Thursday, July 23, 2009
Wednesday, July 22, 2009
דבריו של ראש המרכז לרגל אירוע יום השנה ה- 69 לזאב ז'בוטינסקי
משפחת ז'בוטינסקי, רוני מילוא , גרשון סתיו, פרופ' יהודה פרידלנדר, מירון איזקסון
"זאב ז'בוטינסקי היה מוח שאפשר לקרוא לו כולל. מוחות כאלה קמים פעם אחת במשך דורות רבים, כמו אריסטו , לאונרדו דה וינצ'י, הרמב"ם שלנו".
כך תיאר מנחם בגין, המובהק, והבכיר בתלמידי ראש בית"ר את מורו ורבו.
מהיום שאני עומד על דעתי, ואולי אף לפני כן אני מנהל שיח עם זאב ז'בוטינסקי בעיקר אני מנסה לעמוד על סוד קסמו של האיש, על מקור העוצמה. הרי זה מדהים לחשוב על מידת העוצמה הנדרשת, כדי לגרום לאנשים רבים כל כך, אנשים אינטליגנטים ומוכשרים, לשנות את אורח חייהם, להפוך את כיוון התפתחותם הטבעי להקדיש את החיים, להיות מוכנים בעת מבחן למסור אותם ולהגיע ממש עד מעלות הגרדום, כדי להגשים את תורתו של אדם שהם בקושי מכירים. חלקם ראו אותו, או פגשו אותו פעם אחת בחייהם.
לא נתוניו הפיזיים היו הסיבה לנהיה אחריו, לא איש יפה תואר ולא גבה קומה היה. אולי להיפך. גם כסף לא היה בידיו וכיסו היה נקוב תמיד.
אולי חלק מהתשובה לשאלה הגדולה הזאת מה היה סוד קסמו, טמון בנושא שבו אנו עוסקים הערב, היותו של זאב ז'בוטינסקי, מנהיג משורר.
אחת מתכונות היסוד של משורר, בשונה מטכנאי של מילים או פזמונאי היא החיבור לאמת.
כדי לומר דברי שירה אתה צריך להיות מחובר לאמת.
וזאב ז'בוטינסקי היה איש של אמת. אמת גדולה, אמת נצחית, אמת שורפת. נדמה לי שהיכולת והכישרון לחשוף ולהציג במילים, הן בכתב והן בנאום את האמת הזו שלו, היא חלק מההסבר למקור כוחו. ואת האמת הזו הוא חצב מסלעי המציאות, מתוך התבוננות ישירה בעובדות, הבנתן לעומק ותיאורן ללא כחל וסרק. לא מתוך אשליות ותקוות שווא.
ואת האמת הזו שאב מעקרונותיהם של גדולי עולם אותם למד.
ואת האמת הזו ינק מאמונה תמימה, אינטואיטיבית ולוהטת בנצח ישראל.
והאמת הזו כדרכה של האמת חיה, קיימת ותקפה עד היום. ומהי ההוכחה לכך? אם תרצו ההוכחה החזקה ביותר היא הרצון והניסיון הקיימים עד היום לצנזר את ז'בוטינסקי. אין מקבילה לכך שהוגה ומנהיג מדיני מצונזר כ 70 שנה לאחר מותו. אנו רואים זאת באקדמיה המתעלמת ומוחקת. אנו רואים זאת למשל בניסיון של שרי חינוך מסוימים, (יש אולי לומר פוליטרוקים) המנסים לבטל את נוכחותו, הקלה יש לומר, במערכי הלימוד ואפילו יש לומר בניסיונות התמימים של פקידים למנוע הקראה של פרק כזה או אחר ממשנתו, ביום האזכרה, כי הקטע עלול להרגיז או להביך את ראש הממשלה המכהן.
למה שקטע כזה ירגיז או יביך? כי הוא אקטואלי והוא תקף והוא אמת. והאמת יש לה נטייה להרגיז בעיקר פוליטיקאים. אז בעצם אנו הרואים עצמנו תלמידיו לא צריכים להיעלב מניסיונות ההשתקה והצנזורה,אנו צריכים לראות בכך מחמאה גדולה למורנו ולתקפות תורתו.
אסור לנו חלילה להשלים ולקבל את הצנזורה, עלינו להלחם בה, כפי שהוא לימדנו, מתוך הדר ובעזרת תגר. חובה להפיץ את תורתו ואת דבריו.
