו לנו מנהיגים דומים לבגין, כי בגין היה באמת מנהיג – אחד הטובים שהיו בדורנו. תודה רבה. היו"ר בנימין בן-אליעזר: אני מודה לך. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת שמעון סולומון לומר כמה דברים לזכרו של מנחם בגין. שרת התרבות והספורט לימור לבנת: בושה. לא מתבייש. מאיר שטרית (התנועה): להתבייש על מה? תתביישו אתם - - - שרת התרבות והספורט לימור לבנת: תתבייש. אתה מנצל דברים לזכר בגין כדי לתקוף חברי ליכוד. לא ראוי. שמעון סולומון (יש עתיד): אדוני היושב-ראש, חברי כנסת יקרים, אני רוצה להאיר צד אחד שלא הוזכר, שהוא דבר חשוב מאוד עבור הקהילה, שבעצם מי שהחליט באופן פורמלי החלטה אמיצה, כשאני חייב לציין גם שהרב עובדיה יוסף פסק, אבל באופן מעשי מי שהחליט, והאמרה המפורסמת שלו, של: "הביאו לי את יהודי אתיופיה", כמו יציאת מצרים, זה מנחם בגין, שבזכותו – בלי לבטל את המאמץ האדיר וההקרבות הגדולות שהקרבנו בדרך, ההחלטה הפורמלית, האמיצה, כשלפני כן היו הרבה התמהמהויות, לא הייתה החלטה בעצם, ובשביל זה המשכנו בגלות. ואני צריך לציין שזאת הזכות, ומנחם בגין, בקרב הקהילה, נחשב לאדם גדול. בכל בית היו שמים את התמונה שלו, והוא איש גדול בכל המובנים. תודה רבה. היו"ר היו"ר בנימין בן-אליעזר: אני מודה לך. אני בטוח שאם הוא היה שומע אותך נואם הוא היה גאה בך. תודה רבה. יש עוד מישהו?

הערכה על לבגין: 21 לאחר מותו

אם בגין היה מתמודד היום בליכוד, ספק אם היה נבחר לכנסת

 

על תרבות פוליטית אחרת, שמירת חירויות האזרח והאמונה בעליונות המשפט: במלאת 21 שנה לפטירתו של ראש הממשלה מנחם בגין

 

שלום ירושלמי | 15/2/2013

השבוע מלאו 21 שנים למותו של מנחם בגין, ראש הממשלה השישי. אתמול בצהריים עלו מוקירי זכרו לקברו בהר הזיתים. כמו בכל שנה, סביר להניח שגם הפעם היו שם ראש הממשלה והשרים הבכירים יחד עם בני המשפחה והאנשים שליוו את בגין לאורך שנים, בעיקר יחיאל קדישאי החביב, המזכיר המיתולוגי.

 

"אנו פונים בקריאה נרגשת לאנשי המחנה הלאומי להגיע ולחלוק את הכבוד הראוי למקומם המדינה, ללוחם, למנהיג ולמתווה הדרך של תנועת הליכוד הלאומית, שהביאה לשלטון במדינת ישראל היהודית", נכתב בפאתוס אופייני בתזכורת ששלחו פעילי הליכוד בפייסבוק.

מאז מנחם בגין הכרתי את כל ראשי הממשלה. סיקרתי את יצחק שמיר, שמעון פרס, יצחק רבין, בנימין נתניהו, אהוד ברק ואריאל שרון. החמצתי את בגין, למעט שיחת טלפון שניהלתי איתו לקראת בחירות 1984. בגין פרש בנסיבות טרגיות באוגוסט 1983 אחרי שהודיע כי "איני יכול עוד".

 

היום ברור שהוא פרש בגלל המחדלים במלחמת לבנון הראשונה שעלו בחייהם של מאות חיילים צעירים. רציתי לשאול אז את ראש הממשלה איך יתקיימו הבחירות בלי הקריאה המפורסמת "בגין, בגין". ראש הממשלה הפורש לא רצה לשתף פעולה, אבל לא שכח להוסיף בסוף השיחה הקצרה "תודה רבה לך שהתקשרת".

 

הנימוסים הללו היו תמיד יוצאי דופן. במציאות הפוליטית הגסה והמיוזעת מנחם בגין ייצג תרבות אחרת, רחוקה שנות אור מזו של מירי רגב, הדור החדש של הליכוד. הגינונים הפולניים ליוו אותו לאורך כל הדרך. גם את הזעם שלו הוא פרק באופן אלגנטי.

הנה דוגמא לפתק ששיגר לאחד מחבריו, אחרי ישיבת מרכז סוערת של תנועת החירות בספטמבר 1966: "ראיתיך אמש בישיבת המרכז מוחא כף לנאום, שבקעה בו השנאה את ידידך. משום כך הריני להודיעך, כי לצערי לא אוכל עוד לראותך כידידי, אל תפנה אלי לא בכתב ולא בעל פה".

 

בגין שאף להיות מנהיג אבסולוטי, וכך היה. הוא הגיע מפולין במהלך 1943, בגיל 30, אחרי ששירת בצבא הפולני וספג את דרכי ההתנהגות של התנועות הלאומיות שם, שחלקן היו אנטישמיות בעליל.

 

מבחינתן (ומבחינתו) הלאומיות הייתה האינטרס העליון, והרחבת הגבולות הייתה מטרה מתמדת, עד שעשה את המהפך האישי וויתר על כל סיני תמורת השלום עם מצרים. לא רבים יודעים, אבל ב-1951, אחר שהמלך הירדני עבדאללה נרצח, קרא בגין לנצל את ההזדמנות ולכבוש את ממלכת ירדן, כולל החלק המזרחי, שבהם ראה חלק מארץ ישראל.

