מכתבו של מנכ"ל המרכז בעיתון הארץ

לוחם נאמן

בתגובה על "פרגמטיסט מיוסר" מאת יחיעם ויץ ("הארץ", 8.3)

מנחם בגין התנגד תמיד לכל קשר או משא ומתן עם גרמניה. הוא התנגד לשילומים, וזה היה אחד הגורמים לחזרתו לזירה הפוליטית לאחר פרישתו ב-1951 עם כישלון מפלגתו בבחירות.

בגין דרש לתבוע מבעלות הברית, שעד 1955 היו שליטות דה יורה במערב גרמניה, להחזיר את הרכוש היהודי שנשדד במלחמה לבעליו החוקיים, או לפצות את מדינת ישראל בסכום גדול בהרבה מזה שהוסכם עליו בהסכם השילומים עם גרמניה. אין בכך הסכמה למשא ומתן וודאי שלא מחילה או טיהור עם קבלת הכסף.

פרופ' יחיעם ויץ מעלה טענה, שבגין נסע לסנטוריום בשווייץ, בעודו מציין כי "אין כל הוכחות לכך". עוד הוא כותב כי "בגין נעלם מיד לאחר היוודע תוצאות הבחירות". ד"ר יוחנן בדר, חברו של בגין באופוזיציה אז, כותב בספרו "הכנסת ואני", כי בגין שכר דירה בירושלים ובמשך חודשים למד לבחינה לקבלת רשיון לעריכת דין. גם במשרד עורכי הדין זליגמן וקריצ'מן, מעידים שבתקופה הנדונה עסק בגין בהתמחות במשפטים. ויץ מתבסס על סיפור שסיפר לו חבר, ששמע מאביו, שהיתה שמועה. איזו אמינות יש למקור כזה?

ויץ גם מנסה לקעקע את הקביעה, שבגין הוא ממשיכו של זאב ז'בוטינסקי על פי יחסו של בגין לבריטניה ולפרישה. ההשוואה היא מופרכת. אין גזירה שווה בין יחסו של ז'בוטינסקי לבריטניה לפני המלחמה לבין העמדות של בגין לאחר 1944, כשידע את תוצאותיה הטרגיות של מדיניות הספר הלבן.

בגין לא טען שבריטניה היא היורשת של גרמניה הנאצית; הוא כן טען, כי בכך שסגרו את שערי הארץ בפני יהודי אירופה סייעו לגרמנים בחיסולם.

את מדיניות הפרישה המשיך בגין כמפקד הארגון הצבאי הלאומי עד 1948, אלא שאז השתנה משהו - קמה מדינת ישראל. גם ויץ יסכים בוודאי, שראוי שיהיה הבדל בין חברות ומשמעת בתנועה וולונטרית, דהיינו בתנועה הציונית, לבין נאמנות וקבלת מרות של מדינה ריבונית.

הרצל מקוב

מנכ"ל מרכז מורשת מנחם בגין