תגובה לתום שגב

מכתב תגובה



תום שגב מביא (
ראה כאן) את התזה של ד"ר ארז כסיף, כי בן גוריון הכריז על הקמת המדינה היות שחשש שמנחם בגין יעשה זאת בעצמו, ושהאצ"ל ינסה להתנקש בחייו.

תזה זו עומדת בניגוד להשתלשלות העניינים כפי שהביאה בגין הן בספרו "המרד" והן מעל במת הכנסת. בגין סיפר כיצד בן גוריון שלח אליו את מקורבו אליעזר לבנה בערב הכרזת המדינה. לבנה מסר לבגין, כי הודעות האצ"ל הדורשות, כי יוכרז על הקמת המדינה מיד עם תום המנדט, מסייעות לבן גוריון להתגבר על ההתנגדות להכרזה בקרב חברי מפלגתו. בנוסף, ביקש נציגו של בן גוריון, כי האצ"ל יודיע מראש שיעמוד מאחורי הממשלה הזמנית.

בגין קיבל את הבקשה והוסיף את הודעת התמיכה לכל הודעות האצ"ל.

מחקר מקיף בנושא, שערך העיתונאי שלמה נקדימון, יראה אור בקרוב.

הרצל מקוב

ראש מרכז מורשת מנחם בגין

ירושלים

קטעי וידיאו של הופעת תזמורת דנדורמה

קטעי וידיאו של תזצורת דנדורמה

איפה ישנם מנהיגים כמו בגין

איפה ישנם עוד מנהיגים כמן מנחם בגין

96 שנה להולדתו של בגין, טל לאור בת לבן קיבוץ מצליחה להתגעגע לאדם שלא הכירה. הצניעות, יושרו האישי אהבת האדם, אהבת משפחתו ואהבתו הגדולה למדינה, לתושביה ולרעיון הציוני

טל לאור 17/8/2009

אתמול, ב- 16 באוגוסט, צוין יום הולדתו ה-96 של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין. אינני זוכרת מי שאל פעם, האם ניתן כלל להתגעגע לאדם שלא הכרת ולא פגשת מימייך, ויותר מכך, אדם אשר לא חשת בחייך את רוחו מנשבת מעל הווייתך הפיסית והרוחנית. כבת לאם מושבניקית ואב יוצא קיבוץ, שעד היום אינו מוכן לתלות דגל ישראל על הרכב ביום העצמאות, רק בכדי שלא יזהו אותו בטעות עם המחנה הלאומי, ניתן לומר בבהירות כי האידיאה הז'בוטינסקאית לא חלפה בביתנו.

יתרה מכך, אימי מספרת כי בשנת 1977, שנת המהפך, היא שנת הולדתי, הייתה בליבה
דאגה גדולה על העתיד לבוא עלינו כמדינה. היום, למרות השקפת עולמה הפוליטית השונה, כמעט אין מהדורת חדשות בה אינה ממלמלת כמה היא "מתגעגעת לבגין". לא מזמן, ביום הולדתי העברי, ביקש חבר יקר לצאת איתי לטיול בירושלים ובמהלכו ביקור "במרכז מורשת בגין". חודשים ארוכים הוא מבקש לקחתני לשם והפעם הסכמתי בתנאי שבשובנו לתל אביב מתאמים סיור גומלין "במרכז מורשת רבין".

"יאללה, בואי נבכה קצת", אמר לי כמי שיודע על מה הוא מדבר, כשנכנסנו פנימה אל חלל המוזיאון. הבטתי בו בתמיהה מנסה להסתיר את הציניות שבי. קשה היה לי להאמין שבאמת אוכל להתחבר אל הנושא ועוד עד דמעות. אחרי שעה וחצי של חוויה היסטורית מרגשת במוזיאון, הממוקם על כתף הינום ומשקיף לעיר העתיקה, יצאתי משם רועדת.

מעבר לעיצובו המרשים של המקום, הנוף והעיבוד האור-קולי והבלתי אמצעי לתחנות חייו המרכזיות של בגין (הכולל קטעי נאומים חיים, וידאו וביקור בסלון הפרטי והאותנטי של המשפחה) מעניק הביקור במקום תחושה חזקה של אינטימיות. אינטימיות שאפיינה כל כך את המנהיג הזה, אינטימיות סימבולית שנוצרה בדיעבד ביני לבין מנחם בגין ז"ל.מקשת תכונותיו, בולטת מעל לכל צניעותו הטבעית, יושרו האישי ואהבת האדם ששרתה בו. אהבה גדולה לאשתו עליזה, אהבתו למשפחתו ואהבתו הגדולה למדינה, לתושביה ולרעיון הציוני.

תחושת החמצה

בניגוד לרבים מעולם לא הערצתי את יכולת הרטוריקה שלו, כל שכן את תוכנה. להט האגרוף המתרומם ברעד משום מה, לא נגע בי. עדיין מהדהדת בי סצנה קשה מתוך הסרט "ילדי השמש" (סרטו הדוקומנטרי של רן טל) בה מדבר בגין בחריפות ובוטות כנגד דור חלוצי הקיבוצים, מיישבי הארץ, המצטופפים סביב מקלט רדיו רעוע להקשיב לדבריו והוא שח בהם בסוג של ביטול. בחירתו הטובה בקירוב עדות המזרח אל מרכז הקונצנזוס הישראלי הייתה מבורכת, אך התייחסותו המרוחקת והמפלה כלפי ציבור אחר, הייתה קשה עבורי.אבל באופן מוזר, ועל אף שמרבית השקפת עולמו המדינית וחזונו עדיין זרים לי ביסודם, הרגשתי כי התאהבתי בבגין האדם.