בגין הקפיד, יחד עם העמדות המיליטנטיות, על שמירת חירויות האזרח ושלטון החוק. הוא שנא את תקנות החירום המנדטוריות, שאפשרו החזקת אנשים בכלא ללא משפט במשך חודשים ארוכים. הוא התנגד לממשל הצבאי שהוטל על יישובים ערביים בתחילת שנות המדינה.

 

בגין בוודאי מתהפך היום בקברו אילו שמע על בן זיגייר, איש המוסד שהתאבד או חוסל בכלא איילון אחרי שהדביקו לו זהות בדויה ובעצם העלימו אותו, כפי שמדווחים מקורות זרים. לא היה רגיש ממנו לכבוד האדם וזכויות הפרט.

איש חזק והחלטי

 

אילו היה בגין מתמודד היום על ראשות הליכוד, לא בטוח שהוא היה זוכה. ספק אם היה נבחר כחבר כנסת. בגין העריץ את עליונות המשפט. הוא לא האמין שהפרדת הרשויות מספקת דמוקרטיה, מכיוון שיש לממשלה רוב בכנסת, ולכן היא מטילה על הרשות המחוקקת את מרותה.

 

בתנאים הללו נשאר עולם המשפט "המבצר האחרון של חירות האדם בימינו", כלשונו. בהזדמנות אחרת טבע בגין את האמרה "יש שופטים בירושלים", וכך הפגין את ההערכה שלו ליושבים בדין.

 

בניגוד לימי בגין, בליכוד של היום מקדמים לצמרת הרשימה דווקא את אלה שתוקפים את בתי המשפט. כך מצאו את עצמם דני דנון ויריב לוין בצמרת הרשימה. כך מצא את עצמו משה פייגלין בכנסת.

 

כך העמיד הליכוד בראשו את אביגדור ליברמן כשותף למנהיג הליכוד, בנימין נתניהו. כל אחד מהאנשים הללו סוחב מאחוריו התבטאויות קשות על בית המשפט העליון ו/או על רשויות החוק באשר הן. אנשים כמו בני בגין, דן מרידור או מיכאל איתן שהגנו על בתי המשפט וקראו לציית לחוק ולהחלטות בג"צ מצאו את עצמם בחוץ.

 

מנחם בגין לא הגדיר מעולם את עצמו כימני. הוא חשב שהוא עומד בראש הזרם המרכזי, שצריך להוביל את המדינה. אחרי קום המדינה בגין התפלא על כך שהציבור לא מוסר את ההנהגה לידיו מכיוון שמחתרת האצ"ל שעליה פיקד, כך סבר, שחררה את הארץ. בהמשך דרכו הפוליטית בגין שאף למרכז, למרות שדוד בן גוריון דחק אותו לשוליים, כינה אותו האיש שיושב ליד חבר הכנסת באדר (כדי שלא לקרוא לו בשמו) ותבע כי הממשלה תקום לעד "בלי חרות ומק"י".

בגין הקים את הליכוד ב-1973, אחרי שצירף אליו את התנועה הליברלית. הוא קנה לגיטימציה וכבש בהדרגה את מרכז המפה הפוליטית. בינתיים הליברלים נעלמו ואת מקומם תפסה היום "ישראל ביתנו". בבחירות האחרונות נתניהו וליברמן פנו ימינה, רבו עם נפתלי בנט על הקולות וכך איבדו את המרכז.

הציבור זיהה את הכיוונים הללו, שמע את קולותיהם של השר לשעבר ליברמן וחברי הכנסת לוין, דנון, אלקין, פייגלין, מירי רגב ואקוניס. רבים נמלטו לכיוון של לפיד והותירו את הרשימה המשותפת עם 31 מנדטים בלבד.

 

ובעניין הזה: בגין היה איש חזק והחלטי, גם אם אריאל שרון, שהיה שר הביטחון אצלו, זלזל בו וחשב שהוא איש חלש אופי ורכרוכי. מי שפיקד על האצ"ל והיה אחראי ל-300 פעולות, חלקן שנויות במחלוקת, לא יכול להיות רך לב. אולי קצת רע לב. אילו היה מתמודד היום ומגיע להשיג עלוב דוגמת זה של נתניהו, סביר להניח שהוא היה קם ומתפטר מיד מתפקידו.

נתניהו הפסיד שליש מכוחו. בגין הפסיד בבחירות 1951 כמעט מחצית מכוחו (חירות ירדה מ-14 ל-8 מנדטים) והודיע כי הוא עוזב הכול והולך להשלים את לימודי המשפטים (כעבור חצי שנה הוא חזר לתפקידו בעקבות הסכם השילומים עם גרמניה).

 

בגין היה ראש הממשלה במשך שש שנים ורבע, ממאי 1977, אז נבחר לראשונה ועד אוגוסט 1983, אז פרש. פעמיים הוא ניצח את הבחירות והקים ממשלות על חודו של קול. ב-1977 תמכו 63 חברי כנסת בממשלה שהקים.

 

ב-1981 רק 61 חברי כנסת הרימו יד בעד. בקדנציה הראשונה הוא עשה את השלום עם מצרים ברוב עצום של 95 חברי כנסת, מה שפירק את הליכוד, אבל הותיר אותו כמנהיג היסטורי. האם נתניהו בנוי למהלך שכזה? קשה להאמין, לפי שעה מדברים אצלו בשפה הפוכה, זורקים את המתונים ופונים ימינה, לאו דווקא בכיוון דרך השלום.

^