Sunday, December 28, 2014

הבן של ליבוביץ על בגין


אליה ליבוביץ
 27.12.2014 

 ביום 25 בספטמבר 1997 ביקש אהוד ברק סליחה בשם מפלגת העבודה לדורותיה ובשמו שלו, על "הפגיעה ההיסטורית" בעדות המזרח. למחרת פשטו להקות של סוקרים על הציבור בישראל במטרה למדוד את הגידול הצפוי, בעקבות הנאום הדרמטי, בהצבעה עתידית של בני יוצאי ארצות המזרח למפלגתו של ברק "ישראל אחת". האירוע המגוחך הזה מקפל בתוכו כבקליפת אגוז את אחת הטעויות הגורליות, שמאז המהפך הפוליטי של מנחם בגין בשנת 1977 נעשית על ידי מנהיגי מפלגות בישראל ועל ידי פרשנים פוליטיים ועיתונאים, בפרט אלה שמתיימרים להיות אופוזיציה במדינה. זוהי טעות, שבגין עצמו לא עשה במשך כל חייו הארוכים כאופוזיציונר. הימנעותו מטעות זו היא אחת הסיבות שזיכו אותו לבסוף בשלטון, ועם ישראל נענש מאז בחדירה עמוקה לקרבו של משנתו המדינית־לאומנית. מה שבגין הבין, ומאז 1977 לא הבין שום מנהיג ישראלי אחר, הוא, שבהעדר קטסטרופה כמו מלחמה או אסון לאומי אחר, הזמן האופייני לשינויים ניכרים לעין בתהליכי יסוד מדיניים וחברתיים במדינה — אלה שנוגעים לקיומה הפיסי ו/או לשורשי תרבותה — נמדד בעשרות שנים. כשבגין התחיל את דרכו, עם הקמת המדינה, כמנהיג המפלגה הפוליטית חרות, הוא הפנים את העובדה, שבפרק הזמן שנמדד בין מערכת בחירות אחת לזאת שבאה בעקבותיה אין לו צל של סיכוי לזכות בשלטון, ובפרט לא לשנות את תרבות תנועת העבודה השלטת, מפא"י של אותן שנים. לכן נטה בגין את אוהלו באופוזיציה ועבד ללא ליאות — לא בניסיונות נואלים להחליף את השליטים בקומבינציות קיקיוניות עם אנשים רודפי כבוד, שררה ומנעמי השלטון, אלא בהכנה יסודית, עקבית וסבלנית של דעת הקהל במדינה לקראת מהפך שאולי יתרחש אי פעם בעתיד. והמהפך אכן התחולל 29 שנים אחר כך, והוא התרחש לאחר קטסטרופה צבאית. בעת הזאת עוסקת כל מדינת ישראל במשחק לאומי המכונה "קדם בחירות". החידון המרכזי הוא השאלה, אם באפריל 2015 תהיה במדינה ממשלת מרכז־שמאל, או ממשלת ימין־ימין קיצוני. אך בכל הרחש־בחש הרכילותי והתעמולתי הנוכחי, המפרנס בהרחבה את ענף הפרסום, חסר אלמנט אחד של פוליטיקה אמיתית. חסרה אופוזיציה למשטר הקיים. גורל מדינת ישראל תחת ממשלת יש עתיד־העבודה־מרצ־ש"ס לא יהיה שונה באופן מהותי מגורלה תחת ממשלת הליכוד־הבית היהודי־ישראל ביתנו־ש"ס. התפקיד של אופוזיציה אמיתית בישראל, מדינה שהמשך קיומה מוטל בספק, איננו להחליף את ראש הממשלה או את המפלגות שבקואליציית השלטון. אופוזיציה צריכה