א.
אביב תש"ח, אביב פריחת העצמאות העברית, אביב ההגשמה, אביב הגבורה והחרדה, אביב הדמים והדמע, אביב הנצחון על פולש-משעבד ואביב המלחמה במדבר הפולש, אביב האביבים בדורנו, אחד מאביבי החרות בתולדות עמנו, אשר קידש את חג האביב ואת חג החרות לשלמות-נצח. – לנו, למורדים בישראל, אך אביב אחד כזה היה בחיינו.
זכורני: באחד מימי האביב ההוא ליווינו למנוחת-עולמים את שני קדושינו-גיבורינו, אבטליון וצדקיהו, שנפלו בקרב על כיבוש רכבת התחמושת ליד פרדס-חנה. פלוגת-כבוד של חיילי הארגון הצבאי הלאומי ניצבה מול בית החולים וציפתה להוצאת הארונות. סביב חיילי המחתרת התקהל קהל רב. והנה – מה מחריד היה הרגע! – הקהל פרץ בתשואות, במחיאות-כפיים ובקריאות-הידד לכבוד החיילים-המלווים.
נפשך אבלה היתה. אמנם שוב כבשנו. פרקנו מחיילים בריטיים מכונות יריה, מרגמות, תת-מקלעים ורובים; לקחנו אלפים רבים של פגזי מרגמות. ורק העתיד – העתיד הקרוב – יוכיח, באיזו מידה גואל היה הנשק הזה, שנלקח שלל מידי צר ואויב, לאומה הקמה לתחיה. אך לפנינו מוטלים היו טובי בנינו-הכובשים-בדם-ברזל-לישראל. וזעקה בדממה שאלת הנפש: האם לעולמים "ליגון בחרתנו"? כלום גזירה היא שאין עוד לבטלה, כי צל היגון ילווה כל נצחון שלנו, כל הישג שלנו, כל מעשה טוב שאנו עושים באהבה ובאמונה למען עמנו וארצנו? אחרים מקבלים נשקם, אם מן הסדנא ועם בכסף; אנחנו מוכרחים לצאת לקרב, כדי לרכוש נשק – למען הקרב. האם הוטל עלינו כל עומס ההוכחה, כי יש אמת באימרה שה"קשיים נוצרו כדי להתגבר עליהם"?
ורצית לגעור בהמון: איכה תעזו במעמד זה למחוא כף? טובי בנינו מובלים לקבר – ואתם אומרים שירה?
אבל הגערה נחנקה בגרונך. קהל אחים זה – מה כי תלין עליו? הוא רואה בפעם הראשונה את בניו הבונים עצמאות ישראל במחתרת, יוצאים לאור השמש, חופשיים, גאים, נשקם בידם. במשך שנים ארוכות לא ראה אותם איש; רק הד מעשיהם, שהוכנו מתחת לפני האדמה, הגיע לאוזני העם ולאוזני העולם. ונדהם העם ונדהם העולם. בתקופת ההשמדה וההשפלה "מגוב רקבון ואפר" קם לתחיה הטיפוס החדש באדם: היהודי הלוחם, שלמד את האמת הפשוטה של החיים והמוות, לאמור, כי ישנם דברים יקרים מן החיים ונוראים מן המוות, ועתה הוא מלמד את העולם כולו כי אגדת מעטים נגד הרבים איננה אגדה: אמת היא, אמת מתחדשת בתולדות ישראל, אמת מחודשת בימינו.
ובצאת המורדים – הממחישים – את אמת האגדה מן המחתרת לאור היום, צהל לקראתם לב העם. הנה הבנים הבלתי-מנוצחים; הנה הם צועדים בחוצות תל אביב במקום חיילי בריטניה; הנה סמל הנצחון ההיסטורי של יהודה הקטנה על האימפריה הגדולה! וישמח העם שמחה גדולה – אף בשעת אבל. והיתה שמחתו מדכאת מאד, אך מלב העם היא פרצה וללב היא חדרה – והחרשנו. באביב ההוא היה אפילו אבלנו לחג לעם.
ובאביב האביבים ההוא יצאנו לקרב – כיבוש יפו.
ב.
כל מה שאנו מתרחקים יותר מן המאורעות שבהם חיינו ומן המעשים שאותם עשינו, הרינו רואים אותם בבהירות גדלה והולכת.