יש המתחכמים ואומרים בעיקר מקרב המומרים הנוטשים את תורתו, כי אילו ז'בוטינסקי היה חי היום הוא היה מצביע למרץ. אני לא יודע להגיד עבור מי הוא היה מצביע, אבל אני משוכנע שלמרץ הוא לא היה מצביע.
ולמה למרץ אומרים המתחכמים, כי ז'בוטינסקי היה ליברל, קביעה זו נכונה אבל היא חצי מהאמת שכידוע, גרועה משקר. ז'בוטינסקי היה המבשר של הלאומיות הליברלית היהודית, הוא אכן דיבר על מתן זכויות מלאות למיעוט ולגר, אבל הענקת הזכויות גם הייתה קשורה למסגרת הכוללת של מדינה עברית משתי גדות הירדן.ז'בו היה חסיד האיזון, איזון בין לאומיות צרופה לבין ליברליות קנאית, מתח שלא פשוט לקיימו ולכן רבים נשברו, במיוחד בקרב בני תלמידיו. מעבר לכך הליברליות של ז'בוטינסקי לא הייתה, כפי שנהוג בימינו שם קוד למאבק של זכויות לאומיות של מיעוט ספציפי וכרסום בזכויות הלאומיות של העם היהודי. הייתה זו השקפה כוללת בדבר מרכזיותו וזכויותיו של כל פרט ופרט ללא הבדל. כפי שהוא כתב:
" עברי גם בעוני -בן שר:
אם עבד, אם הלך
נוצרת בן מלך
בכתר דוד נעטר".
חיברתי את השורות הללו והתכוונתי לכל אדם, יווני או באנטו, צפוני או אסקימו. הם כולם בצלם אלוהים נוצרו: ("בני מלכים" המשקיף 25.4.1941).
זאת היא ליברליות אמיתית ולא נאורות מזויפת, אבל יש עוד הבדל לגבי תפיסת ז'בוטינסקי וגישות ליברליות עכשוויות. שורש תפיסתו של ז'בוטינסקי הוא "המוסר" אבל להפעלת המוסר יש תנאי, כפי שנוסח בתביעתי:
כאשר בא אלינו יהודי, בפרט יהודי צעיר, הוא קם
ומכריז בפני העולם כולו: "אני תובע משפט וצדק בעבורי ואם לא אקבלהו, ייהפך כל העולם למדבר שממה.
במקום בו אני מלך בין מלכים אחרים – שם תהיה הקידמה שרירה וקיימת. אך אם גורלי הוא, להיות מוצא מחוץ למסגרת – לא איכפת לי אם תעלו כולכם חיים באש. עוד אוסיף שמן למדורה.
אין גאולה לעולם – אם אין חלקי בה. בראשית ברא אלוהים את תביעתי".
זאת היא עמדה, ולא חשוב אם היא תנעם לחיך או לא.
עמדה היא, שכדאי להילחם בעבורה, לסבול למענה ולהקדיש למענה את החיים.
("הקדיש שלי", "המשקיף", 13.8.1940)
כנראה שגם לעמדה זו, הבהירה כל כך , הפשוטה כל כך הצודקת כל כך גם היה חלק בסוד הקסם של אישיות יוצאת הדופן, מנהיג משורר, אשר כבשה את ליבם של רבים כל כך, בעוצמה רבה כל כך, בדרכו נלך.
"זאב ז'בוטינסקי היה מוח שאפשר לקרוא לו כולל. מוחות כאלה קמים פעם אחת במשך דורות רבים, כמו אריסטו , לאונרדו דה וינצ'י, הרמב"ם שלנו".
כך תיאר מנחם בגין, המובהק, והבכיר בתלמידי ראש בית"ר את מורו ורבו.
מהיום שאני עומד על דעתי, ואולי אף לפני כן אני מנהל שיח עם זאב ז'בוטינסקי בעיקר אני מנסה לעמוד על סוד קסמו של האיש, על מקור העוצמה. הרי זה מדהים לחשוב על מידת העוצמה הנדרשת, כדי לגרום לאנשים רבים כל כך, אנשים אינטליגנטים ומוכשרים, לשנות את אורח חייהם, להפוך את כיוון התפתחותם הטבעי להקדיש את החיים, להיות מוכנים בעת מבחן למסור אותם ולהגיע ממש עד מעלות הגרדום, כדי להגשים את תורתו של אדם שהם בקושי מכירים. חלקם ראו אותו, או פגשו אותו פעם אחת בחייהם.