לחתור לשינוי תפישה רדיקלי, ואם נקרא לילד בשמו — היא מוכרחה להסביר לאומה, כי אין קיום למדינת היהודים בעולם שבו אריאל היא עיר ישראלית בריבונות ישראלית. וכאן אריאל משמשת כסמל לכלל ההתנחלות הישראלית מעבר לקו הירוק, כולל היצור הלשוני שנקרא בשם "גושי ההתנחלות". למנהיגי אופוזיציה אמיתית, גם אלה שמבינים כי ברירת הקיום הבסיסית של ישראל היא בין אריאל עיר עברית לבין ישראל מדינה עברית, אסור לשגות באשליות, כאילו אחרי מערכת בחירות מוצלחת, בעזרת מניפולציות ודילים פוליטיים גאוניים, הם יזכו לכוח פוליטי שיאפשר להם לבצע שינויים מהותיים בעמדות מדיניות הנוגעות לבסיס קיומה של המדינה. כפי שמוכיחות 50 השנים האחרונות, הרכבה או השתתפות בממשלה שמטרתה העיקרית המוצהרת איננה נסיגה מהשטחים בלא תנאי, ושאינה עושה שום צעד נראה לעין לקראת תהליך כזה, משדרות לאומה את המסר ההפוך. תלמיד התיכון בנהריה והתלמידה בקרית מלאכי מסיקים מכך, בצדק, שגם ה"אופוזיציה" מסכימה שמדינת ישראל יכולה ואף צריכה להתקיים בלא נסיגה. ומכאן, שכל דבר אחר שהם שומעים באוזן שמאל הוא תבוסתנות הגובלת בבגידה. לכן, בלא תלות בסיסמאות ובהכרזות ש"אופוזיציה" כזאת מפריחה באוויר, עצם ההשתתפות בשלטון היא תמיכה בכיבוש הישראלי. בישראל כמו בבריטניה, אורוגוואי, ארצות הברית ואסטוניה, גורל המדינה אינו תלוי כלל בשאלה מי יהיו ראש הממשלה או הנשיא. אבל שלא כמו כל מדינות העולם, מדינת ישראל נמצאת בסיכון קיומי, ומאות, אלפים, או יותר, מאזרחיה חיים בצל איום ממשי על חייהם ורכושם. במציאות כזאת, תפקיד האופוזיציה איננו החלפת האיש שבראש המדינה, אלא עשיית מאמץ עילאי למזער את המכה העתידה לנחות על ישראל, זו שתביא את ממשלתה, כל ממשלה, לבצע את הנסיגה הבלתי נמנעת מהשטחים. את זאת יכולה האופוזיציה לעשות רק על ידי קניית נפשות בציבור הישראלי להבנת הברירה המכאיבה. שכן ככל שיגדל מספר אזרחי ישראל שיפנימו את רצינותה בטרם פורענות, כך ממדי האסון שיביא למהפך האמיתי יוכלו להיות קטנים יותר. הפעולה האופוזיציונית האמיתית היחידה היום בישראל היא לכן הצגה בפני הציבור, בהתמדה, בעקביות, בחוכמה ובלא יראה, של האמת — של התובנה האכזרית, שנסיגה מאריאל היא תנאי הכרחי להמשך קיומה של המדינה העברית. כל זאת על האופוזיציה לעשות חרף הנזק האלקטורלי שאמירה כזאת עלולה לגרום לה במערכת הבחירות. אופוזיציונר במדינת ישראל, אם הוא אמיתי, צריך להפנים את ההבנה, שבשנים הבאות של חייו הוא לא יהיה  ראש, ואף לא שר בממשלת ישראל.

