הרבי מלובוויטש ומנחם בגין

הרבי מבקש טובה אישית ממנחם בגין

סופר על ידי הרב בנימין קליין


הרבי קבל את פני מנחם בגין לפני הפגישה האישית

ראש הממשלה מנחם בגין ע"ה נפגש מספר פעמים עם הרבי מליובאוויטש, לפני ואחרי שהפך לראש הממשלה.

בתום אחת מהפגישות שאל הרבי את בגין אם הוא יוכל לעשות עבורו טובה אישית. בגין הסכים.

הרבי סיפר לו על מכתב שקיבל מצרפת. נערה יהודיה מתכננת להינשא לגוי, והפצרותיהם ובקשותיהם של ההורים נפלו על אוזניים אטומות. בצערם הם פנו אל הרבי כדי לבקש את עצתו.

"אין לי כל ספק שאם אדם מפורסם כמוך ידבר עמה – במיוחד שאתה דובר צרפתית – היא תכבד את דבריך והדבר ישפיע עליה בכיוון הנכון" אמר הרבי.

בגין ניאות לבצע את המשימה. הרבי העניק לו את פרטי הנערה וביקש ממנו לשלוח לו את חשבון ההוצאות בשל העצירה הלא מתוכננת בצרפת.

דבריו של בגין יצאו מן הלב ונכנסו לליבה. היא החליטה לעלות לארץ ישראל ולנתק את הקשר עם הבחור הלא-יהודי. מאוחר יותר היא נישאה ליהודי ונותרה להתגורר בירושלים.

את חשבון הוצאות העצירה בצרפת שילם הרבי, כפי שהבטיח.

השעייתו של ח"כ בגין מהכנסת מוזכרת ב"הארץ"

היום לפני 58 שנה: בגין מושעה מהכנסת בשל הסתה לאלימות

ליטל לוין


"כשדה קרב נראתה אתמול הרחבה שליד הכנסת בין בניין הכנסת לבין פינת הרחובות בן יהודה והמלך ג'ורג'", דיווח "הארץ" ב-8 בינואר 1952, "שוטרים ומפגינים עמדו אלה מול אלה במלחמת אבנים ואלות". ואכן זו היתה הכרזת מלחמה: מפלגת חרות התנגדה בכל עוזה להסכם שילומים עם גרמניה, ומנהיג המפלגה מנחם בגין, שהתייצב לנאום מעל המפגינים, נקט במלים הקשות והמפורשות ביותר שהיו באמתחתו.

"לא יקום ולא יהיה", קרא, "ניהרג ולא יעבור הדבר... זו תהיה מלחמה לחיים ולמוות", צווח, "היום אתן את הפקודה דם. ממשלה יהודית אשר תישא ותיתן עם גרמניה לא תהא עוד ממשלה יהודית", פסק. ואז, דיווח סופר "הארץ", עבר בגין לדבר ביתר פירוט על האפשרות של התנגדות. ראשית התרה בבן גוריון, והזכיר שלו עצמו ניסיון רב יותר בהתנגדות. הוא כינה את ראש הממשלה וכמה משרי הממשלה "פושעים" ו"עוכרי ישראל", וקרא לאזרחי המדינה להפסיק לשלם מסים למחרת היום שבו יוכרז הסכם עם גרמניה.

אבל ההתנגדות כוונה להיות אלימה במפורש. "אם נגזר עליי למות ולא לראות את בני - טוב לי המוות מהחרפה", קרא בגין נוכח תרועות המפגינים, והבהיר שאסון יהודי נוסף מתקרב: "זו לא תהיה מלחמה קצרה ולא קרה. ייתכן ששוב נהיה רעבים ללחם, ייתכן ששוב ניפרד מעל משפחותינו, ייתכן שנעלה לגרדום, אין דבר".