בבואי אל ביתי מלווה בתחושת החמצה אודות השנים האבודות שלי עם האיש, ניגשתי להשלים את החסר בקריאה ולמידה. יש בי תחושה כי רבים מחברי ובני דורי, טרם נחשפו לערכו האמיתי של בגין ז"ל וזאת ללא קשר לדרכו הפוליטית. ייתכן כי תחושת הפספוס או הגעגוע שחשתי אינה מנותקת מהמצב הפוליטי וההנהגתי הקשה בו אנו נמצאים כיום בישראל 2009.

האומץ המנהיגותי הנדיר, היכולת לוותר על עקרונות ערכיים שורשיים אשר ליווך שנים רבות למען טובת המדינה, הנועזות והדאגה הכנה לפרט, הפשטות והיושר האישי - הן תכונות שאינן נפוצות עוד במחוזותינו. בעידן בו ראשי המדינה נאחזים בכיסאם עד זוב דם או חקירה, איני יכולה שלא להיזכר במילותיו הפשוטות והעייפות לעת פרישתו והסתגרותו: "אינני יכול עוד". פשוט כמשמעו, חבל שאין כמותו עוד. אציין כי הרשימה לעיל מוקדשת לזכרו של מנחם בגין ז"ל ואין בדברים בכדי להשוות, להוסיף או לגרוע ממנהיגים אחרים בני דורו שאינם עמנו עוד.

בגלל מנחם בגין קמה המדינה?

לפי הכתבה של תום שגב,

ד"ר ארז כסיף, מרצה למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת באר שבע, ידע השבוע רגע של נחת מהסוג שרק סופרים מכירים: הוא קבע את הנקודה מאחורי המלה האחרונה בספר חדש שכתב. כסיף היה מרוצה: אם יהיה לו מזל, הספר יחולל שערוריה. הוא אמור להיקרא "מדוע ?באמת' הוקמה מדינה ישראל" והתשובה היא שדוד בן-גוריון הכריז על עצמאות המדינה ב-14 במאי 1948 כי פחד שמנחם בגין יעשה זאת בעצמו. בן-גוריון גם חשש שאצ"ל ירצח אותו, כסיף קובע.

באחרונה הציג כסיף את התזה הזאת בכנס חוקרים רב-תחומי שנערך בירושלים מטעם מכללת אריאל ובית מורשה. הוא מבקש לקדם תיאוריה כללית בדבר משקלם של גורמי פנים בקביעת מדיניות החוץ. לגבי ישראל, הנרי קיסינג'ר כבר ניסח זאת בעבר: לישראל אין מדיניות חוץ. הכל פוליטיקה לצורכי פנים.

לדברי כסיף, הבריטים החליטו לעזוב את ארץ ישראל כתוצאה מהמאבק המזוין של אצ"ל ולח"י. לקראת צאתם היה ברור שתקום מדינה יהודית, אך השאלה האמיתית היתה מי ישלוט בה. בן-גוריון ידע שאצ"ל ולח"י נהנים מתמיכה רחבה בציבור - ואז באה ההתקפה על דיר יאסין ובעקבותיה בריחה המונית של פלסטינים. גם התפתחות זו נזקפה לזכותם של אצ"ל ולח"י.

הכרזת העצמאות הובילה בהכרח למלחמה עם מדינות ערב. בן-גוריון העריך שצבאות ערב חזקים מצה"ל; אף על פי כן "חירחר מלחמה". זה היה הימור מסוכן ולא היה עומד "במבחן וינוגרד", כותב כסיף וקובע: בן-גוריון רצה במלחמה. ייתכן שגם ההחלטה שלא לקבוע במגילת העצמאות את גבולות המדינה נבעה מהרצון "לשפוך שמן על מדורת הסכסוך וללבותו", שהרי כל עוד השאלה נשארה פתוחה, איימה ישראל על שלמותן הטריטוריאלית של המדינות השכנות וגבר הסיכוי שתהיה מלחמה. המניע - בן-גוריון קיווה להיות המצביא שתחת הנהגתו המדינה ניצלה ובכך יובטח שלטונו. כסיף אומר שלא גילה מידע חדש להוכחת התזה הזאת. הוא מסתפק בהצגת נרטיב חדש. הוא מקווה לפרסם את ספרו לקראת יום העצמאות.

הודעות על אירוע ועל קורסים

נחנכה מחיצה של מסעדת טראסה במרכז

אורי אבנרי: עמוס קינן טען שלא היה 'טבח' בדיר יאסין

כמו צעירים שמאליים לא-מעטים באותם הימים הצטרף ללח"י, שדגל אז באוריינטציה על ברית מועצות. עם הקמת המדינה גויסו אנשי לח"י לצה"ל החדש

עוד לפני כן השתתף בפעולת-הזוועה של אצ"ל ולח"י בדיר-יאסין. זה היווה כתם, והוא טען תמיד שהטבח לא היה יזום, או שלא היה כלל. לדבריו, מפקד הפעולה נהרג וכך אבדה השליטה בלוחמים. הוא עצמו נפצע, לדבריו, בראשית הפעולה, ולא ראה מה קרה בה

מקור