^

Thursday, November 14, 2013

בגין והמוסד המרכזי לביון של ארה"ב


 ה-CIA לקרטר ב-1978: מנחם בגין פרובוקטור סוכנות הביון האמריקנית פרסמה 1,400 מסמכים מסווגים מהמו"מ על הסכם השלום בין ישראל למצרים, בהם פרופילים אישיים על בגין וסאדאת שהוגשו לקרטר והתבססו על ציתותים אחריהם. 

"סאדאת רצה להיזכר כרודף שלום", נכתב במסמך שכותרתו "תסביך פרס נובל לשלום של סאדאת" יצחק בן-חורין, וושינגטון ציתותים ומעקבים אחר מנהיגים - גם בשנות השבעים ידעו עשו את זה לא פחות טוב מעכשיו: סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית, ה-CIA, התירה היום (יום ד') לפרסום 1,400 מסמכים מודיעיניים מסווגים שנוגעים להסכמי קמפ דיוויד שנחתמו ב-1978 בין מנהיגי ישראל ומצרים, מנחם בגין ואנואר סאדאת, בתיווכו של נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר. המסמכים המסווגים שפורסמו כוללים פרופילים פוליטיים ואישיים על הנשיא המצרי וראש הממשלה הישראלי שקרטר קיבל לידיו לפני הפסגה שנמשכה 13 ימים במעון נופש של נשיא ארה"ב במדינת מרילנד. קרטר גם קיבל פרופיל שלישי שמשווה בין האישיות של שני המנהיגים וסגנון המשא ומתן שלהם. בראיון שהעניק היום מאטלנטה אמר קרטר שהמסמכים שקיבל מסוכנות הביון האמריקנית סייעו לו להתכונן למשא ומתן שהסתיים בסופו של דבר בהסכם שלום היסטורי בין ישראל לבין מצרים, אחת מאויבותיה הגדולות ביותר בעולם הערבי. "ניגודים הולכים וגדלים באישיות של בגין" במסמכים ניתן למצוא גם תמלילים מדיונים של המועצה לביטחון לאומי ומסיכומים של פגישות בין גורמים אמריקניים, מצריים וישראליים. כל המסמכים שפורסמו נוגעים לתקופה שבין ינואר 1977 למרס 1979. בפרופיל על בגין נכתב כי המנהיג הישראלי התעסק בפרטים ובדיוק ושה-CIA מצא באישיות שלו "ניגודים הולכים וגדלים". לחיזוק טענתה כתבה סוכנות הביון באחד ממסמכיה לקרטר על נטייתו הטבעית להעניק הצהרות פרובוקטיביות בתגובה לשאלות עיתונאים. באשר לסאדאת, הדוחות שחיבר ה-CIA במהלך השנים על הנשיא המצרי ציינו שהוא מאוד רצה להיזכר כמי שרדף אחרי השלום והכותרת שנתנו לפרופיל עליו נקראה "תסביך פרס נובל לשלום של סאדאת".

 "סינדרום ברברה וולטרס של סאדאת" בהערכה קודמת שחיבר ה-CIA על סאדאת בשנת 1977 נכתב כי הייתה לו חיבה גדולה לפרסום שזכתה לכינוי "סינדרום ברברה וולטרס" של סאדאת. עוד נכתב על סאדאת כי הוא דאג מאוד למקום שיהיה לו בהיסטוריה ושהוא העסיק את עצמו רבות ב"תמונה הגדולה". בארוחת צהריים אחת שערך קרטר בקמפ דיוויד לאחר פריצת דרך בשיחות המשא ומתן הוא אירח את הנשיא המצרי ורעייתו, מזכיר המדינה לשעבר הנרי קיסינג'ר (שייעץ לקרטר בשיחות) והדיפלומט האמריקני הרמן פרדריק אילטס, שכיהן בין היתר בתפקיד שגריר ארה"ב במצרים. אילטס חשף פרטים מארוחת הצהריים שהראו כיצד השתמש קרטר בחומר המודיעיני שקיבל על סאדאת. כך הוא סיפר: "כבודו", אמר קיסינג'ר לנשיא המצרי והרים את כוס השתייה שלו. "לולא ראיית ההיסטוריה הרחבה שלך וסירובך להתעכב על כל פרט קטן, לעולם לא היינו מגיעים ליום הזה". סאדאת השיב לו: "לא, הנרי. זו הייתה יכולת המשא ומתן שלך שהביאה אותנו ליום הזה". קיסינג'ר לא ויתר ואמר בחזרה: "לא כבודו. זו הייתה היכולת שלך לחשוב במונחים אסטרטגיים ש...". בנקודה זו התערבה גברת סאדאת ואמרה בקול רם לשגריר אילטס: "אוי לא, הנה שוב זה מתחיל". בביקור שערך במטה ה-CIA באוגוסט 1978 שאל קרטר את האנליסטים ואנשי המודיעין כיצד הם יכולים לעזור לו לפני פסגת קמפ דיוויד, שזמן קצר קודם לכן הוכרז על קיומה. על פי מסמך שחיבר ג'רולד פוסט מה-CIA, הנשיא האמריקני הדגיש שהוא רוצה במיוחד "לחפור באישיות של בגין וסאדאת". אחד המסמכים מצביע על כך שה-CIA ביצע מעקב אחר בגין וסאדאת. נכתב בו בין היתר כי לשם עריכת פרופילים על מנהיגי ישראל ומצרים נדרש "מחקר רקע רציני כמו גם מעקב מתמשך אחר שני המנהיגים". ה-CIA סירב אתמול לאשר אם בגין וסאדאת היו תחת מעקב לפני שיחות המשא ומתן בקמפ דיוויד. במסמך אחר נכתב כי המידע האישי על ראש הממשלה הישראלי ונשיא מצרים הגיע לידי סוכנות הביון האמריקנית משיחות עם גורמי ממשל וגורמים מהמגזר הפרטי שניהלו "קשרים אישיים משמעותיים" עם השניים. אחת ההערכות היא שה-CIA ביצע מעקב אלקטרוני אחר בגין וסאדאת וצותת לשיחות שניהלו עם אנשיהם בחדרי חדרים. סוכנות ה-CIA וקרטר יערכו היום סימפוזיון בספרייה הנשיאותית על שם ג'ימי קרטר באטלנטה. במהלך הסימפוזיון הם יתייחסו למעורבות של סוכנות הביון האמריקנית בהסכמי קמפ דיוויד.