בגין סיים לנאום בקריאה למפגינים להתעמת עם השוטרים, שהיו חמושים ברימוני גז. "על אחריותי", צעק. האלפים פסעו קדימה, ובתוך דקות אחדות העכירו את האוויר פצצות עשן וגז מדמיע. גם קומוניסטים ממק"י הצטרפו אל המפגינים, על דש בגדם טלאי צהוב. תחנת מגן דוד אדום בעיר, דיווח "הארץ", נראתה זמן קצר אחרי שנגמרה ההתנגשות "כבית חולים צבאי מלא פצועים". השוטרים, שקיבלו הוראה לא להשתמש בנשק חם, לא הפרו את הפקודה, ולפי סופר "הארץ", גם מיעטו להשתמש באלותיהם.

למחרת הגיב ראש הממשלה מעל גלי קול ישראל. "אספסוף פרוע ומוסת של אנשי אצ"ל וקומוניסטים הסתער על בניין הכנסת וזרק לתוכו אבנים. כנופיות של פורעים התנפלו על שוטרי ישראל... ראשו ומארגנו של ?המרד' הזה, מר מנחם בגין, עמד אתמול בכיכר ציון בירושלים והסית את ההמונים". אל הכרזתו של בגין שהוא מתכונן למלחמה לחיים ולמוות התייחס בן גוריון ברצינות. "לא נעלם ממני מי היא המטרה הראשונה בתוכניתו של מר בגין במלחמה שהוא הכריז ?לחיים ולמוות'", אמר, "ואני רואה לחובתי להודיע לעם כראש הממשלה וכשר הביטחון - אל בהלה ואל פחד! יש די כוחות ואמצעים בידי המדינה להגן על ריבונותה וחירותה של ישראל ולמנוע השתלטות בריונים ורוצחים פוליטיים ומעשי טרור ממושכים במדינה". במאמר המערכת של "הארץ" נכתב כי על חרות להחליט אם מפלגה היא או ארגון לחימה מחתרתי.

מעט אחר כך העלתה ועדת הכנסת הצעה להשעות את בגין מהכנסת עד תום מושב הכנסת בפגרת הפסח; וב-21 בינואר, כשלושה שבועות אחרי ההפגנה האלימה, דנה הכנסת שבע שעות בהצעה. בסופן יצאה הודעה: "הכנסת מחליטה להפסיק את השתתפותו של חבר כנסת מ. בגין בישיבות הכנסת החל מהיום ועד סיום המושב הזה, כלומר עד פגרת הפסח, על אשר איים בנאומו בכנסת ביום ב', ט' בטבת תשי"ב (7.1.1952) על הכנסת במעשי אלימות".

למחרת נכתב ב"הארץ": "בעיה זו אינה חדשה: נאבקים בה כמעט בכל העולם החפשי. תפקיד הדמוקראטיה כפול הוא: להתגונן נגד התקפות ולהעניש את התוקף, ולהקפיד, בעת ובעונה אחת, שעצם אמצעי ההגנה והעונשין לא יפגעו בטיב המשטר הדמוקראטי".

עוד תמונות של ה"אלטלנה"

אזור מרכז בגין במפה מ- 1924

איזור מרכז מורשת בגין לפני מאה שנה

מן התערוכה של אבי דיסקין במרכז

ומכתב שלא התפרסם

מכתב שלא התפרסם ב"הארץ":


בתגובה לידיעה "90 שנה אחרי, ההגנה נולדת מחדש" מאת גילי איזיקוביץ, ("הארץ", 1.1.2010)

בידיעה צויין ש"ביוני הקרוב ימלאו 90 שנה להקמת ההגנה" וכאן נולדת בעיה חדשה, האם באמת זה התאריך? אכן, גירסה היסטורית אחת טוענת ש"ביום כ"ט בסיון תר"פ – 5.6.1920 קיבלה 'אחדות העבודה' מיד 'השומר' את ענייני ההגנה על הארץ" ("תולדות ההגנה", כרך א' חלק ב', עמ' 670 אם כי בכרך ב', חלק א', עמ' 65 נקבע התאריך אחרת: כ"ח סיון – 12.6 (!) ולמען הדיוק, כ"ח-כ"ט סיון הם 14-15 ביוני). זה היה בועידה מפלגתית בכינרת. גירסה שניה טוענת שהעברת אחריות ההגנה על הישוב לארגון של בודדים היא סכנה, כדברי אליהו גולומב, ולכן, התאריך השני ליסוד ההגנה הוא בועידת "ההסתדרות" בחנוכה תרפ"א אשר התכנסה בחיפה וקבעה ש"סידור הגנה ושמירה" ייכלל בתוך תפקידיה של ההסתדרות. ("תולדות ההגנה", כרך ב', חלק א', עמ' 72 – 73).

