Friday, March 11, 2011

נוסח רשמי של דברי ראש הממשלה לכבוד זכרו של מנחם בגין בכנסת



09/03/2011 - יום רביעי ג' אדר ב תשע"א

-הטקסט עבר התאמת עריכה-

ידידי ורעי יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין, נשיאת בית המשפט העליון השופטת דורית בייניש ושופטי בית המשפט העליון עדנה ארבל, מרים נאור וחנן מלצר, בני משפחת בגין, חסיה, לאה, רותי ובני.

וידוי אישי. אני הכרתי את בני לאורך השנים, אבל לא באמת הכרתי אותו. ואחת הזכויות שנפלו בחלקי כראש ממשלה היא להכיר את בני, באמת להכיר אותו, וללמוד להעריך אותו, ואני מקווה שלא אגרום לך להסמיק, ללמוד לאהוב אותו אחרי זה כפי שאתם אוהבים אותו.

והרבה פעמים כשאני שומע את בני אני שומע את אביו, לא בחיקוי אלא מתוך מעיינות אמת שנובעים ופורצים על פני השטח, לפעמים בשנינות, לפעמים בלהט, לפעמים בקור רוח בניתוח אנליטי, אבל תמיד בעקרוניות צרופה ובאמת ובכנות. ואני חושב שזו תרומה ייחודית לחיים הציבוריים שלנו. ואני רוצה להביע בזה גם את הערכתי למשפחת בגין הרחבה שכוללת פה גם רבים מידידיו שסייעו בידו, יחיאל, שרים שמכהנים היום כמו דן מרידור, ושרים שכיהנו בעבר כמו יורם מרידור, אני רואה כאן גם את אמנון רובינשטיין, וחברי כנסת בעבר ובהווה, ואתכם כל מוקירי זכרו ומכבדי מורשתו של אחד המנהיגים הגדולים שקמו לעם ישראל בעת החדשה.

תזדקק אדוני היושב ראש להרבה סמינרים כדי למצות את משמעות מנהיגותו ואת תרומתו למדינתנו ולעמנו, אבל בחרת היום לדון על מנחם בגין והפרלמנטריזם הישראלי. היום אנחנו מדברים הרבה על צירוף המילים: מדינה יהודית ודמוקרטית. ובכן מנחם בגין היה יהודי בכל מאודו, והוא היה דמוקרט בכל הווייתו. יהודי זה מובן מאליו, הוא היה ספוג במורשת ישראל, בתולדות עמנו, בצו ההיסטוריה שהועידה לו תפקיד מרכזי בשיקום ריבונותנו במולדתנו.

גם כשהיה ראש ממשלה הכנסת הייתה המקום החשוב ביותר בעיניו, ואני מוכרח להגיד גם החביב ביותר בעיניו. הוא אהב את ההתנצחויות, הוא אהב את המליאה, הוא אהב את מלאכת הנאום שהוא היה גדול בה. הוא אהב להקשיב ולהשיב למבקריו, זה אגב לפני דיוני ארבעים חתימות שהנהגנו פה כל עשרים ואחד יום. מנחם בגין לא ראה שום סתירה בין לאומיות יהודית ודמוקרטיה. להיפך, הוא ראה בהם כלים שלובים שמזינים זה את זה, ניזונים זה מזה. והוא ראה בדמוקרטיה שני דברים יסודיים. קודם כל, שני עקרונות שכדאי לשים לב להם היום משום שהנושא הזה עומד על סדר היום העולמי ביתר שאת. הדבר הראשון הוא שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית ועל כן חילופי השלטון נעשים על ידי החלטת הרוב. נו, זה לכאורה דבר ברור אבל הוא איננו מובן מאליו.

קודם כל משום שרוב העולם, רוב האנושות איננה חיה תחת שלטון דמוקרטי גם היום, והדמוקרטיה התפתחה לאט מאד. היא התפתחה על אי מסוים, שבו טבחו בני אותו האי זה בזה במשך מאות שנים והגיעו למסקנה שצריך לסייג את שפיכות הדמים הזאת באיזון של כוחות, תחילה של אצילים מול המלך ואחר כך מול שכבות אחרות בעם. ואחר כך עשו לזה קודיפיקציה, התחילו לארגן את זה בעקרונות ונכנסו לזה פילוסופים ייעודיים, ואחר כך יישמו את הפילוסופיה הזאת בפרקטיקה נוספת, ונוצר משטר פרלמנטארי שנדד מזרחה לצרפת מאנגליה, מערבה לארצות הברית, אבל עדיין לא כבש את כל העולם. ולכן לא היה מובן מאליו שהעם היהודי שלא חווה חיים ריבוניים במשך אלפי שנים יכונן מחדש את ריבונותו במשטר פרלמנטארי דמוקרטי, זה בכלל לא מובן מאליו. לנו זה נראה מובן מאליו, אבל כשאנחנו רואים עמים אחרים שנדרשים לכונן שיטת ממשל אנחנו מבינים עד כמה העיקרון הפשוט הזה שהשלטון מוכתב על ידי רצון העם ומוחלף על ידי רצון העם, לא בהפגנות בכיכרות, אלא בתהליך סדור ומתוקן, עד כמה הדבר הזה הוא קשה.