^

Thursday, October 31, 2013

בגין והדירה ברח' שינקין

אחרי מות || האשה שהסתירה את בגין מתה בגיל 101 

לוקה וקס, שנישאה למזכירו של ז'בוטינסקי, אירחה בדירתה בשינקין בתל אביב את צמרת האצ"ל וזכרה היטב את האקדחים והכסף שהוחלפו מתחת לשולחן בימי הסזון

 עופר אדרת 31.10.2013

 דירתה של משפחת וקס, ברחוב שינקין 74 בתל אביב, היתה מקום התכנסות ומקלט לחברי האצ"ל. בדירה התקיימו מפגשים רבים בין מנחם בגין לחבריו למפקדת הארגון, לעיתונאים ולמנהיגים נוספים. בפגישות נכחו אנשי או"ם דוגמת אֶנְרִיקֶה פַבְּרֶגָט, חבר המשלחת המיוחדת של האו"ם שהציעה את תוכנית החלוקה ב-1947. גם יאיר שטרן ביקר שם, לפני הפילוג של האצ"ל והלח"י. לצד זאת, ביקרו בדירה אליהו לנקין, לימים מפקד האונייה "אלטלנה", חיים לנדאו, ממפקדי האצ"ל ולימים ח"כ ושר, ויעקב עמרמי, מלוחמי האצ"ל.

"אני תמיד רואה את הספה הזו עם שני אקדחים. אקדח-אקדח. הם היו מביאים שני אקדחים והיו מקבלים בוחטה של כסף. כמו היום אני זוכרת. היו מביאים להם נשק, כאילו מוכרים נשק", סיפרה לוקה בראיון וידאו לסרט "פרשת הסרג'נטים" של פלג לוי, בהתייחסה לפגישות שקיימו בדירתה אנשי האצ"ל. הישיבות נערכו סביב שולחן עץ עגול שרכשו בני הזוג ברחוב הרצל. בגין קרא לו "השולחן העגול". הם היו יושבים במטבח, לבושים במלוא בגדיהם, כדי שאם מישהו היה דופק בדלת, יוכלו לומר שהם בדרך החוצה. לוקה היתה מכניסה לבגין ולאורחיו את הכיבוד - תה וקוניאק. "בגין אהב התם חם, חזק ומתוק", אמרה. בגין נהג לעשן הרבה סיגריות. במשך עשרות שנים שמרו את החפיסות הריקות. כחודשיים לפני תחילת הסזון, התקיימה בדירה פגישה בין משה סנה (ראש המפקדה הארצית של ההגנה) לבין בגין. מטרת הפגישה, שנערכה ביוזמתו של בן גוריון, הייתה לשכנע את בגין להפסיק את פעולות האצ"ל נגד השלטון הבריטי. הפגישה התנהלה באווירה ידידודית, נמשכה חמש שעות, אך לא הניבה תוצאות.