ותאריך שלישי הוא אי-שם באדר 1920 כאשר מונה זאב ז'בוטינסקי לראש ועד ההגנה בירושלים מטעם ועד הצירים, הנציגות הרשמית של ההסתדרות הציונית העולמית, ואשר כלל את רחל ינאית וצבי נדב כנציגי 'אחדות העבודה', פעילי תנועת "מכבי" כגון אביעזר לוין, פנחס רוטנברג ויוצאי הגדודים נחמיה רבין ויהושע צ'צ'יק ("תולדות ההגנה", כרך א', חלק ב', עמ' 627).

מעבר לקביעת תאריכים, אין ספק שפרוץ מעשי האיבה האלימים של ערביי הארץ בפסח תר"פ – 4 באפריל 1920 והמשכם הוא בעצם צומת דרכים מכריע בשאלת ההגנה כצורך. עבור היהודים, ימי הדמים היו הוכחה שאין מספיק כוח שומר ויש להתארגן. עבור הערבים, נפלה ההחלטה שמאבקם מתחילתו ייכתם בטרור. ועבור הבריטים, פרצופם האמיתי התגלה: נסיגה מוכתבת בידי פקידים מקומיים בנסיון מכוון לגרום לנסיגה מדינית מהצהרת בלפור וועידת השלום בורסאי שמטרתם הקמת בית יהודי מחדש בארץ ישראל ההיסטורית.

על האצ"ל והטרור הערבי

שני מכתבים שהתפרסמו היום בעיתון "הארץ" על פעילות האצ"ל בשנות ה- 30:

בתגובה על מכתב למערכת "זה טרור וזה טרור" ("הארץ", 7.1.10)

בני גפן צודק בציינו כי חפים מפשע נפגעו מפעולות של אצ"ל. ובכל זאת, יש תשובה לשאלתו "מהו, אם כן, ההבדל בין 'לוחמי חירות' ל'טרוריסטים'?" הטרור היהודי ההוא בא כתגובה, לאחר שבמשך יותר מ-15 שנה ערביי ארץ ישראל השתוללו ופגעו בעיקר באזרחים וברכוש - בפרעות תר"פ, תרפ"א ותרפ"ט ובמאורעות 1936-1939. מאות יהודים נהרגו, רבים נפצעו, ושלטונות המנדט כשלו.

היהודים השיבו מלחמה, אולי באיחור. הפעילות הסטטית של ה"הגנה" לא יכלה להתמודד כראוי עם תופעת האלימות הרחבה של הערבים, וגם שיטת היחידה ה"נודדת", האקטיווית, היתה מוגבלת ביעילותה. הטרור היהודי של 1937-1939 היה אמצעי הגנה כנגד היוזמה הרצחנית הערבית, שנועדה לחסל מבחינה פוליטית ואנושית את היישוב, ולחבל בהחלטת חבר הלאומים להקים בית לעם היהודי.

ישראל מידד

שילה

*

כבר שנים יש מי שמנסים לגזור גזירה שווה בין האצ"ל והלח"י שהתפלג ממנו, לבין ארגוני הטרור הפלסטיניים. בדרך כלל מזכירים את הפגיעה בחפים מפשע כמבחן להשוואה. אלא שאלה הם אמצעים, ובראש ובראשונה חשובה המטרה. כי האמצעים להשגתה הם חלק מאופי הלחימה.

מטרת האצ"ל, הלח"י, וגם ה"הגנה", היתה מדינה עצמאית. מנהיגי מדינת ישראל הפסיקו את המלחמה נגד הערבים, מיד כשזאת הושגה. הארגונים נלחמו קודם כל בשלטון הזר. מטרת הפלסטינים דומה: סילוק השלטון הישראלי והקמת מדינה ערבית במקומו. מה יעשו הפלסטינים לאחר מכן? לא ברור.

