מסע פרסומי

סיורי סליחות

בתקופה זו של השנה, בה אומרים סליחות, ובעקבות ההצלחה בעשור האחרון של הבאת קבוצות לירושלים לטעום את טעם אמירת הסליחות בלילה, תחום התודעה היהודית שברבנות הצבאית הראשית מביא אלפי חיילי צה"ל לירושלים, לכותל, לנחלאות ולמקומות אחרים ובין היתר, הם מגיעים למרכז בגין להרצאות ולהיערכות לקראת נקודת הזינוק

היום לפני 26 שנה - מנחם בגין מתפטר

ראש הממשלה מנחם בגין מתפטר

מאת עופר אדרת

15.9.1983 היום לפני 26 שנה:

"כבוד הנשיא, על פי סעיף 23 א' לחוק יסוד הממשלה, הריני מתכבד להגיש לך את כתב התפטרותי מתפקידי כראש הממשלה. בכבוד רב ובברכת גמר חתימה טובה לך ולכל בני ביתך, מנחם בגין". זו היתה לשון מכתב ההתפטרות של ראש הממשלה מנחם בגין, כפי שנמסר לנשיא המדינה חיים הרצוג בידי מזכיר הממשלה דן מרידור.

סופר "הארץ", גדעון אלון, דיווח למחרת בכותרת הראשית של העיתון, כי "בדיוק בשעה אחת בצהריים הגיע מרידור למשכן הנשיא ונוכח צבא גדול של כתבים ומצלמות טלוויזיה הגיש להרצוג מעטפה לבנה שהכילה את כתב ההתפטרות של ראש הממשלה". עוד דיווח, ש"מזכיר הממשלה אמר לנשיא, כי בגין התכוון לבוא בעצמו, אולם משום שנאלץ להישאר בביתו הוא ביקשני למלא את השליחות במקומו".

את הפרטים האמיתיים על הדרמה שהתרחשה מאחורי הקלעים של ההתפטרות סיפק יואל מרקוס יום קודם לכן, בכתבה שפורסמה בעמוד הראשון של "הארץ" תחת הכותרת "יציאה עצובה מן ההיסטוריה".

וכך כתב מרקוס: "ראש הממשלה לא התגלח עשרה ימים, אוכל בקושי, חדל לעסוק בענייני המדינה. מקורביו מודאגים: ?דומה שקיומו הפיסי חדל לעניין אותו, האם החליט להתאבד'"? ובהמשך הוסיף: "מאחורי מערכת שקרים סבוכה וחומות ביתו הרשמי של ראש הממשלה מתרחשת בימים האחרונים אחת היציאות היותר עצובות של מנהיג לאומי מההיסטוריה. מר מנחם בגין חדל להתגלח. מאז הופיע לישיבת הממשלה ב-4 בספטמבר לא עבר תער על פניו. הוא נתון בהסגר מרצון בקומה השנייה של ביתו הרשמי, מסרב לראות אנשים לבד ממזכירו האישי, בני משפחתו הקרובים ורופאים (...) הוא שוקע לעיני סביבתו הקרובה ומסתפק בלגימת מרק".

את הכתבה, שהכעיסה מאוד את לשכת ראש הממשלה, סיכם מרקוס במלים: "בחוגים פוליטיים נשמעת השאלה: האם בגין הוא הקורבן ה-518 של מלחמת לבנון?".

למחרת פרסם מתתיהו שמואלביץ, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הודעה מיוחדת לעיתונות, בה טען כי "המאמרים ב'הארץ' על מצב ראש הממשלה הם חוליגאניזם שיש בו כדי להצביע על נורמות של וולגריות וגסות רוח שהשתרשו בחיינו בשנים האחרונות".

"הארץ", בתגובה, כתב כי "עוזריו של מר מנחם בגין שיקרו לכל אורך הדרך לגבי מצב בריאותו, גם כאשר הוא עצמו הודה שאין ביכולתו להמשיך", וסיכם: "העיתון אינו נוהג להתווכח עם אנשי ציבור, שאינם דוברי אמת".

גם באותו יום נמשך הסיקור על אודות מצבו הפיזי והנפשי של ראש הממשלה, שהתפטר יום קודם לכן.

הסופר המדיני של "הארץ", עקיבא אלדר, ציטט גורמים ממשלתיים המקורבים לבגין, שהעריכו כי "אין להניח כי העובדה שראש הממשלה אינו מתגלח ?בגלל פריחה ואדמומיות בעור' היא המונעת ממנו לצאת מביתו. הסתגרותו נובעת ממצב רוחו הירוד ומחולשה גופנית".