ואני חושב שהוא הוטמע בעמנו במורשות שונות אבל הוא בוצע הלכה למעשה על ידי האבות המייסדים של מדינת ישראל, ואחד מהם הוא ללא ספק מנחם בגין. העובדה שהוא קיבל ללא עוררין, אף פעם, ללא מילה, ללא הברה של עוררין את החלטת הבוחר במשך שנים רבות להערכתי סייעה וחיזקה את ההבנה שחילופי השלטון כשהתבצעו סוף סוף גם הם התקבלו ללא עוררין. ואחר כך זה מתחלף שוב, ושוב ושוב. אבל זו ההבחנה היסודית ביותר, זה הדבר הראשון שהוא נראה מובן מאליו, הוא איננו מובן מאליו. ולמנחם בגין יש כאן תרומה חשובה מאד בהפיכתו למובן מאליו. הדבר השני, ואנחנו כמובן מבינים את זה כדמוקרטים, כל אחד מכם מבין את זה, זה שכשאתה נמצא בשלטון כוחך מוגבל. גם זה רעיון לא פשוט. הוא מוגבל על ידי זכויות מוקנות, זכויות מיעוט וזכויות הפרט, ועל ידי איזון, אדוני היושב ראש, איזון בין שלוש רשויות. והאיזון הזה הוא ששומר על הדמוקרטיה.

שמירה על הזכויות זה מה ששומר על הדמוקרטיה, גם מנחם בגין הבין את זה, הוא הבין שאין אדם אחד שמורם מעל החוק, אין דבר כזה. החוק לא פוסח על אף אחד ואיש אינו פטור מעולו. הוא אמר: יהיו נושאי המשרה משרתי החברה ולא רודים בה. המשפט הזה היה נר לרגליו, הוא חי אותו, אבל אני רוצה להגיד לכם, זה רעיון מאד יהודי. זה רעיון שהיהודים הביאו לעולם, שיש חוק מעל כל אדם גם אם יהיה מלך. לא מאד מהפכני, רק שלפני שלושת אלפים שנה אם הייתם אומרים דבר כזה, לחמורבי או למי שזה לא יהיה אחר, זה לא באמת תפס. אבל נתן הנביא מוקיע את דוד המלך ואומר אתה האיש, ולא רק שהוא חי אחר כך, גם כתבו את זה בספר הספרים: איש אינו מעל החוק, לא המלך ולא האזרח. וכן, יש שופטים בירושלים.

מנחם בגין כיבד את מערכת המשפט ושמר עליה משום שהמשולש לא נשמר אם אחד מקודקודיו נשבר. אבל החוק חל על כולם, הוא נקבע ונאכף ומבוצע במשולש הזה בין הרשות המבצעת והרשות המחוקקת והרשות השופטת, והוא חל על כולם. אני אומר את זה דווקא היום, ודווקא כשאנחנו מדברים על אדם שאהב את ארץ ישראל, בנה בארץ ישראל, בנה את ארץ ישראל, דיבר על הרבה אלוני מורה. הוא אהב את המתיישבים כמו אב, אבל הוא לא היה עושה הנחות. ואני משוכנע שאילו היה נמצא כאן בינינו היום, הוא לא היה מתאפק מלהביע תרעומת וגם זעזוע אל מול אותו מיעוט קטן ושולי, קטנטן וקיצוני מקרב אחינו המתיישבים שפוגע היום גם בשליחי החוק והמשפט וגם באנשים חפים מכל פשע רק משום שהם ערבים. מדינת ישראל לא תסבול ולא תשלים עם התנכלות לתושבים ערבים כשיטת מחאה נגד הממשלה.

זה עיוות מוחלט, מוחלט של מושג המחאה האזרחית, של תפיסת המוסר האנושי, ושל רוח הצדק היהודי. הדמוקרטיה של מנחם בגין לא הייתה רק שיטת הכרעה טכנית אלא השקפת עולם ועיקרון חיים. היא הייתה אחד מארבעה עמודי התווך שמרכיבים את היסודות עליהם עומדת מדינת ישראל. השלושה האחרים, וקצרה היריעה מלהרחיב בהם כאן, הם המחויבות המוחלטת לעם היהודי, להיסטוריה שלו ולעתידו, החתירה לשלום, והשמירה על הביטחון. אני חייב להגיד שבמשך התקופה, הלא ארוכה אבל המכרעת, של עמידתו של מנחם בגין ליד הגה המדינה הוא הביא לידי ביטוי נחוש ואמיץ גם את החתירה הבלתי נלאית לשלום, גם את השאיפה העקשנית לצדק ולשוויון, וגם את השמירה הבלתי מתפשרת על ביטחון המדינה, על שלום הגליל ועל שמיים נקיים מאיום גרעיני.

