ביקורת בעיתון הצפה על הביוגרפיה על בגין

הקברניט, המאסטרו
13/01/2008
אבי שילון, בגין - 1913-1992, עם-עובד, תל-אביב 2007
הכבוד הלאומי מול השיקול הקר, הרגש מול השכל, הכוונות הטובות מול התוצאות - אלה הם הצירים עליהם סבה הביוגרפיה החדשה על מנחם בגין

באוגוסט 1983, כשהוא בן שבעים, ירד מנחם בגין בפעם האחרונה מהבמה הפוליטית והותיר אחריו סימני שאלה שמוסיפים להדהד עד ימינו. הביוגרפיה החדשה שכתב אבי שילון מנסה להתיר כמה מסימני השאלה שהותיר המנהיג הגדול עם מותו. סיפור אחד מני רבים, מקרה שאירע בימי מחתרת האצ"ל, יש בו כדי להאיר ולרמוז על בגין האיש והתנהלותו. בספטמבר 1946 נתפס לוחם הארגון, בנימין קמחי, בעת פשיטה על בנק ביפו, פשיטה שנועדה להשיג כסף למימון הארגון. בבית הדין הבריטי נידון קמחי לעונש כבד – שמונה עשרה שנות מאסר ושמונה עשרה מלקות. "דבר כזה לא ייעשה!" הכריז בגין בפאתוס בישיבת מפקדת האצ"ל, ובדבריו לא התכוון לתקופת המאסר שפסק בית הדין אלא למלקות. "זוהי השפלה" פסק, "לא הישבן נפגע – אלא כבודנו הלאומי". בכרוז שהוציא הארגון התחייב כי על המלקות יגיב הארגון גם הוא במלקות ואכן כך היה. חוליות של אנשי אצ"ל, מצוידים בשוטים, נשלחו לחטוף ולהלקות קצינים בריטיים. הגדילה לעשות חוליית האצ"ל בנתניה, שסירבה אחרי המלקות להחזיר לקצין הבריטי את מכנסיו בטענה כי "ייתכן והאצ"ל יהיה זקוק להן"

פרשת ההלקאות שעשעה את בגין והרימה את קרנו בארץ, אולם סופה היה טראגי. אחת החוליות שהשתתפה במבצע נלכדה כאשר ניסתה לתפוס קצין בריטי. חבריו של הקצין הכו במכות נמרצות אחד מאנשי האצ"ל גרמו בכך למותו, ודנו למוות שלושה אחרים – יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני ומרדכי אלקחי – בעוון נשיאת נשק. מחיר יקר היה לעמידה הזו על הכבוד הלאומי, מחיר ששיקול דעת זהיר יותר יכול היה להביאו בחשבון. הכבוד הלאומי מול השיקול הקר, הרגש מול השכל, הכוונות הטובות מול התוצאות - כל אלה צירים עליהם סבה הביוגרפיה החדשה. עם הקמת מדינת ישראל הצעירה נתפס בגין, מנהיג האצ"ל, כאדם קיצוני וסהרורי. בסוף שנת 1948, עם ביקורו הראשון בארה"ב, קיבלה את פניו מודעת ענק שהתפרסמה בניו-יורק טיימס שעליה חתמו, בין השאר, אלברט איינשטיין וחנה ארנדט. במודעה נטען כי מפלגתו, מפלגת "חירות" היא "מפלגה הדומה למפלגות הנאציות והפשיסטיות". בגין, שנפגע מכך, גייס לשירותו את חוש ההומור והכריז כי "איינשטיין אמנם גאון מהסוג שמתגלה פעם באלף שנים, אך בכל זאת אני מבין במתמטיקה יותר משהוא מבין בפוליטיקה". בן-גוריון, יריבו הגדול של בגין, הוא שטבע בשנת 1949, עת הוקמה הממשלה הראשונה, את אות-הקין הפוליטי - "בלי חרות ומק"י"

שנאתו של בן-גוריון לבגין לא שככה גם כעבור שנים. בשנת 1961, במכתב שכתב למשורר חיים גורי, התבטא ואמר "בגין הוא טיפוס היטלריסטי מובהק.. מקדש את כל האמצעים למען המטרה הקדושה: שלטון אבסולוטי... כששמעתי בפעם הראשונה בחיי נאום של בגין ברדיו שמעתי קולו וצריחתו של היטלר". לקראת סוף שנות השישים התפייסו השניים. "פולה שלי הייתה תמיד מעריצה שלך, משום מה", כתב בן-גוריון לבגין בשנת 1969. שנים ארוכות, ובאיטיות, עשה בגין את דרכו אל הקונצנזוס הישראלי, עד שהגיע לראשות הממשלה. בביוגרפיה שכתב משרטט שילון בבהירות את התחנות המרכזיות בחייו של בגין, מהמחתרת, דרך שנות האופוזיציה הארוכות, ההמשך בממשלת האחדות בימי מלחמת ששת הימים, וכלה בהפיכתו לאלטרנטיבה אמיתית לשלטון מפא"י רב השנים, במרוצת שנות השבעים. כשנשאל בגין להישגו המשמעותי ביותר בחייו הציבוריים ציין ללא היסוס את מניעת מלחמת האחים בעת ה"סזון" – התקופה בה הסגירו אנשי ארגון ההגנה את אנשי האצ"ל לבריטים. בישיבת הממשלה בשנת 1982, כאשר נתקבלה ההחלטה על הפיצויים למפוני ימית, הכריז בגין: "כאשר הייתי במחתרת כתבתי מאמר שכותרתו 'מלחמת אחים – לעולם לא'. אחרי מותי אני מקווה שאזכר מעל לכל כמי שמנע מלחמת אחים. זה חשוב בעיני מהפיקוד על המחתרת, מראשות הממשלה, מחוזה השלום ומחוק רמת הגולן".