ההבדל הוא, שמלחמת הטרור של הפלסטינים החלה קודם. היהודים שהגיעו לארץ, ומי שניסה להיאחז בה, נחשבו בעיני המקומיים לאויב. עולים נרצחו ביפו, יישובים חדשים הותקפו. מנגד, הארגונים של היהודים הוקמו ולחמו להגנת המותקפים. אמנם האצ"ל השתמש באמצעים המזכירים את דרך פעולתם של הארגונים הפלסטיניים, אבל לח"י פעל כמעט אך ורק נגד הבריטים, שבהם ראה פולש לאדמת ארץ ישראל.

אצל הפלסטינים לא מתקיים בכלל ויכוח ודיון, אם להבליג ואם לנסות בדרך מדינית להשיג את המטרה. מדי כמה שנים צומח דור צעיר שמתחנך על ברכי המגמה לרצוח כמה שיותר יהודים. הם הולכים בדרך זו כבר כמאה שנה. גם הקמת מדינה פלסטינית אינה מבטיחה שערי ישראל לא יופגזו מעבר לגבול. "תורת השלבים" של אש"ף, וההכרזות המאיימות של מנהיגי החמאס בדבר הצורך למחוק את ישראל, ממחישות היטב את השוני הגדול בין התנועות ודרכן. אצל הערבים מדובר בדרך של אלימות וטרור, כשהמטרה היא למעשה השמדת הצד השני - מטרה שלא היתה מעולם נחלתה של התנועה הציונית, על כל פלגיה וארגוניה.

עמיקם בריל

ערד

תמונות מאזור מרכז בגין מהמאה הקודמת

בניען תחנת הרכבת
מבריכת הסולטן דרומה; רואים את כנסיית סנט אדרויז במרכז - עליון

מדרך חברון בקרבת מלון הר-ציון של היום צפונה; אתר המרכז בצד שמאל

מלון המלך דוד וימק"א שאמצע שנות ה- 30

שתי תמונות של אוניית הנשק ה"אלטלנה"

בשיטוט באינטרנט, נמצאו שתי תמונות אלה כאן:

מנחם בגין לחץ על ראש ממשלת בריטניה מרגרט ת'טצר

בגליון הגארדיאן הבריטי, שבדרך כלל אינו אוהד ישראל במיוחד, מצאנו מאמר דעות אשר מבקר את ראש הממשלה דאז בשנת 1979, גב' מרגרט ת'טצר, על הססנותה בעניין קליטת פליטי וייטנאם לעומת כגישתו של מחם בגין אשר לחץ עליה בנידון:


From this article, Vietnamese shouldn't thank Thatcher, which deals with boat people entering Britain from Vietnam in 1979 and what he claims was misplaced gratitude to Margaret Thatcher by Mark Tran, we learn of Menachem Begin's influence in matters of humanism:

...newly-released Downing Street papers...released by the National Archives, showed that [Prime Minister Margeret Thatcher] only very reluctantly agreed to take the Vietnamese refugees and only did so after much arm-twisting by Lord Carrington, then foreign secretary, and William Whitelaw, then home secretary. These are the real heroes behind the decision by Britain to accept 10,000 Vietnamese refugees.

...Despite his reputation as a wet, Whitelaw took a strong stand. "It is necessary that we should have a positive and defensible policy towards refugees from a brutal communist tyranny," the home secretary said. As for Carrington, he pointed out that Britain would look pretty bad if it did not come up with a signficant offer especially as the UN conference was Thatcher's idea to start with. Thatcher also came under strong international pressure. Menachem Begin, the Israeli prime minister, had written to Thatcher in June 1979 criticising her idea of a conference and suggested that each country accept a certain number of refugees as a way of dealing with "this horrific tragedy".

Eventually Thatcher relented and decided that yes, Britain would take 10,000 Vietnamese refugees.