לא נתוניו הפיזיים היו הסיבה לנהיה אחריו, לא איש יפה תואר ולא גבה קומה היה. אולי להיפך. גם כסף לא היה בידיו וכיסו היה נקוב תמיד.
אולי חלק מהתשובה לשאלה הגדולה הזאת מה היה סוד קסמו, טמון בנושא שבו אנו עוסקים הערב, היותו של זאב ז'בוטינסקי, מנהיג משורר.
אחת מתכונות היסוד של משורר, בשונה מטכנאי של מילים או פזמונאי היא החיבור לאמת.
כדי לומר דברי שירה אתה צריך להיות מחובר לאמת.
וזאב ז'בוטינסקי היה איש של אמת. אמת גדולה, אמת נצחית, אמת שורפת. נדמה לי שהיכולת והכישרון לחשוף ולהציג במילים, הן בכתב והן בנאום את האמת הזו שלו, היא חלק מההסבר למקור כוחו. ואת האמת הזו הוא חצב מסלעי המציאות, מתוך התבוננות ישירה בעובדות, הבנתן לעומק ותיאורן ללא כחל וסרק. לא מתוך אשליות ותקוות שווא.
ואת האמת הזו שאב מעקרונותיהם של גדולי עולם אותם למד.
ואת האמת הזו ינק מאמונה תמימה, אינטואיטיבית ולוהטת בנצח ישראל.
והאמת הזו כדרכה של האמת חיה, קיימת ותקפה עד היום. ומהי ההוכחה לכך? אם תרצו ההוכחה החזקה ביותר היא הרצון והניסיון הקיימים עד היום לצנזר את ז'בוטינסקי. אין מקבילה לכך שהוגה ומנהיג מדיני מצונזר כ 70 שנה לאחר מותו. אנו רואים זאת באקדמיה המתעלמת ומוחקת. אנו רואים זאת למשל בניסיון של שרי חינוך מסוימים, (יש אולי לומר פוליטרוקים) המנסים לבטל את נוכחותו, הקלה יש לומר, במערכי הלימוד ואפילו יש לומר בניסיונות התמימים של פקידים למנוע הקראה של פרק כזה או אחר ממשנתו, ביום האזכרה, כי הקטע עלול להרגיז או להביך את ראש הממשלה המכהן.
למה שקטע כזה ירגיז או יביך? כי הוא אקטואלי והוא תקף והוא אמת. והאמת יש לה נטייה להרגיז בעיקר פוליטיקאים. אז בעצם אנו הרואים עצמנו תלמידיו לא צריכים להיעלב מניסיונות ההשתקה והצנזורה,אנו צריכים לראות בכך מחמאה גדולה למורנו ולתקפות תורתו.
אסור לנו חלילה להשלים ולקבל את הצנזורה, עלינו להלחם בה, כפי שהוא לימדנו, מתוך הדר ובעזרת תגר. חובה להפיץ את תורתו ואת דבריו.
יש המתחכמים ואומרים בעיקר מקרב המומרים הנוטשים את תורתו, כי אילו ז'בוטינסקי היה חי היום הוא היה מצביע למרץ. אני לא יודע להגיד עבור מי הוא היה מצביע, אבל אני משוכנע שלמרץ הוא לא היה מצביע.
ולמה למרץ אומרים המתחכמים, כי ז'בוטינסקי היה ליברל, קביעה זו נכונה אבל היא חצי מהאמת שכידוע, גרועה משקר. ז'בוטינסקי היה המבשר של הלאומיות הליברלית היהודית, הוא אכן דיבר על מתן זכויות מלאות למיעוט ולגר, אבל הענקת הזכויות גם הייתה קשורה למסגרת הכוללת של מדינה עברית משתי גדות הירדן.ז'בו היה חסיד האיזון, איזון בין לאומיות צרופה לבין ליברליות קנאית, מתח שלא פשוט לקיימו ולכן רבים נשברו, במיוחד בקרב בני תלמידיו. מעבר לכך הליברליות של ז'בוטינסקי לא הייתה, כפי שנהוג בימינו שם קוד למאבק של זכויות לאומיות של מיעוט ספציפי וכרסום בזכויות הלאומיות של העם היהודי. הייתה זו השקפה כוללת בדבר מרכזיותו וזכויותיו של כל פרט ופרט ללא הבדל. כפי שהוא כתב:
" עברי גם בעוני -בן שר:
אם עבד, אם הלך
נוצרת בן מלך
בכתר דוד נעטר".