ההימנעות ממלחמת אחים בזמן הסזון הייתה אחת משלוש הפעמים בהם הוביל בגין מהלך של הליכה על הסף, עומד על שלו מחד, ומאידך -מונע מלחמה גלויה מול הצד שכנגד. הפעם השנייה בה קרה הדבר היה במשבר האונייה "אלטלנה". בגין ניסה, עד הרגע האחרון, לשמר את עצמאות ארגון האצ"ל ולבדל אותו מצבא ההגנה לישראל שהלך ותהווה באותם ימים. מאידך, כאשר שפך בן-גוריון את זעמו והפציץ את האונייה לא השיב בגין מלחמה שערה וריסן את אנשיו. הפעם השלישית התרחשה מספר שנים מאוחר יותר, סביב הסכם השילומים שהלך והתרקם בין ממשלות ישראל וגרמניה. בגין יצא בזעם נגד ההסכם המוצע, והוציא המון משולהב אל הרחובות. בשיא דבריו, באסיפה המונית בכיכר ציון בירושלים, קרא כמעט בגלוי למרד נגד השלטון: "בן גוריון אמנם זקן ממני בשנים, אבל אני זקן ממנו בניסיון בהתנגדות לשלטון רשע. ולכן אני מכריז: רשע עומד מול עניין צדק ויתנפץ כזכוכית מול סלע. על זה אנחנו כולנו מוכנים למסור נפשנו. ייהרג ובל יעבור. אין קרבן אשר לא נקריב בכדי לסכל מזימה זו. כאשר יריתם בי בתותח", חזר בגין והזכיר את פרשת "אלטלנה", "נתתי את הפקודה 'לא'! היום אתן את הפקודה 'כן'! ... זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות". פרשת השילומים מתחה עד לקצה את הפער התהומי בין בן-גוריון הפרגמטיסט, שהבין עד כמה יהוו כספי השילומים חמצן לריאותיה של המדינה הצעירה, לבין בגין איש הרגש, ההדר, והלב היהודי החם. ובכל זאת,למרות דבריו הבוטים, גם כאן ידע בגין שלא למתוח את החבל יתר על המידה.

בפירוט ובכישרון מתאר שילון כיצד נסוג בגין, בזהירות, מאמירותיו הקיצוניות, ונזהר שלא להגיע לכדי חתירה ממשית תחת הממשלה וסמכותה. בגין, הפוליטיקאי המתוחכם, נואם הכיכרות המרתק, ראה עצמו מדינאי מהשורה הראשונה. עוד בשנת 1959 הכריז "בסערה ניכר רב-החובל, בנגינה המאסטרו, והמדינאי ניכר באבחנותיו, בראיית הנולד". האומנם ניכר בגין באבחנותיו? בשלהי מחמת העולם השנייה, בעודו מפקד האצ"ל, נפגש בגין עם משה סנה, שהיה אז חבר במפקדת ההגנה. באזני סנה גולל בגין את השקפתו המדינית ולפיה ארצות הברית היא זו שעתידה לרשת את הבריטים כמוקד הכוח במזרח התיכון. על כן סבר כי פעולות האצ"ל, בעל האוריינטציה למערב, ימקדו את תשומת הלב העולמית בארץ ישראל ויאיצו את המעורבות האמריקאית הפעילה. מעורבות זו אכן תרמה תרומה מכרעת להקמת המדינה שנים ספורות לאחר מכן.

מנגד, ההתמקדות היתירה של האצ"ל במאבק בבריטים סימאה את עיני הארגון מראיית המציאות המשתנה. בעוד שבתקופה שעד ההכרזה בכ"ט בנובמבר 1947 התמקד האצ"ל בלחימה בבריטים, הרי שההגנה הבינה כבר ב-1946 שיש להיערך בייחוד למאבק כנגד הערבים, ועל כן שקדו ראשי הארגון על הפיכת ההגנה לצבא המושתת על התפיסה הצבאית של הבריטים. דבר זה מסביר את הדלות היחסית של הישגי האצ"ל בלחימה נגד הערבים במלחמת העצמאות. בשנים מאוחרות יותר, ערב מלחמת שלום-הגליל, טווה בגין, כמו אחרים במערכות החוץ והביטחון, תמונת עולם אידילית של שיתוף פעולה ושלום שיירקמו בין ישראל לנוצרים בלבנון לאחר סילוק אש"ף מהמדינה. האידיליה הזו, כפי שידוע, התנפצה באכזריות. ראיית הנולד הייתה כלא הייתה. ההסתבכות בלבנון, ה"טרגדיה" בלשונו של בגין עצמו, הייתה ככל הנראה אחת הסיבות המרכזיות לירידתו מעל הבמה. ספרו של שילון הוא פרי עבודה של חמש שנים. שילון, עיתונאי במקצועו, מביא בפני הקורא עבודה מושקעת.

זוהי הביוגרפיה המלאה הראשונה של בגין המופיעה בשפה העברית. אך יש בהחלט מה להעיר על הספר. דמותו של בגין הצעיר, עד לתקופה בה פיקד על האצ"ל, היא דמות חיוורת ומטושטשת. החומר שבספר על תקופה זו הוא דל, כמעט ואין כל חידוש במה שנכתב, ומה שמופיע נכתב כאילו לצאת ידי חובה. המקורות בהם עשה המחבר שימוש בספר כולו אינם רבים. לצד מגבלות אובייקטיביות (כמו העובדה שמסמכים רבים עדיין אסורים לפרסום בשל חוק הארכיונים), ניתן היה לצפות שיעשה יותר. כך לדוגמא מתברר בביבליוגרפיה כי שילון עצמו ראיין שמונה אנשים בלבד לצורך הספר.