"הם ישבו כאן לילה שלם... אחרי זה היו עוד הרבה פגישות”, סיפר ישראל וקס בראיון ל"מעריב" ב-1985. לצד זאת, שימשה הדירה גם כתא תואר מחתרתי לאצ"ל. "היו זורקים לתיבה שלנו מכתבים עם סימון מיוחד - נקודה קטנה בצד - ואנחנו לא היינו נוגעים בהם. יום יום בשעה שלוש על השעון, היה מגיע אברהם (חיים לנדאו) ולוקח את הדואר", סיפרו בני הזוג. כשיצא לאור הספר "המרד”, מחברו, מנחם בגין, נתן לבני הזוג וקס עותק מהודר עם כריכה דמוית עור חום, שעליה מתנוסס סמל האצ"ל. הוא גם כתב להם הקדשה בכתב ידו. בעמוד 381 של הספר כתב: "הפגישה התקיימה בביתו החם של ידידנו ישראל וקס".

לוקה ובעלה, ישראל, עלו לארץ ישראל ב-1934 מפולין, שם הכירו. ישראל היה מזכירו של זאב ז'בוטינסקי ומילא תפקידים בתנועה הרביזיוניסטית בפולין. בזכותו, הפכה לוקה תומכת נלהבת של ז'בוטינסקי. בוורשה הכירו השניים את בגין. "בל'ג בעומר, היה טיול, שכל הבי"תרים והרויזיוניסטים נסעו. שם הכרתי את מנחם בגין... הוא היה אז סטודנט של הפקולטה למשפטים. בחור גבוה, רזה, נעים, מאוד מנומס. הנימוסים של הפולנים, של הג'נטלמן הפולני, עם הנשמה של היהודי הגדול", סיפרה בראיון וידאו ל"מרכז מנחם בגין". לימים הסבירה לוקה, כי היא ובעלה לא נרתעו מהסיכון שבהפיכת דירתם למקלט של האצ"ל, כי לאחר שאיבדה את משפחתה בשואה כבר לא חששה מדבר. לוקה ניצלה מהשואה ברגע האחרון. ב-1934 היא עלתה עם בעלה לארץ ישראל, שם נולד בנם עוזי.

ב-1939, סמוך לפרוץ המלחמה, היא ביקרה את הוריה בלודז' כדי להראות להם את נכדם, שהיה אז בן השנתיים. עם פלישת הנאצים לפולין היא נלקחה לביקורות במשרדי הגסטאפו, בהיותה תושבת ארץ ישראל ובעלת דרכון בריטי. בסוף הצליחה, בדרך לא דרל, לצאת לברסלאו ומשם לווינה ובהמשך לעיר הנמל האיטלקית טריאסטה, משם הפליגה עם בנה לארץ ישראל. לצד דירת המסתור שהעניקה לאצ"ל, לוקה סייעה לארגון גם בתפקידה כקשרית ושליחה. “הייתי נראית, כמו שאומרים, חנטרישית. עם כל מיני שמלות שלא מהעולם הזה. כמו 'גורנישט מיט גורנישט'. אז ידעו שאלי אף אחד לא ייגש. שלחו אותי להעביר פתקים, אמרו לי 'תלכי ליפו, מאחורי אבו גוש, יש ירקן ערבי...”, סיפרה בראיון לסרט "פרשת הסרג'נטים".
...
.

Wednesday, September 11, 2013

30 שנה להתפטרותו של בגין - אסופת מכתבי תמיכה

בעיתון ישראל היום:-

שלושים שנה לאחר שמנחם בגין הודיע על התפטרותו מראשות הממשלה במילים "איני יכול עוד", בשבוע הבא יציג לראשונה מרכז המורשת על שמו שבירושלים אסופת מכתבים של אישים בכירים מהארץ ומהעולם שהביעו צער על כך. חלק מהכותבים אף הפצירו בבגין לחזור בו מהחלטתו להתפטר בעקבות אירועי מלחמת לבנון ופטירת רעייתו.
 
כך, למשל, כתב נשיא ארה"ב לשעבר ריצ'רד ניקסון במכתב שנשלח לבגין, זמן קצר לאחר התפטרותו ב־15 בספטמבר, 1983: "חוץ מהפגישה שקיימתי איתך ב־1947 [1974?] בירושלים והפגישה בעת הלווייתו של סאדאת בקהיר, לא היתה לי הזכות להכירך טוב יותר, אבל תמיד כיבדתי אותך על האינטליגנציה, על האומץ ועל התעוזה שלך. אני בטוח כי היורש שלך יוכל להיכנס לנעליים הגדולות שהשארת מאחור".
 