חיברתי את השורות הללו והתכוונתי לכל אדם, יווני או באנטו, צפוני או אסקימו. הם כולם בצלם אלוהים נוצרו: ("בני מלכים" המשקיף 25.4.1941).
זאת היא ליברליות אמיתית ולא נאורות מזויפת, אבל יש עוד הבדל לגבי תפיסת ז'בוטינסקי וגישות ליברליות עכשוויות. שורש תפיסתו של ז'בוטינסקי הוא "המוסר" אבל להפעלת המוסר יש תנאי, כפי שנוסח בתביעתי:
כאשר בא אלינו יהודי, בפרט יהודי צעיר, הוא קם
ומכריז בפני העולם כולו: "אני תובע משפט וצדק בעבורי ואם לא אקבלהו, ייהפך כל העולם למדבר שממה.
במקום בו אני מלך בין מלכים אחרים – שם תהיה הקידמה שרירה וקיימת. אך אם גורלי הוא, להיות מוצא מחוץ למסגרת – לא איכפת לי אם תעלו כולכם חיים באש. עוד אוסיף שמן למדורה.
אין גאולה לעולם – אם אין חלקי בה. בראשית ברא אלוהים את תביעתי".
זאת היא עמדה, ולא חשוב אם היא תנעם לחיך או לא.
עמדה היא, שכדאי להילחם בעבורה, לסבול למענה ולהקדיש למענה את החיים.
("הקדיש שלי", "המשקיף", 13.8.1940)
כנראה שגם לעמדה זו, הבהירה כל כך , הפשוטה כל כך הצודקת כל כך גם היה חלק בסוד הקסם של אישיות יוצאת הדופן, מנהיג משורר, אשר כבשה את ליבם של רבים כל כך, בעוצמה רבה כל כך, בדרכו נלך.
Saturday, July 18, 2009
הלך לעולמו איש הטלוויזיה האמריקאית וללטר קרונקייט
כאן עם
הנשיא סאדאת וראש הממשלה מנחם בגין בירושלים בנובמבר 1977
Thursday, July 16, 2009
עוד בעניין האלטלנה ב"הארץ" מדור מכתבים למערכת
המשך ההנצחות בעניין האלטלנה מעל עמודי "הארץ":
ככה לא מארגנים מרד
בתגובה על מכתב למערכת "למה התכוון בגין - כמה נקודות" ("הארץ", 10.7)
הנקודות שמעלה אריה מאור, המגיב על מכתבי ל"הארץ" מיום 3.7, הן עובדות, אבל לא כולן. אם להסתמך על ספרו של סגן מפקד הפלמ"ח, אורי ברנר, המלא עוינות כלפי האצ"ל, הרי חודשים לפני הפלגת "אלטלנה" ארצה הורה שאול אביגור לאנשי "המוסד" במארסיי, שלא להיענות להצעת אנשי האצ"ל לרכוש את האונייה (עמ' 88). גם אם ברנר טוען, שאנשי הקשר הקבועים בעניין היו בדרג נמוך, ושכנראה יהודה ארזי, איש ה"הגנה", עלה על סיפונה כדי לבדוק אותה בסוף מאי, הרי האונייה לא היתה סוד כמוס.
לאביגור, ראש "המוסד לעלייה ב'", דווח על ידי שאול ביבר על בואה של אלטלנה לצרפת במארס. ו' הדרי המליץ לאנשי האצ"ל שאנשיהם יעלו ארצה בספינה של ה"הגנה", כי אלטלנה התגלתה בידי המודיעין הבריטי (עמ' 89).
המסקנה: לא היה שום סוד בין האצ"ל לבין זרועות היישוב המאורגן ואפילו הוצע שיתוף פעולה. זה לא מרד.