למרות כל השינויים, והם כבירים, שחלו בישראל ובעולם בשנים האחרונות, בשנים שחלפו מאז הליכתו של מנחם בגין זכרונו לברכה, אני עדיין רואה בעקרונות היסוד הללו של מנחם בגין כתמרורים ומורי דרך רלוונטיים להמשך דרכנו, ובדרכו נוסיף ללכת.

תודה רבה.

^

Thursday, March 10, 2011

הכנסת מכבדת זכרו של מנחם בגין

הודעות דובר הכנסת

19
 שנים לפטירתו של מנחם בגין


ריבלין: בגין מעולם לא חשש לעמוד מול הכנסת, גם כשהייתה תוקפנית, פופוליסטית וסוערתנתניהו: גם בגין היה מביע תרעומת על מיעוט קיצוני שפוגע בערבים ובשליחי החוק; לא נשלים עם התופעה

”מנחם בגין ראה בדמוקרטיה הפרלמנטרית את שיטת המשטר ההולמת ביותר עבור הישראלים, כדי להבטיח ייצוג מיטבי עבור העם בישראל, על השונוּת ועל הפערים שבו. לדידו, ”יש שופטים בירושלים”, אבל יש גם כנסת בירושלים. הוא הכיר במקומה המכונן של הכנסת כשיקוף העמוק ביותר של קשת הדעות. לאורך כל חייו הפוליטיים ראה בכנסת את הזירה המרכזית של הויכוח.הוא שייסד את הנורמה להבאת הסכמים מדיניים לאישור הכנסת, על אף שהדבר איננו מחויב על פי חוק, וכך עשו כל ראשי הממשלה אחריו. הוא עשה זאת, משום שלא חשש לעמוד מול הכנסת, סוערת ולעומתית ככל שתהיה, ואפילו תוקפנית ופופוליסטית ככל שתהיה; אדרבה, הוא ראה בכך ביטוי לעוצמה של הדמוקרטיה הישראלית, לחיוניות ולחוסן שלה, כלפי בית וכלפי חוץ.”כך אומר היום (ד`) יושב ראש הכנסת, ראובן (רובי) ריבלין, בכנס מיוחד על ”בגין והפרלמנטריזם”, שנערך בכנסת לזכרו של מנחם בגין - ראש הממשלה, יו”ר הליכוד ומנהיג האצ”ל המנוח, שהלך לעולמו לפני 19 שנים. בכנס השתתפו גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש, שופטים, שרים וחברי כנסת בהווה ובעבר ובני משפחת בגין.

לדבריו, ”בגין הטביע חותם עמוק בפרלמנטריזם הישראלי. אני מאמין, שגם היום, כאשר יש המפקפקים בשיטה שלנו, היה בגין דבק בדמוקרטיה הפרלמנטארית. ייתכן שהיה מחפש דרכים לשכללה אך בשום אופן לא להחליפה. אנו מצויים בעידן שבו מותקפת התרבות הפרלמנטארית שלנו, מבית ומחוץ. ניכר היטב שישנם סדקים וזעזועים בשיח הפרלמנטארי המסורתי שהתקיים בבית הזה במשך שנים, ואף ישנם כאלו שסבורים שהשיטה הפרלמנטארית מיצתה את עצמה, ומחפשים לה תחליפים זולים. בימים אלו, גוברים הגעגועים לבגין הפרלמנטר, שבהתנהלותו ובאישיותו, היה מאלו שהניחו את אבני היסוד של הפרלמנטריזם הישראלי”.יו”ר הכנסת ציין עוד, כי ”המהפך החברתי שחולל בגין היה שיאו של תהליך שנבט בו גם כפרלמנטר. הוא זה אשר פתח לרווחה, לראשונה, את דלתות הישראליות בפני רבבות ישראלים שעד 1977 חשו כי הישראליות הנכספת הזו, ודמות ”הישראלי החדש” שניסתה לעצב, מתנכרת להם, למורשתם, למסורתם, ולתרבותם.”ראש הממשלה, נתניהו, אמר בנאומו: ”בגין היה יהודי בכל מאודו ודמוקרט בכל הווייתו. הוא שמר על מקומן של שלש הרשויות. אני משוכנע, שאילו היה איתנו הים הוא היה מביע תרעומת על אותו מיעוט קטן, קיצוני ושולי מקרב אחינו המתיישבים, שפוגע הן בשליחי החוק והן באזרחים ערבים. ישראל לא תסבול ולא תשלים עם התנכלות לערבים כשיטת מחאה נגד הממשלה. זה עיוות מוחלט של תפיסת המוסר ושל רוח הצדק היהודית. הדמוקרטיה הייתה עקרון חיים ותפיסת עולם אצל בגין, מעמודי התווך של קיום מדינת ישראל. אני רואה בעקרונותיו רלוונטיים, ובדרכו נוסיף ללכת”, סיכם רה”מ.