יתר על כן, הד"ר בני בגין, ששמו מופיע ברשימת מרואיינים הללו, טען לאחרונה בעיתון "הארץ" כי השיחה עימו הייתה שיחה קצרה שניהל כבדרך אגב, במהלך נסיעה באוטובוס עירוני. הספר נועד לציבור הרחב. רוחב היריעה לא מאפשר את העומק הנדרש מספר מחקר היסטורי. לשבחו של שילון יש לציין כי התמונה שבספר הוגנת ומאוזנת בדרך כלל. המחבר גם נמנע מהשערות לא מבוססות ורכילויות מסוגים שונים. ב-28 לאוגוסט 1983, מעט אחרי יום הולדתו השבעים, הודיע בגין על התפטרותו. "איני יכול עוד" אמר ולא יסף. במילים אלה גילם את הסיבות שהביאו אותו לפרוש. עד היום לא נתבררו סיבות אלה במלואם, אולם ברור כי הוא חש שאינו מסוגל עוד למלא את תפקידו. מצבו הבריאותי הידרדר, חייו לאחר מות אשתו עליזה התערערו, ורגשות אשם על הכישלון בלבנון הציפו אותו. על חייו השתלטו חושך ועלטה. האיש החזק במדינה הפך אדם חיוור שהסתגר בחדרו מרבית שעות היממה. ודאי לא כך חלם לרדת מן הבמה. הוא השאיר אחריו עם מפולג השקוע במלחמה שסופה לא נראה באופק, ממשלה מסוכסכת, וביטחון וכלכלה רעועים. לא היה זה ה"הדר" הז'בוטינסקאי אליו חתר כל ימיו. דברי הסיכום של שילון הם בעיני חדים וקולעים. בסופו של יום לא ייזכר בגין בשל הסכם האוטונומיה או בשל הישגו המדיני הגדול ביותר – הסכם השלום עם מצרים. גם לא בשל הפצצת הכור בעיראק או הדשדוש בבוץ הלבנוני.

יותר מכל הטביע בגין את חותמו על צביונה היהודי של מדינת ישראל. הוא ראה את עצמו חלק מן העם היהודי לדורותיו, חוליה נוספת בשרשרת הדורות, והשיב לשיח הציבורי דימויים והשקפות מימי הגלות, כאלה שסתרו את הקשר הישיר שניסה הממסד של מפא"י לטוות בין התנ"ך לגיבורי הפלמ"ח. בחום שלו, בשפה הדתית והלאומית שהנחיל, קנה את לב השכבות העממיות והשיב לציבור המזרחי והמסורתי תחושה של שייכות אמיתית, על בסיס היסטוריה ודת יהודית. בימינו, כאשר ראשי ממשלה הולכים מחדר חקירות משטרתי אחד למשנהו, מוקפים יחצנים ועטופים בטפלון כדבעי, מתעורר געגוע לבגין. המנהיג שאפילו דירה לא הייתה לו כאשר עזב לצמיתות את מעון ראש הממשלה. בימינו, כאשר האטימות לסבלם של אחרוני ניצולי השואה מגיעה לשיאים בלתי נסבלים, אנו שואלים - היכן הוא המנהיג בעל הלב היהודי החם, נטול החשבונות, שישלהב את הכיכרות, ויהפוך את השולחנות, על מנת שצדק בסיסי כל-כך ייעשה עם אחרוני הניצולים שעודם עמנו.

18/01/2008
לא לכבודו של בגין
נדמה שמחבר הביוגרפיה של בגין לא הבין כראוי את המשמעות הכבדה והעמוקה של המטלה שקיבל עליו

מאת יחיעם ויץ

מנחם בגין (1913-1992), מאת אבי שילון, סדרת 972, הוצאת עם עובד, 2007, 535 עמודים

חלקים מכתב היד של הספר הזה קראתי במקרה. קראתי ונחרדתי. איתרתי בו שגיאות רבות שמעידות
על אי-הבנה בסיסית של המחבר הצעיר. תיקנתי חלק מהשגיאות שמצאתי וביקשתי מאבי שילון באופן מפורש לעצור את תהליך הפקת הספר כדי לבדוק את כל פרטיו. אי אפשר לפרסמו כך, טענתי בתוקף. כאשר קראתי את הספר עצמו התברר לי כי חוץ מתיקונים קוסמטיים שום דבר מהותי לא נעשה. בינתיים נהפך הספר לרב-מכר ושועי העם גמרו עליו את ההלל. לדוגמה, יוסי שריד כתב כי הביוגרפיה "מקיפה, כתובה וערוכה היטב, בקפידה ובאחריות" ("הארץ", 9.1). ולו למען כבודו של בגין איני יכול לעבור בשתיקה על הוצאת הספר הרשלני הזה.

ראשית, שילון מביא בספרו דברים סתמיים בלי להבין את משמעותם. הוא כותב כי היומון "המשקיף", הביטאון של הצה"ר (המפלגה הוותיקה של התנועה הרוויזיוניסטית), נסגר ביוני 1949, בעקבות כישלון המפלגה בבחירות לאסיפה המכוננת, בינואר 1949 (עמ' 149). הסיבה לכך היתה שונה: האיחוד בין תנועת החירות לבין הצה"ר, שנעשה באפריל 1949 - צעד חשוב ביותר בחיי בגין, שלא צוין כלל בספר (בעמ' 140 נכתב כי ב-1948 "האיחוד לא עלה יפה", כנראה מסיבה אחת ויחידה: הוא לא היה קיים כלל).

עוד דוגמה היא הכתיבה על האופוזיציה בחירות, שפעלה נגד בגין בשנים 1949-1951 (עמ' 157-160). הכתיבה שגויה וחלקית משלוש סיבות: היא לא מתייחסת למחלוקת העיקרית בין אנשיה לבין בגין - שאלת הדרך לשלטון (רק "דרך הקלפי", כפי שבגין קבע, או ב"דרכים אחרות", כפי שאנשיה קבעו); המחבר לא ציין כלל את הוועידה הארצית השנייה של חירות, שנערכה בפברואר 1951 והיתה שדה הקרב המכריע במאבק הפנימי (כן הוא לא כתב על הוועידה השלישית, שנערכה באפריל 1954. בלי להבין את חשיבותה אי אפשר להבין כיצד חירות הצליחה בבחירות לכנסת השלישית); הוא כתב דברים שגויים לחלוטין על הגוף האופוזיציוני הראשי: "סיעת למרחב". ראשיה היו שמואל מרלין ושמואל תמיר, ולא הלל קוק וערי ז'בוטינסקי (כפי שנכתב), שלא היו כלל חבריה והיא לא השתתפה בבחירות לכנסת השנייה מן הטעם הפשוט: הסיעה היתה גוף פנימי, שפורק מיד אחרי הוועידה השנייה. חבל מאוד שהמחבר לא עיין במאמרה של אורנה מילר על "הקבוצה העברית", שהתפרסם ב"עיונים בתקומת ישראל" מס' 14).