בכירים נוספים מארה"ב שיגרו לבגין מכתבים, ובהם הסנאטור ג'ון גלן, שהיה גם האסטרונאוט הראשון שהקיף את כדור הארץ. "לנוכח פרישתך אני כותב לך את הערכתי על 50 שנות שירותך למען העם היהודי ולמען ישראל", כתב, "מקומך בהיסטוריה מובטח לאור ההרואיות שלך במהלך חתימתך בקמפ דיוויד". הסנאטור דניאל קן איניווי, מגיבורי מלחמת העולם השנייה בצבא ארה"ב, ציין במכתבו: "אף על פי שיש אנשים שהתנהגו אליך ביד קשה, אני בטוח שתיכתב בדפי ההיסטוריה".
 
גם בארץ לא נותרו אדישים לפרישת בגין, אולם אחד מהמכתבים המפתיעים שיוצגו הוא זה שכתב לבגין ח"כ לשעבר יוחנן בדר, מייסד תנועת החירות ואחד ממתנגדיו הגדולים. "תוצאות הבחירות עלולות לקבוע את המשך ההתנחלות...", הסביר בדר במכתבו, "בטוחני ששובך לראש התנועה ורשימתה ותרומתך במערכת הבחירות עשויים להכריע על תוצאותיהן. ואם כוחך איתך - תשוב!"
 
מכתב מיוחד אחר שנשלח לבגין הוא של מירי נטף מצרפת, שכתבה: "אני בת 10 וטיילתי עם כיתתי בתל אביב. פתאום עיני קלטה אותך, מר בגין, וצרחתי מהתרגשות, ואתה ליטפת את ראשי, שאלת לשמי ונתת לי סוכרייה. זוהי תמונה שלא אשכח. היום אני בת 33. מר בגין, גם בשעות קשות אלה דמותך הדגולה אינה נשכחת... ממך למדתי שפשטות הינה חוכמה".

Saturday, May 4, 2013

ותודה ליפאנים של עזיבת הבריטים לטובת היהודים




המאבק של היישוב היהודי באימפריה הבריטית היה רק סיבה אחת לסיום הכיבוש והקמת המדינה היהודית. כדי להבין מי באמת סילק את הבריטים מארץ ישראל כדאי להיזכר בהקשר ההיסטורי של קריסת הקולוניאליזם האירופי ובמעורבותם של היפנים בסיפור

    12.04.2013


אחד הסיפורים המכוננים בנראטיב הלאומי הישראלי הוא סיפור המאבק באימפריה הבריטית. אוניות מעפילים רעועות מוקפות בספינות הוד מלכותו. פטריית עשן מיתמרת מעל מלון המלך דוד. ליל הגשרים. השבת השחורה. כלא עכו. נערי חסמב”ה חומקים באישון לילה בין פטרולים של חיילים סקוטים בחצאיות משובצות.

הסיפור כפי שהוא מסופר בדרך כלל יוצר את הרושם שההגנה, האצ”ל והלח”י; דוד בן־גוריון, מנחם בגין, ויצחק שמיר - הם אלו שסילקו את הבריטים מארץ ישראל וסללו את הדרך להקמת המדינה. אין ספק שסיפור המאבק של היישוב היהודי הקטן באימפריה הבריטית האדירה הוא סיפור של תעוזה, חזון והקרבה יוצאי דופן. המאבק הזה נוהל על ידי דור נפילים, שקשה לנו כיום לדמיין מול אילו מכשולים הוא עמד, ובאילו תעצומות נפש הוא ניחן

.
מבלי להמעיט ממסירותם ומאומץ לבם של אנשי המחתרות והתנועה הציונית, האמת היא שמאמציהם היו תנאי הכרחי לסילוק הבריטים, אך לא תנאי מספיק. מאבקו של היישוב היהודי היה פרק קטן בתוך סיפור גדול הרבה יותר - סיפור קריסתו של הקולוניאליזם האירופי, והמעבר לעולם פוסט־קולוניאלי 
.
הקרבות המכריעים שסילקו את הבריטים מארץ ישראל אירעו לא במלון המלך דוד, ולא בכלא עכו, אלא באמריצר, בהוואי ובסינגפור. באמצע המאה ה–20 שלטה האימפריה הבריטית לא רק בארץ ישראל, אלא בכרבע מכדור הארץ. הנכס החשוב ביותר שלה היה הודו, על מאות מיליוני תושביה, ולצדה מליה ‏(מלזיה של ימינו‏), על מטעי הגומי, מכרות הבדיל ומרכזי התעשייה שלה; נמל סינגפור - המפתח לדרום מזרח אסיה; ובארות הנפט של המפרץ הפרסי.