בכנס בכנסת נכחו בני משפחתו של מנחם בגין, חברי כנסת בעבר ובהווה ואישים נכבדים רבים. עוד נאמו בכנס השר לשעבר יורם ארידור, השר לשעבר פרופ` אמנון רובינשטיין והפרופ` מרדכי קרמניצר. הנחה את האירוע העיתונאי שלום קיטל.


מדברי ראש הממשלה בכנס

Saturday, February 12, 2011

זכרונות של עיתונאי על בואו של סאדאת לירושלים

לא רק במצרים מאת: עוזי בנזימן

תאריך פרסום: 12/02/2011 מבחנו של העיתונאי יהיה תמיד יושרתו האישית – בעקבות וידויו של עורך "אל-אהראם" על התנהלות עיתונו בתקופת מובארכ וזכרונות מביקור סאדאת בירושלים


האווירה באותו ערב במלון המלך דוד בירושלים היתה מעורבת. מצד אחד היו המארחים הישראלים, ובראשם ראש הממשלה מנחם בגין, שניסו ככל יכולתם לשוות למעמד אופי חגיגי ושמח. מהצד האחר היו האורחים המצרים, ובראשם הנשיא אנואר סאדאת, עצורים וחמוצי פנים.

זה היה בערב יום ראשון, ה-20 בנובמבר 1977, לאחר נאומו הדרמטי של הנשיא המצרי במליאת הכנסת. התגובה הישראלית לביקורו המפתיע של הנשיא המצרי בירושלים איכזבה את האורחים. סאדאת ופמלייתו הבהירו למארחיהם כי הם ציפו שעל המחווה הנועזת שלהם יגמלו בגין ועוזריו ברוח נדיבה. הם קיוו שבמענה לעצם נכונותו של סאדאת לשבור את המחסום הפסיכולוגי ולהגיע להידברות ישירה עם ראשי השלטון בישראל ישיב בגין בהיענות לדרישות המצריות במלואן.

סאדאת רצה לשוב הביתה כשהוא נושא עימו הכרזה פומבית של ישראל על נכונותה לסגת מכל חצי האי סיני ולממש את זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית. בגין לא עמד בציפיות הנשיא המצרי: בנאום התשובה שלו בכנסת אמנם הצטרף להכרזתו של האורח שתם עידן שפיכות הדמים בין שתי המדינות ושמעתה והלאה הן יפתרו בדרכי שלום בלבד את הסוגיות השנויות במחלוקת ביניהן, אך אמירה גורפת המקבלת את העמדה המצרית לא היתה בדבריו.

האכזבה של המשלחת המצרית ריחפה מעל סעודת הערב ההדורה. שיחות הנימוסים ליד שולחן הנשיאות היו מאולצות. סאדאת כמעט שלא נגע באוכל שהוגש לו. שר החוץ משה דיין החליף מלים עם עמיתו המצרי, בוטרוס בוטרוס ראלי, ולמד ממנו על פער הציפיות העמוק החוצץ בין שתי המדינות.

רק שר הביטחון עזר וייצמן הצליח לעורר חיוכים באנקדוטות שסיפר ובמחמאות שחלק לנשיא המצרי. הרוח הצוננת שנשבה מראשי המשלחת המצרית הכתיבה את נימת השיחות שניהלו גם העיתונאים האורחים עם עמיתיהם הישראלים.

המסר היה ברור והוא הידהד בדייקנות את העמדה שקבעו סאדאת ועוזריו: ישראל אינה מבינה את גודל הסיכון שלקח על עצמו הנשיא המצרי בבואו לירושלים. עליה לגמול לו במחווה גדולה, ולא בפרוטות קטנות; העולם הערבי מפתח נגדו עוינות עזה ומייחל לכשלון מהלכו; במקום לעסוק בזוטות – קביעת נוהל להמשך המו"מ, מיקוח על ניסוח הודעת הסיכום – על בגין לצייד את סאדאת בתמורה מלאה, מספקת, שבה יוכל לנפנף מול העולם הערבי האורב לו.
 
המשך...