דוגמה נוספת היא קביעתו של שילון כי בגין התעקש "להפעיל את אצ"ל בתור מחתרת לוחמת בירושלים" אחרי הקמת תנועת החירות בגלל יחסו לעיקרון הדמוקרטי-הפוליטי, שהיה "בערבון מוגבל" (עמ' 120). המניע היה שונה לחלוטין: יחסו של בגין לחלוקה, ולא לדמוקרטיה. בשידור שהכריז על כינון תנועת החירות הצהיר בגין על כוונתו לפרק את המחתרת בכל שטחי הריבונות הישראלית ולא לפרקה ב"שטחי המולדת שעדיין לא שוחררו".

שנית, ניכר בספר שימוש רשלני בחומר. אביא שתי דוגמאות לכך. בכמה מקומות קשה למצוא קשר בין הטקסט לבין ההערות. שילון כותב, למשל, כי "נתן אלתרמן התנגד למשמעות המוסרית בהסכם באמצעות השירים שפירסם" (עמ' 172). התיעוד לכך הוא טור (טור, ולא שיר) שפורסם במארס 1951 (עמ' 486 הערה 5), זמן רב לפני שדיברו בכלל על הסכם עם גרמניה (שנחתם שנה וחצי אחר כך), והוא עצמו איננו עוסק ב"משמעות המוסרית בהסכם". דוגמה שנייה היא דרך שימושו של שילון בראיונות בגנזך המדינה. הוא השתמש בהן בלי סוף, בלי ביקורת ובלי דיוק: הוא כתב על הדברים שנכתבו ב"עיתון הימני 'סולם'", שעורכו היה ישראל אלדד, בקשר לפרשת אלטלנה ולמאבקים הפנימיים שהתחוללו בחירות ב-1948 (עמ' 137). הוא לא מביא את הדברים עצמם, שנכתבו בעיתון, אלא עדות בעל פה של אלדד, שנגבתה ב-1993 (עמ' 482, הערה מס' 146). האם הוא יודע כי העיתון הזה לא היה קיים באותה שנה? הוא הוקם שנה אחר כך, ב-1949, אחרי התפרקות "רשימת הלוחמים", שאלדד היה מראשיה.

בספר יש איפוא שגיאות רבות מאוד - חלקן "קטנות" או "טכניות", לפי טענת המחבר ("מעריב", 9.1), וחלקן "גדולות" ומעידות על רשלנות חמורה. אפשר להביא דוגמאות רבות לכך: ההדחה של פנחס לבון מתפקידו נעשתה לפני הבחירות לכנסת החמישית ולא אחריה. הבחירות עצמן הוקדמו בגלל ההדחה (עמ' 489); הסכם השילומים נחתם בספטמבר 1952 ולא במארס. באותו חודש נפתח המשא ומתן עם הגרמנים בווסנאר בהולנד (עמ' 486); בוועידת מינכן הסכימו מעצמות המערב לסיפוח חבל הסודטים על ידי היטלר ולא לכיבוש צ'כוסלובקיה. הכיבוש נעשה כחצי שנה אחר כך (עמ' 492); אברהם יפה ומשה שמיר לא היו חברי רפ"י, אלא חברי השומר הצעיר (עמ' 494); היחסים העכורים בין בן-גוריון לשרת לא הביאו להקדמת הבחירות לכנסת השלישית, מפני שהבחירות נערכו בזמן - בדיוק ארבע שנים אחרי הבחירות לכנסת השנייה (עמ' 183); מחנות העקורים אחרי השואה היו בגרמניה, במיוחד בשטח הכיבוש האמריקאי, ולא בפולין (עמ' 96); הקמת המערך לא האיצה את מאמצי בגין לאחד את מפלגתו עם המפלגה הליברלית, מפני שגח"ל הוקם לפני המערך (עמ' 196).

ועוד: משה סנה לא היה ראש מטה "ההגנה" (תפקיד צבאי), אלא ראש המפקדה הארצית (רמ"א) של "ההגנה" (תפקיד פוליטי-אזרחי, עמ' 59); שם החטיבה הירושלמית ב-1948 היה "עציוני" ולא "ירושלים" (עמ' 141); שמואל מרלין לא היה המזכיר הכללי של חירות ב-1951; הוא הודח מתפקידו בדצמבר 1949 (עמ' 167); מספר המנדטים של הציונים הכלליים בכנסת השנייה לא "לא השתנה" (עמ' 166) - הם גדלו משבעה לעשרים; ארל הריסון לא היה נציגו של הנשיא טרומן "בוועדה הבינלאומית לענייני הפליטים שהוקמה בתום המלחמה" (עמ' 92). הוא חקר את מצב היהודים במחנות בגרמניה, לפי בקשת הנשיא. כמה חברי כנסת דתיים התנגדו להסכם השילומים ולא אחד (עמ' 175). בהצבעה הם נאלצו להימנע ולא להתנגד בגלל המשמעת הקואליציונית (דוגמה מובהקת לכך הוא יצחק מאיר לוין, מנהיג אגודת ישראל, שכיהן אז כשר הסעד, ונמנע אף שהתנגד בתוקף).

אפילו בביבליוגרפיה (עמ' 452-460) נפלו שגיאות: הספר "סמבטיון" לא נכתב על ידי ישראל אלדד. הוא ביוגרפיה עליו, שכתבה עדה אמיכל-יבין; שם היומן של משה שרת הוא "יומן אישי" ולא "יומן מדיני"; שמו של עורך הקבצים "אצ"ל אוסף מקורות ומסמכים" הוא יצחק אלפסי, ולא יוסף אלפסי. גם בהערות אפשר למצוא בלבול ורישול. בהערה 182 (עמ' 483), למשל, נכתב כי המסמך הרלוונטי נמצא בארכיון מרכז מורשת בגין, אך לפי הסימון הוא נמצא בארכיון מכון ז'בוטינסקי. כתיבת ביוגרפיה היא מלאכה מפרכת ומסובכת, וכתיבת ביוגרפיה על דמות מורכבת כמו מנחם בגין היא קשה שבעתיים. יש לי תחושה כי המחבר לא הבין כראוי את המשמעות הכבדה והעמוקה של המטלה שהוא קיבל עליו.