אלדר הוסיף, כי "בגין המשיך להסתגר בביתו והוא ממאן לפגוש אנשים לבד מאנשי לשכתו וקרובי המשפחה. נודע כי קרובי המשפחה הביעו אתמול בשיחות פרטיות דאגה ממצבו הבריאותי של ראש הממשלה".

מרקוס, מצדו, הניח לדיווחים על בריאותו הרופפת של בגין, ותחת הכותרת "פצצת הזמן של המדינה", פנה לעסוק בגורם המרכזי להתפטרותו: מלחמת לבנון.

"היא גמרה את בגין, היא גמרה את רפול, היא גמרה את הממשלה שכיהנה שש שנים. היא גמרה 517 בחורים. מלחמת לבנון גמרה כמעט גם את אדריכלה, אריאל שרון, אך כולם הלכו והוא נשאר", כתב.

היום לפני 43 שנים: מכתב "חיים אמסטרדם

מכתב מערכת בדוי גורם לסערה במפלגת חרות

מאת ליטל לוין

6.9.1966 היום לפני 43 שנים:

כשנטלו את עיתון "הארץ" ב-26 ביולי 1966, חברי מפלגת חרות והנהלתה נדהמו למצוא מכתב למערכת שנפתח כך: "המשטר המלאכותי הנמשך עכשיו בחרות וביחוד בהרכב הנהלתה מוכיח בעליל עד כמה עלולה קבוצת בגין להיות מסוכנת אם אי פעם תגיע חלילה לשלטון". המלים צלצלו כמלותיו של בעל עניין, אך אף אחד במפלגת חרות לא הכיר את החתום עליהן, אדם בשם ש. רוזנבאום. אם לדייק, כמעט אף אחד.

מי הוא ש. רוזנבאום? הנהלת חרות פתחה בחקירה נמרצת לבירור זהותו. כחודש וחצי מאוחר יותר, כאשר ב-3 בספטמבר 1966 החליט יעקב מרידור לפזר את הנהלת מפלגתו, ידעו הכל שש. רוזנבאום לא היה ולא נברא; שהוא לא אחר מחיים אמסטרדם, חבר המרכז ועוזרו הקרוב של חבר ההנהלה וחבר "הגוש החופשי" בתנועת חרות, שמואל תמיר. הכתובת שציין "רוזנבאום" במכתבו, גורדון 2 בתל אביב, היתה שייכת לרחל הלפרין, אלמנתו של ירמיהו הלפרין. "למחרת ביקר אצלה עו"ד ש. מינצר", סיפר "הארץ", "שביקש ממנה שאם תישאל תאמר, כי היא מכירה את רוזנבאום הנ"ל והוא מקבל מכתבים על כתובתה". לפי הודאתה, ביקשה להתייעץ עם תמיר - וזה הורה לה "לעשות מה שמינצר יאמר לך".

"לאור הדברים האלה ברור לי, כי ההנהלה שהורכבה על ידי לא תוכל עוד למלא את תפקידה", אמר מרידור, שהבהיר שכשהקים את ההנהלה הצהיר בלא התנגדות מאיש כי מטרתו היא להשיב את בגין לראשות המפלגה. אבל תמיר התעקש שאין לו כל קשר למכתב; הוא קבל על "עריפת ראשים" ו"השמצות ללא יסוד".

ד"ר בדר, נגדו הגיש תמיר תביעה ל"בית הדין העליון של תנועת חרות" בשל "הפצת ידיעות כוזבות", סיפר לסופר "הארץ" שמעון סאמט כי "בימים האחרונים - עם גילוי פרשת אמסטרדם, שוב סר ממר בגין דכאונו בו היה שרוי מאז הועידה והוא מלא מרץ ורעננות לקראת הבאות".