ארץ ישראל היתה חשובה לבריטים בעיקר לצורך הגנה על תעלת סואץ, שהיתה דרך המלך בין בריטניה לבין האימפריה האסייתית שלה. כל עוד שלטו הבריטים בהודו, לא היתה להם שום כוונה לוותר על הארץ שבין הים לירדן, יעשו היהודים והפלסטינים מה שיעשו. אלא שהאימפריה הבריטית עמדה בפני איום גדל והולך מצדה של התנועה הלאומית ההודית בהנהגת גנדי ונהרו, אשר דרשה עצמאות להודו.

ב–7 בדצמבר 41’ הנחית אדמירל יאמאמוטו מתקפת פתע קטלנית על הצי האמריקאי בנמל פרל הארבור שבהוואי, ושיתק את יכולת הפעולה של ארצות הברית באוקיינוס השקט. בחודשים הבאים כבשו היפנים בסערה את הפיליפינים ואינדונזיה, גנרל יאמאשיטה וחייליו נחתו במליה הבריטית, הביסו בקרב אחר קרב את צבא הוד מלכותו והטילו מצור על סינגפור, “המצודה החזקה בעולם”.

המצור נמשך רק שבוע ימים. הבריטים איבדו את הרצון להילחם, וב–15 בפברואר 42’ נכנע גנרל פרסיוואל לגנרל יאמאשיטה, שנודע מאז בכינוי “הנמר ממליה”. קרוב למאה אלף חיילים הלכו לשבי היפני. היתה זו התבוסה המשפילה ביותר בהיסטוריה הבריטית. מסינגפור היפנים נעו מערבה, כבשו את בורמה, הפציצו את סרי לנקה והתדפקו על שעריה של הודו.

האימפריה הבריטית היתה על הקרשים. כדי לשרוד, הבריטים נזקקו לשני דברים: סיוע אמריקאי מסיבי ושקט תעשייתי בהודו...הוויתור הבריטי על הודו היה נקודת השבר הפסיכולוגית של הקולוניאליזם האירופי. היתה זו הודאה בכך שבעולם שבו תנועות לשחרור לאומי צצות תחת כל עץ רענן, ו”שמש העמים” המשופמת זורחת במוסקבה, האימפריות הזקנות והמותשות של אירופה לא יוכלו להחזיק מעמד...כשוויתרו הבריטים על האימפריה שלהם בהודו ובשאר רחבי אסיה, הם כבר לא היו צריכים להגן על הדרך להודו. ארץ ישראל איבדה מחשיבותה, והבריטים שמחו לעזוב אותה לנפשה ולתת ליהודים ולפלסטינים להסתדר לבדם. היהודים לקחו את כל הקרדיט על סילוק הבריטים לעצמם, אבל הם דומים במקצת לאותה נמלה שרכבה על גבו של פיל, ואמרה לפיל “וואו! כמה רעש שאנחנו עושים!”

למה חשוב לדעת את כל זה? כדי להבין שהיהודים ומדינת ישראל לא חיים בבועה מבודדת. גורלם שלוב בגורלו של העולם כולו, ונחרץ לא פעם אלפי קילומטרים מכאן. בהחלט חשוב מה עושים היהודים, אבל הרבה פעמים חשוב לא פחות מה עושים ואומרים הגויים. אולי מן הראוי היה להעמיד בגן העצמאות בירושלים פסל לכבודם של גנדי ונהרו ‏(ואפילו ג’ינה‏), או לפחות לקרוא על שמם רחוב? אני מניח שלא נקרא רחובות על שמם של אדמירל יאמאמוטו וגנרל יאמאשיטה, אבל כדאי לזכור, שמגש הכסף המיתולוגי שעליו ניתנה מדינת היהודים היה - לפחות בחלקו - מגש של סושי, דאל וצ’פאטי

...