על ספרו הביוגרפי של אבי שילון

אינם יכולים עוד

"הביוגרפיה על בגין מלאה בטעויות מביכות", טוענים אנשי המרכז למורשת ראש הממשלה המנוח ודורשים להוריד את העותקים מהמדפים. המחבר: אם נפלו טעויות הן טכניות בלבד"

מקורביו של מנחם בגין ז"ל יודעים לספר כי הוא סלד מעובדות לא מדויקות. סביר להניח, אם כך, שהביוגרפיה החדשה על פועלו לא הייתה משמחת את לבו של ראש הממשלה המנוח. גם המכון למורשת בגין לא שבע נחת מהספר החדש, וכעת הוא דורש מהוצאת הספרים "עם עובד" לאסוף באופן מיידי את כל העותקים בשל "עשרות טעויות מביכות שגורמות לחוסר דיוק מהותי לגבי מסלול חייו של בגין".

לקריאת המכתב שנשלח להוצאת הספרים ומפרט את הטעויות

צוות מיוחד שהקים המרכז ובו היסטוריונים ואנשים בעלי עבר משותף עם בגין, צפוי להגיש בימים הקרובים דוח מיוחד ובו יופיעו כל הטעויות שמופיעות בספר. דוח זה יועבר להוצאה לאור עם דרישה לאסוף את הספרים, כולל אלו שנמכרו, ולתקן את השגיאות. "אנו ממשיכים לעבור על הספר ולחפש אי-דיוקים", אמר אתמול ראש המרכז הרצל מקוב. מפרטים שהגיעו ל"מעריב" עולה כי חלק מהטעויות אכן מביכות. כך נכתב בספר כי הפצצת הכור העיראקי התבצעה ביוני 1980, אף שהתרחשה שנה מאוחר יותר, וכי בגין התחתן עם רעייתו עליזה שלושה חודשים לאחר שנפגשו, בעוד שבפועל החתונה התקיימה שנתיים וחצי לאחר שהכירו. כמו כן, נכתב בביוגרפיה כי בגין נפגש עם עוזרו של הנשיא אנואר סאדאת "מוסטפא אל באז", כאשר במציאות לסאדאת היו שני יועצים עיקריים - מוסטפא חליל ואוסאמה אל באז.

גם מי שהיה יועצו האישי של בגין וראש לשכתו יחיאל קדישאי אישר את הטענות על אודות האי-דיוקים שבביוגרפיה. קדישאי מספר שהספר לא מציג באופן נכון את הסיפור כיצד בגין קיבל את ההודעה על מות אשתו עליזה. בספר מתואר כי בגין קיבל את ההודעה באיתורית, בעוד שלטענת קדישאי בגין אפילו לא ידע מה זה איתורית. גם פרופ' אריה נאור, שכיהן כמזכיר הממשלה בין השנים 1977 ל-1982, טוען כי הספר מרושל. "יש אי-דיוקים בציטוטים, בעובדות ובתאריכים, והדבר מעיד על עבודה לא רצינית", הוא אומר.

מחבר הביוגרפיה אבי שילון מסר בתגובה: "אם אכן נפלו טעויות טכניות, הן יתוקנו, כמובן. אבל עם כל הכבוד לזיכרונם הפרטי של קדישאי ומקוב, הספר הוא המחקר המקיף, הממוסמך והמדויק ביותר על מנחם בגין". מהוצאת "עם עובד" נמסר: "הביוגרפיה עברה עריכה קפדנית ונבחנה טרם פרסומה על ידי היסטוריונים ידועי שם. עם זאת, ייתכן שנפלו כמה טעויות בספר, ונתקן כמובן במהדורה הקרובה. מטבע הדברים ביוגרפיה אובייקטיבית אינה אמורה לשרת את מטרות מרכז מורשת בגין, או כל גוף אחר, אלא רק את האמת ההיסטורית".

המכתב שנשלח:

‏א' שבט, תשס"ח
‏8 ינואר, 2008
לכבוד
מר ירון סדן
מנכ"ל הוצאת עם עובד
באמצעות פקס 036298911