אמנם עדיין נמשך הפולמוס: מי כבש את יפו. ביתר דיוק, עדיין ישנם אנשים המאמצים את כל כשרונותיהם – ובייחוד את הכשרון לעשות בהבל-פיהם או במחי-עטם לילה מיום – ומנסים לסתור את העובדה, שיפו הפורעת כרעה-נפלה בפני פלוגות הקרב של הארגון הצבאי הלאומי. ראיתי את היד הזאת – סותרת-אמת-חיה אפילו במקום בו איש לא פילל לראותה רושמת ומסלפת.
באחד מימי אדר ב' השתא ליווינו למנוחתם את חללי הקרב בעיראק-אל-מנשיה. לאחר סתימת הגולל מעל קברי הגיבורים האלה, הלכתי עם קבוצת הידידים להתייצב בפני שורת הקברים הארוכה של חללי קרב-יפו וחללי אלטלנה. בית העלמין איננו יודע "מסגרות". חיילי הארגון הצבאי הלאומי שוכנים יחד עם חיילי ה"הגנה", אבל היה מי שהחליט אפילו פה להכניס את הכזב בתוך המסגרת. מעל קברותיהם של חברי ה"הגנה", שנפלו בעמדות המגן ביפו, מתנוססות המלים: "נפל על כיבוש יפה" ואילו מעל קברותיהם של עוזי ויהושע וכל מ' הכובשים-במחיר-חייהם נחרתו המלים "נפלו ביפו" ללמדך… עמדנו איפוא מול קברינו הקדושים ובנפשנו זעם שאין לו ביטוי בשפת-אנוש: הגם בעולם האמת כזב יזרעו?
אך לשווא עמל הכזב.
אם רק נזכור, שאנחנו יצאנו לכבוש את יפו בסוף אפריל ואילו ה"אסטרטגים" הרשמיים החליטו, כדבריהם, להמתין עם ההתקפה עד ה-15 במאי, עד צאת הבריטים מיפו; אם רק נזכור, כי בחמשת ימי הקרב על יפו, הכוללים גם את התקפת הנגד הבריטית, ברחו מיפו כל חיילותיה הערבים, כל שלטונותיה המוכרים ויחד עמם – אחריהם, או לפניהם – ברחו רבבות תושבים, פורעים בפועל או בכוח; אם רק נזכור שלו גם אנו היינו ממתינים עד צאת הבריטים ויפו היתה נשארת על תלה עד ה-15 במאי – טריז תוקפני בתוך תל-אביב המתגוננת – היה נמל יפו משמש את צבא הפלישה המצרי, והיתה לנו מלחמה על תל-אביב ובתוככי תל-אביב מן הים, ביבשה ומן האוויר. ובחזית הצפון והדרום והמזרח, שבהן עלו אותו יום ה-15 במאי צבאות הפלישה היו חסרים אלפי הבחורים התל-אביביים וכלי נשקם ששוחררו לחזיתות המלחמה הודות להחלטתנו "לא להמתין", אלא לחסל את הטריז הממאיר בטרם באה הפלישה אותה השכלנו לקדם הן באזהרה נכונה והן במעשה מכריע – אם רק זאת נזכור, נדע, באיזו מידה חסר-סיכוי הוא הנסיון ליטול מאת הארגון הצבאי הלאומי את אחד המעשים המכריעים שמפקדיו וחייליו זכו לעשותו למען חרות האומה ועתידה.
אבל חיים לזר פרש יריעה רחבה יותר בתארו את מאורעות הימים בהם נחרץ גורלה של יפו לכניעה, בהם נקבע גורלה של תל-אביב לחיים וניצלה החזית העברית כולה מפריצה ושבר; המחבר אסף מפי אנשי המבצע הקרבי ובעזרת מסמכים כתובים חומר עובדתי רב ערך. את החומר הזה הביא לנו הפרטיזן-הסופר בפשטות הסגנון האופיינית לו, בהבהירו לדור הזה ולדורות הבאים את אמת הנצחון על יפו –
למען נצחון האמת.
מנחם בגין
תל-אביב-יפו
ניסן, תשי"א
^
No comments:
Post a Comment