אך גם בתמיר הפיחה הפרשה רוח עזה. בסניף חרות בירושלים גינה את ההנהגה הוותיקה בפני 150 חברי מרכז. "אין עתיד לתנועה אם סגנונה הוא דיכוי חופש הדיבור והאופוזיציה ומצד שני טיפוח של שלטון יחיד", אמר בלהט, "לא חשוב שהתנועה תזדקן ותתנוון ובלבד שאף אחד לא יזוז ממקומו מפני שהתנועה שייכת למישהו". תמיר וחברי הכנסת שוסטק וטיאר, חבריו ל"גוש החופשי" בחרות, סברו כי ההחלטה על פיזור ההנהלה והרכבתה מחדש נועדה "לחסל את ח"כ תמיר ללא משפט צדק וללא הגינות ציבורית-תנועתית". ההנהלה הארצית של צעירי חרות, שהתכנסה בבית ז'בוטינסקי בתל אביב ב-6 בספטמבר 1966, הצביעה ברוב גדול בעד "הזדהות עם ח"כ שמואל תמיר" ו"עמידה לימינו", דיווח שמעון סאמט. אפילו נבחר למועצה יו"ר חדש במקום יצחק סגל שהתפטר - יו"ר שתומך בקבוצת שוסטק-תמיר-טיאר: עקיבא נוף.

בהמשך השבוע החריפו נאומיו של תמיר. "בוץ אחד גדול ולכלוך שהנפש בוכה על כך", אמר; "כעבור זמן נביט אחורה ונאמר כי היו אלה ימים של בית מטורפים"; "מעשים היאים לג'יימס בונד" - וכיו"ב. בישיבה סוערת ב-8 בספטמבר "בריונים הטילו מוצצי פה של תינוקות לעבר שולחן האופוזיציה בראשות חברי הכנסת תמיר, שוסטאק וטיאר, וקראו לעברם ?אתם ילדים! תינוקות!", דיווח סופר "הארץ" דן מרגלית. כינו את תמיר סרטן, שטן, עוכר ישראל. חברי האופוזיציה יצאו מהישיבה ובחוץ חיכו להם אגרופי בריונים. "ראשי האופוזיציה לא נפגעו", הבהיר מרגלית.

לא חלף שבוע, ו"הארץ" דיווח שהמשבר הסתיים: הורכבה הנהלה חדשה, בלי תמיר. "אולם למעשה נמשך המשבר", הבהיר מאמר המערכת ב-14 בספטמבר. מי שעקב אחר העלילה בשבוע האחרון "והביט אל תהום זו של שנאת אחים, יתקשה להאמין כי מפלגה זו תוכל לאורך ימים לשמור על ליכודה", נכתב בנימה עגומה. וח"כ תמיר? הוא, אשר "שש אלי קרב מדיני", "נחל כשלון חרוץ בשדה שהוא קבע להתמודדות... אחת היא המסקנה: הסתערות האופוזיציה נגד ההנהגה הותיקה של חרות נהדפה"

מכתב במוסף "ספרים" בעיתון הארץ על בגין והאצ"ל

היסטוריה רשמית למחצה

בתגובה לרשימתו של תום שגב על הספר "מדינת ישראל: העשור הראשון" ("הארץ, ספרים", 5.8).

אוי לו למנחם בגין ואוי להם לחיילי הארגון הצבאי הלאומי (על הלח"י אני בכלל לא רוצה להרהר) אם תום שגב מרגיש מחויב מספיק לכתוב ביטויים של הגנה על שמם הטוב כפי שעשה בביקורת המהנה שלו על הספר. ואבקש להוסיף שתי הערות בעקבות דבריו.

ראשית, אם הספר הוא תוצר של תפישת "ההיסטוריה הרשמית או, לפחות הרשמית למחצה", אולי זה טיעון צודק. אבל בוודאי הוא תוצר של "מחנה השמאל" - או של מפא"י/הסתדרות או של הפלמ"ח ובזה הצטיין העשור הראשון למדינת ישראל: הדומיננטיות של הסוציאליזם בכל תחומי החיים של המדינה ועוד, אליבא דשגב, מוכיח גם יכולת לקום לתחייה. אמנם, שגב בוודאי יתאר את המחנה הזה כ"שמאל ישן", אבל אין זה משנה באופן עקרוני. לקרוא למעלה מ-700 עמודים כדי להחליט אחרת הוא אתגר קשה.

ושנית, אם כולם (שגב אינו מפרט את כל השמות), נמנו על הסגל האקדמי של האוניברסיטה העברית, עולות מחשבות על טיב וטעם הידע וההכוונה הפדגוגית שהסטודנטים של אותו מוסד זכו להם ממורים ומרצים כגון אלה שתרמו לספר הנדון.

ומחשבות אלה שלי מוליכות למסקנות בקשר לתופעה של פוסט-ציונות מצד אחד ומאידך גיסא חוסר עומק ורוחב לגבי ידיעות על תולדות שיבת עם ישראל לארצו והבנתן והיכולת להתמודד עם טענות עוינות, מעבר לגבול ובתוך המחנה.

ישראל מידד

שילה