הנדון: הביוגרפיה "בגין" בהוצאת עם עובד


שלום רב

לפני מספר שבועות ראתה אור בהוצאת עם עובד ביוגרפיה על ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל , בגין 1992-1913, אשר נכתבה על ידי העיתונאי אבי שילון. ביוגרפיה זו מתיימרת להיות "ביוגרפיה מלאה" המבוססת על "מלאכת המחקר". לצערנו מצאנו בביוגרפיה זו כשלים רבים כגון: אי דיוק משווע בעובדות, חוסר התמצאות בעובדות היסטוריות, אי הכרה של תקופות ואירועים אישיים של נשוא הספר ואי התייחסות לעבודות מחקריות שנעשו בתחום. לעומת זאת יש הרבה המצאות אירועים וציטוטים של המחבר אשר לא קיימים במציאות. מספר ימים לאחר פרסום הספר החלו להגיע למרכז בגין טלפונים מאנשים אשר ראיונות עמם שנערכו במרכז בגין במסגרת פרויקט התיעוד בע"פ מצוטטים בספרו של שילון וקובלים כי הכותב המציא ציטטות אשר לא נאמרו על ידם ואף מסלף את דבריהם. מבדיקה שערכנו בעקבות פניות אלה נדהמנו מכך שהכותב המציא סיפורים היסטוריים שלא התרחשו ועוד מפנה את הקורא לראיונות כמקור לסיפורים אלו.
ברצוני לפרט מספר דוגמאות למה שעשה הכותב בספר:
1. בעמוד 408 שילון מתאר באופן מפורט את המעמד של ההודעה על מות עליזה אשר הועברה למנחם בגין. המחבר מתאר מעמד דרמטי, כיצד בגין מתפלל עם ראשי הקהילה היהודית בלוס אנג'לס בבית הכנסת וכאשר מגיעה ההודעה על מות רעייתו נשלחת לו הודעה לאיתורית אך הוא בדיוק עולה לתורה ולכן לא מבחין בה. כל האירוע הדרמטי הזה שהוא פרי מוחו של המחבר ולא התרחש כלל במציאות מיוחס בהערת שוליים לראיון שנערך עם יחיאל קדישאי. מבדיקה שערכנו בראיון אומר קדישאי כי בגין באותה שבת לא יצא כלל מחדרו במלון.
2. שילון מתאר את אביו של בגין בעמ' 14: "לזאב דב יצא שם של קפדן בכל הנוגע לכללי טקס... כאשר הזדמן לבריסק... מורגנטאו, ניגש אליו זאב דב והסיר במרץ את האבק מנעליו". ומפנה לראיון שנערך עם רחל הלפרין אחותו של בגין. שוב כל האירוע שמתואר על ידי הכותב לא היה ולא נברא ובראיון של רחל הלפרין עליו מסתמך הכותב כאסמכתא לסיפור הזה היא מספר על שלוש בנות צעירות מהקהילה שעמדו בטקס לכבוד בוא של מורגנטאו לבריסק, הקריאו שיר והתכופפו וניקו את האבק מנעליו של האורח.
3. תיאור נוסף של האבא מופיע בעמ' 16 כאשר שילון קובע כי "זאב-דב לא היה תמים כלל: את הפולנים תיעב וגידף בכל הזדמנות". שילון מפנה לראיון עם רחל הלפרין אך בפועל גב' הלפרין אומרת "אבא לא היה פולני. הוא שנא אותם ואף פעם לא למד את השפה הפולנית." ואין שום זכר לגידופים שמר שילון מייחס לאביו של בגין. בעמוד 17 ממשיך שילון להדגיש בפני הקוראים את האיבה שחש אביו של בגין לפולנם וכותב כי "האב הקפיד לציין את המקור הרוסי של שם המשפחה, כדי להביע את סלידתו מהפולנים". שוב מסתמך על הראיון עם אחותו של בגין רחל אך בראיון היא אומרת בדיוק ההפך אחותו קובעת כי האב שינה את שם המשפחה מהמקור הרוסי בגון לבגין שזה בכתיב הגרמני וזאת מתוך הקרבה לתרבות הגרמנית (אין שום איזכור לפולנית).
4. בעמוד 90 כותב המחבר על בגין "לימים, כשחדל להסתתר, צירף אליו חבר כשנסע באוטובוס , כדי שישלם בעבורו". ומפנה לראיון שנערך עם בצלאל עמיצור. מבדיקה של הראיון עולה כי הכותב המציא את הסיפור והדבר היחיד הקרוב לכך שמופיע בראיון שבגין היה יוצא בליווי אדם נוסף כאשר הוא מחופש לרב והאדם הנוסף מתחזה לתלמיד ישיבה שמדבר איתו על דברי תורה. בנוגע לראיון עם בצלאל עמיצור הרי שהכותב מסתמך עליו בכל הנוגע למשא ומתן בין בגין לראשי מפא"י לפני הגעת האונייה אלטלנה ומצרף הערה בהערות שוליים בעמוד 480-הערה 83- "בצלאל עמיצור, חבר מפקדת אצל, שנכח בפגישה"... אך בראיון חוזר ומדגיש מר עמיצור על המו"מ את כל זה אני אומר מתוך שמיעה, כי אני לא הייתי שם.