Thursday, April 18, 2013

על מפת מבצעי המחתרות בירושלים

ביקורת

 הידעתם כי ב-1928 הרגו אנשי ארגון ההגנה בירושלים במקלות ממולאים בעופרת שני ערבים שהטרידו בנות יהודיות? האחד נהרג באזור מחנה שנלר והשני באזור גן הפעמון. מה יחסה של החברה הישראלית לפעולות שכאלה היום? ביום הכיפורים של שנת תר"צ (1930) תקע בשופר איש בית"ר, הרב משה צבי סגל, ברחבת הכותל המערבי לאחר תפילת נעילה ונעצר במקום בידי שוטרים בריטים. מה היה עולה בגורלו של אחד מנכדיו לו היה מעז ללחוש תפילה לא הרחק משם, בתוך מתחם הר הבית? הידעתם כי בדרך בית לחם ביצעה ההגנה פעולת תג מחיר, וכי האצ"ל עשה זאת ברחוב יפו, ברחוב ממילא ובמאה שערים?

הפרקליטות, אגב, פספסה סעיף נוסף בתקנות המנדטוריות לשעת חרום שבגינו אפשר לכלוא את הנאבקים בפינוי המאחזים. הם מחלקים חומר מחאה רב נגד פעולות הממשלה בנושא, בניגוד מוחלט לסעיף 96 לתקנות הקובע כי "לא יודפסו ולא יפורסמו בישראל שום הודעה, כרזה, חוברת או תעודה אחרת המכילים חומר שיש לו משמעות מדינית, אלא אם הושגה תחילה תעודת היתר חתומה בידי הממונה על המחוז"

מרכז מורשת מנחם בגין הוציא זה לא מכבר את מפת הפעולות והמבצעים של ארגוני המחתרת בירושלים. המפה מתעדת את האירועים החל מפעולות ההגנה נגד פרעות הערבים בראשית 1920, דרך המלחמה בבריטים ופעולות הסזון ועד לפעולות ארגוני המחתרת ערב מלחמת השחרור. המפה מזמינה לסיור היסטורי בעיר, אך גם להרהורים רבים על מה שנשתנה מאז במאבק על הארץ ועל דמותה, ועל מה שלא נשתנה כלל. ההגנה למשל סיימה את פעולתה בירושלים באמצע שנות השלושים, עת החלו לפעול בעיר אנשי האצ"ל שפרשו מההגנה. ההגנה שבה להכות באויבי היישוב היהודי בירושלים רק ערב מלחמת השחרור. בינתיים היא הפנתה את משאביה לפעילות מסוג אחר. המפה מלמדת כי ברחוב עזה חטפו אנשי ההגנה את איש לח"י תיאודור פלאי ב-1944. את איש האצ"ל, חיים ביינארט, היא חטפה ב-1945 ליד רחוב אושיסקין. בבית הכנסת החורבה הכו אנשי ההגנה את בני משפחת שמש בית הכנסת במהלך חיפוש אחר נשק של הארגון הצבאי לאומי.

אפשר להגיע עם המפה לרחוב דוד המלך וללמוד על פיצוץ האגף הדרומי של המלון בידי האצ"ל. הארגון הזהיר את הבריטים, אך הם לא פינו את הבניין ובהתפוצצות נהרגו 92 איש. אפשר להרחיק אל קצה רחוב מחלקי המים בקטמון, מקום בו עמד המלון הערבי סמירמיס שפוצץ בידי אנשי ההגנה. שם לא ניתנה אזהרה ועשרות ערבים נהרגו, ביניהם נשים וילדים. דבר פיצוץ מלון המלך דוד היה לכלי ניגוח נגד האצ"ל, בעוד פיצוץ מלון סמירמיס נשכח. ברחוב הלני המלכה התנקשו אנשי הפלמ"ח בחיי הקצין הבריטי ויליאם ברוס. פרסום פנימי שהפיצו לאחר מכן ניסה להסביר את ההבדל בין ההתנקשות הלגיטימית בברוס ובין 'הטרור האישי' של הארגונים האחרים. ליד הכנסייה הארמנית התנקשו אנשי הלח"י בחייו של קצין הבולשת הבריטית תומאס וילקין. אחרי מיטתו צעדו בין השאר נציג הסוכנות היהודית וחברתו שושנה בורכוב - בתו של דב בורכוב, ממייסדי מפלגות הפועלים הציוניות.