5. לאחר פרשת אלטלנה מספר שילון בעמוד 136 על ביקורו של בגין אצל אשתו של מפקד האלטלנה דוריס לנקין : "כשביקר אצל אשתו של לנקין, כמעט לא הוציא מילה מפיו, כמודה בכשלונו, ואת הדממה הפר רק קול הלגימה מכוס התה" כאשר הוא מפנה לראיון שנערך עם הגברת אך מבדיקה של הראיון עולה כי המחבר המציא את העניין וגב' לנקין אומרת: הוא היה אצלנו אחרי זה. הוא היה כמה ימים אצלנו דווקא. הוא היה ממש בדיכאון... אני לא זוכרת בדיוק מה שהוא אמר." (כמובן שאין אזכור לכוס תה בכל הראיון).
6. המחבר כותב בעמוד 110 על הסזון השני שנערך בסתיו 1947 כי "בגין נמנע מלהכריז על הבלגה והתיר לאנשי אצ"ל לחטוף אנשי הגנה." ומסתמך על ראיון שנערך עם יצחק אבינועם ממפקדי הארגון. אך מבדיקה של הראיון עולה כי המשפט הזה לא קיים כלל ובמקום זה מספר אבינועם כי כאשר אנשי ההגנה פרצו והיכו אנשי אצ"ל הרי שאנשי אצ"ל הלכו והיכו אנשי הגנה.
7. על מנת להראות כמה בגין היה נוקם ביריביו הוא מתאר את סיפור מעצרו של קצין המבצעים באצ"ל עמיחי פאגלין שלימים הפך ליריב של בגין ואת סירובו של בגין לסייע בעניין בעמ' 233 הוא מביא ציטוטים מתוך ראיון שנערך עם שרגא עליס שפנה בנושא לבגין " בגין ראה במצוקתו של פגלין שעת כושר. הוא נקם כהרגלו במלוא ההדר הז'בוטינסקאי "לא מעירים את שר המשפטים בשעה מאוחרת כל כך" אמר לעלים. ומפנה לראיון של עליס במרכז בגין אלא שבראיון עליס מעולם לא אמר זאת והציטוט הזה מומצא אלא הוא מאשר כי אכן פנה לבגין בשעה מאוחרת (בין 2200 ל2300 ) במוצאי שבת. ובגין ענה לו " חיים, עכשיו כבר אין מה לעשות, זה לילה".. "תבוא אלי מחר בבוקר ונראה מה אפשר לעשות". כלומר בגין כלל לא ניסה לנקום או לפגוע. להפך.
8. עמ' 31 שילון מתאר את המפגש של בגין עם שרגא עליס סגן מפקד המבצעים באצ"ל שילון מספר כיצד עליס היה שקוע בהכנת מסתור בבית מסויים שהוא חשב שזה לצורך מסתור של לוחמים ומספר "כעבור שעתיים יצא בגין מהחדר ובידו כוס תה. עליס שעד אז לא ראה את בגין מעודו, אפילו לא היה צריך לנחש. בגין סיפר לו מיהו, ועליס השתומם על שבגין, "אדוני המפקד" מתעלם מכל כללי המידור." ומציב מראה מקום לראיון שנערך עם עליס. אלא שבראיון עליס מספר דברים שונים לגמרי. עליס מספר כי הכיר את בגין משנת 1943 כאשר האחרון היה בצבא אנדרס ובגין שהיה בתחפושת בכלל לא אמר לו שזה הוא אלא כתוצאה מהכירותו המוקדמת זיהה שזה בגין ולא התעלם מכללי המידור.
9. אבי שילון מספר בעמוד 257 על יחסו של בגין ליהדות אתיופיה ומסתמך על רעיון עם מזכירתו של בגין יונה קלימוביצקי "הוא התפעל מיהדות אתיופיה בגלל האקזוטיות שלהם ובגלל עברם, לא אחת היה מציין את האצילות הבאה לידי ביטוי בנכונותם לקבל עליהם מרות" אך בפועל אומרת גב' קלימוביצקי כי "בגין התפעל מהיהדות האתיופית, מהשקט, מהאצילות הזאת. הם באמת נהדרים." אין שום זכר לקבלת המרות או לאקזוטיות שהמחבר פשוט הוסיף מתוך דמיונו.
10. הכותב בעמוד 195 מתאר את יחיאל קדישאי וכותב: "קדישאי, בן למשפחה רוויזיוניסטית" ומפנה לראיון שנערך עם קדישאי אך בראיון כשנשאל קדישאי על משפחתו האם אביו היה באיזשהי תנועה? הוא עונה:"לא. הוא אמר תמיד... היה אומר: אני לא ציוני. אני יהודי" כלומר לא רק שקדישאי לא הגיע ממשפחה רביזיוניסטית הוא הגיע ממשפחה שלא זיהתה עצמה כציונית אפילו.
הדוגמאות שהבאתי הינן חלק קטן מכלל הסילופים וההמצאות שמופיעים בספר. מעבר לדוגמאות אלו אשר מהוות סילוף של ראיונות שנערכו הן במרכז בגין והן בארכיון המדינה הרי שהספר עמוס טעויות היסטוריות שאני מצרף להלן:

1. אבי שילון כותב כי הסיבה שבגללה החליט ז'בוטינסקי לפרוש מההסתדרות הציונית היתה בשל החלטת הוועד הפועל הציוני לאסור על מפלגות ציוניות לקיים פעילות פוליטית עצמאית. אך שילון לא מבדיל בין העילה לבין הסיבה שהיתה דרישתו של ז'בוטינסקי כי ההסתדרות הציונית תכריז כי המטרה הראשית של הציונות היא הקמת מדינה יהודית דרישה שנדחתה על ידי ההסתדרות הציונית והאכזבה מאוזלת ידה.
2. בעמ' 14, טוען שילון כי בבריסק הייתה תחושת מחנק כי התעמולה האנטי-יהודית גברה "ברחבי ליטא". בעוד שבריסק בכלל היתה באותם שנים חלק מפולין.
3. בעמ' 15 נכתב ש"הנאצים כבשו את בריסק בפעם השלישית" כאשר צריך להיות "בפעם השניה". אולי הוא התכוון שהגרמנים במלחמת העולם הראשונה היו כבר אז נאצים?
4. עמ' 27 אבי שילון כותב כי בשנת 1937 שב מפקד הארגון אברהם תהומי להגנה ובמקומו מונה דוד רזיאל. העובדות הן שאת תהומי החליף כמפקד הארגון (אז ההגנה ב) רוברט ביטקר ולאחר מכן משה רוזנברג בעוד דוד רזיאל מונה למפקד רק ביולי 1938.
5. באותו עמוד אבי שילון מתאר את פעילותו של שלמה בן יוסף, עולה הגרדום הראשון, וקובע כי פעולתו בגינה עלה לגרדום היתה "בלא אישורו של רזיאל" כאשר הפעולה היתה באפריל 38 ודוד רזיאל לא היה כלל מפקד הארגון.
6. בעמ' 32, טוען שילון שעליזה ומנחם בגין נישא שלשה חדשים לאחר היכרותם ב- 1937 אך תאריך הנישואים היה ב- 29 במאי 1939, שנתיים לאחר מכן.
7. עמ' 166 המחבר מדווח כי לבגין נודעו תוצאות הבחירות לכנסת השנייה ב-30 ביוני 1951 כאשר הבחירות היו בכלל בסוף חודש יולי אותה שנה.
8. בעמ' 166 המחבר מביא תזה חדשה מעט מתנשאת בנוגע ליחסיו המיוחדים של בגין עם עדות המזרח. לטענת המחבר לא עמדותיו של בגין בנושא ארץ ישראל או קרבתו למסורת הביאה לאופי המיוחד ביחסים אלא דווקא אופי הלבוש של בגין. המחבר טוען כי החליפות שבגין נהג ללבוש עוררו נחת רוח בקרב בני עדות המזרח אשר פירשו זאת כהבעת כבוד לעומת מנהיגי המדינה שהגיעו בחאקי ועוררו תמיהה האסמכתא לתזה זו מגיע בהערת מקום מספר 56 המבוססת לא על סקרים מדעיים או מחקר של איש אקדמיה אלא על "ראיון עם אמי סימה".
9. בתמונה שמופיעה בצמוד לעמוד 320 מצרף המחבר תמונה של בגין ורפול לאחר הפצצת הכור ורושם תחתיה יוני 1980 כאשר ההפצצה בכלל היתה בשנת 1981.
10. תמונה נוספת מאותו קובץ תמונות בגין מקבל ברכה מהרבנים הראשיים בעת חזרתו ממצרים בנובמבר 1977 כאשר הוא לא היה כלל בחודש זה במצרים אלא היה זה אנוואר סאדאת שביקר בישראל.
11. בתמונה אחרת שמצרף המחבר היא בגין בכותל "לאחר ניצחונו בבחירות של יוני 1977" כאשר הבחירות היו במאי.
12. בעמ' 317 כותב שילון כי בשלהי אוגוסט 1979 הציע בגין ליוסף בורג לעמוד בראשות שיחות האוטונומיה עם מצרים כאשר למעשה שיחות האוטונומיה נפתחו כבר במאי ועוד לפני כן מינה אותו בגין לנהל את השיחות.
13. עמ' 247 כותב שילון כי בגין תמך בוועידת הליכוד בחברון בשנת 1976 "להחיל את הריבונות על יהודה ושומרון. העובדות הן שמדובר בוועידת סיעת החרות ולא הליכוד, המקום הוא קרית ארבע ולא חברון והשנה היא 1975 ולא 1976. (שלש טעויות במשפט אחד).
14. המחבר מצרף תמונה של בגין ואשכול מרימים כוסית והוא רושם בטקס חניכת הישוב מבוא בית"ר 1965 כאשר הישוב נחנך בשנת 1950.
15. תמונה של וייצמן נואם במצודת זאב בשנת 1969 ורשום מפקד חיל האויר היוצא נואם במצודת זאב כאשר בפועל הוא היה ראש אג"ם והפסיק להיות מפקד חיל האויר כבר ב-1966.
16. עמ' 283 באוגוסט 1977 כאשר היה נידמה כי תהליך השלום נקלע למבוי סתום ביקש בגין משגריר רומניה לקבוע פגישה עם צ'אושסקו. כאשר בפועל המדובר בסיפור מאד ידוע על כך שבגין ב-4 ביולי בקבלת הפנים של שגריר ארה"ב ביקש מהשגריר הרומני המופתע לבקר ברומניה.
17. עמ' 291 כותב שילון על ביקור סאדאת בישראל כי סאדאת נאם בכנסת ומוסיף "למחרת שכנע בגין את סאדאת לבקר ביד ושם" אך במציאות סאדאת ביקר ביד ושם בשעות הבוקר ביום הראשון לביקורו בישראל מייד אחרי ביקור במסגד אל אקצה דבר שהיה בכלל מספר שעות לפני נאומו בכנסת. בנוסף לתיארוך השגוי מצד המחבר הרי שהביקור עצמו ביד ושם נקבע על ידי משלחת החלוץ המצרית בדיונים עם אנשי משרד רה"מ.ללא מעורבות של בגין או סאדאת וזאת בהתאם לכללי הפרוטוקול אשר לפיהם נהג כל ראש מדינה שביקר בארץ.
18. עמ' 301 שילון קובע נחרצות כי בגין חרג מכללי הטקס בקמפ דיויד כאשר "בגין היה היחיד מכל משתתפי הועידה שרעייתו הצטרפה אליו" בעוד בפועל רוזלינד קרטר אישתו של נשיא ארצות הברית היתה אף היא בוועידה ולה היה תפקיד פעיל בתכנון והוצאה לפועל של הסידורים הטכנים. וקרטר הגדיל לעשות ואף הביא את ביתו בת ה-10 איימי שהסתובבה בין המשלחות. למעשה החריג מבין ראשי המשלחות שלא הביא את אשתו היה סאדאת.
19. שילון עמ' 303 קובע כי בראשית ועידת קמפ דיויד נערכו פגישות בין בגין לסאדאת אך "מאז נפגש בגין עם סאדאת רק עוד פעם אחת ביומה האחרון של הוועידה" אך בפועל יצאו בגין סאדאת וקרטר ליום טיול משותף בגטיסברג ב-10 בספטמבר במהלכו שלשת המנהיגים טיילו יחד ואף קיבלו הרצאות על הנעשה.
20. בגין והפרישה ממשלת גולדה: בפרק 11 עמ 224 -226 מתאר שילון את הסיבות לפרישת בגין מהממשלה והוא כותב כי "בגין נשאר בממשלה גם כאשר קיבלה את החלטת 242" וכי בגין אכן פרש רק בעקבות תוכנית רוג'רס. אך בעמוד 278 הוא כותב כי בגין כראש ממשלה הודיע "כי ממשלתו תקבל את החלטת 242" ומוסיף "שהיתה העילה לפרישתו ממשלת גולדה".
21. ועידת חרות בירושלים בשנת 1968. שילון מתאר בעמ' 213 "בינואר 1968 התקיימה ועידת החרות" (הועידה היתה בכלל ב-26 במאי) ומספק לקורא תיאור מפורט של ההתרחשויות "כאשר הגיע בגין לאולם הוועידה שלח חיוכים לכל עבר" הבעיה במשפט היא שהוועידה בכלל לא היתה באולם אלא ברחבה פתוחה ברובע היהודי.
22. עמ' 287 שילון כותב על נאום סאדאת "ב-9 בנובמבר, מוצאי שבת הדהים הנשיא את חברי הפרלמנט של מצרים" בעוד בישראל "ראו בגין ואשתו סרט בטלוויזיה כהרגלם במוצאי שבת". תיאור מאד יפה אך הנאום היה בכלל ביום רביעי.
23. על פרס נובל לשלום שבגין קיבל כותב שילון עמ' 311 כי "הטקס בשטוקהולם" היה אמור לשנות את הרושם שיש לעולם מבגין. רק שידוע לכל כי פרס נובל לשלום במשך עשרות שנים לפני ואחרי בגין לא ניתן בשטוקהולם שבשבדיה אלא בכלל באוסלו בירת נורבגיה.
24. עמ' 297 שילון כותב על "מוצטפא אל באז" כאשר במציאות לסאדאת היו שני יועצים עיקריים: מוצטפא חליל ואוסאמה אל באז.


כאמור אלה הערות העולות מקריאה ראשונית בלבד ובדיקה שטחית של הראיונות הנמצאים במרכז בגין. לאור האמור לעיל אני פונה אליך כמנכ"ל הוצאת עם עובד שהנה הוצאת ספרים מכובדת ומאחוריה שנים רבות של עבודה ספרותית ברמה הגבוהה ביותר, כולל פרסום של לא מעט ביוגרפיות רציניות, לעצור באופן מיידי את הפצת הספר ולבדוק את העניין הן עם כותב הספר והן עם העורך מטעם ההוצאה שבעליל כשלו והתרשלו בעבודתם.


בברכה


הרצל מקוב
ראש מרכז מורשת בגין