זאת ועוד, ב-3.6.48 נמסר להדרי מטעם גורם בממשל הצרפתי, שאלטלנה תישלח ארצה בקרוב עם נשק אשר סופק על ידם. ב-6.6 התקיימה ישיבה של אנשי ה"הגנה" עם אליהו לנקין בנושא. תוכן הפגישה הועבר לאביגור, אשר מסר אותו ארצה בו ביום (עמ' 93).
מברק נוסף על הפלגתה הקרובה של אלטלנה נשלח מאביגור לדוד בן גוריון ב-8.6 ושוב ב-11.6. נעשה ניסיון של בגין לעכב את בואה אשר כשל. ב-15.6 התקיים מפגש בין י' גלילי, ל' אשכול וד' כהן לבין בגין, י' מרידור, א' בן-אליעזר, ח' לנדאו וע' פאגלין בעניין בואה של האונייה. שום דבר לא הוסתר מעיני ממשלת ישראל.
גם מי שחשד אז, ואולי חושד גם היום, שפניו של בגין היו למרד או לפוטש חייב להודות: ככה לא מארגנים מרד.
ישראל מידד
שילה
ככה לא מארגנים מרד
בתגובה על מכתב למערכת "למה התכוון בגין - כמה נקודות" ("הארץ", 10.7)
הנקודות שמעלה אריה מאור, המגיב על מכתבי ל"הארץ" מיום 3.7, הן עובדות, אבל לא כולן. אם להסתמך על ספרו של סגן מפקד הפלמ"ח, אורי ברנר, המלא עוינות כלפי האצ"ל, הרי חודשים לפני הפלגת "אלטלנה" ארצה הורה שאול אביגור לאנשי "המוסד" במארסיי, שלא להיענות להצעת אנשי האצ"ל לרכוש את האונייה (עמ' 88). גם אם ברנר טוען, שאנשי הקשר הקבועים בעניין היו בדרג נמוך, ושכנראה יהודה ארזי, איש ה"הגנה", עלה על סיפונה כדי לבדוק אותה בסוף מאי, הרי האונייה לא היתה סוד כמוס.
לאביגור, ראש "המוסד לעלייה ב'", דווח על ידי שאול ביבר על בואה של אלטלנה לצרפת במארס. ו' הדרי המליץ לאנשי האצ"ל שאנשיהם יעלו ארצה בספינה של ה"הגנה", כי אלטלנה התגלתה בידי המודיעין הבריטי (עמ' 89).
המסקנה: לא היה שום סוד בין האצ"ל לבין זרועות היישוב המאורגן ואפילו הוצע שיתוף פעולה. זה לא מרד.
זאת ועוד, ב-3.6.48 נמסר להדרי מטעם גורם בממשל הצרפתי, שאלטלנה תישלח ארצה בקרוב עם נשק אשר סופק על ידם. ב-6.6 התקיימה ישיבה של אנשי ה"הגנה" עם אליהו לנקין בנושא. תוכן הפגישה הועבר לאביגור, אשר מסר אותו ארצה בו ביום (עמ' 93).
מברק נוסף על הפלגתה הקרובה של אלטלנה נשלח מאביגור לדוד בן גוריון ב-8.6 ושוב ב-11.6. נעשה ניסיון של בגין לעכב את בואה אשר כשל. ב-15.6 התקיים מפגש בין י' גלילי, ל' אשכול וד' כהן לבין בגין, י' מרידור, א' בן-אליעזר, ח' לנדאו וע' פאגלין בעניין בואה של האונייה. שום דבר לא הוסתר מעיני ממשלת ישראל.
גם מי שחשד אז, ואולי חושד גם היום, שפניו של בגין היו למרד או לפוטש חייב להודות: ככה לא מארגנים מרד.
ישראל מידד
שילה
Saturday, July 4, 2009
בגין ובן-גוריון: השנאה והאהבה
שיעור היסטוריה יחסי האהבה-שנאה של בן-גוריון ומנחם בגין
מכתב נשכח של ראש הממשלה הראשון, שנחשף השבוע, שופך אור על יחסי האהבה-שנאה שניהל עם בגין
מאת תום שגב
דוד בן-גוריון ידע לשנוא. מעת לעת העביר את שנאתו מאדם לאדם. ב-15 במאי 1963 כתב למשורר חיים גורי: "בגין הוא טיפוס היטלריסטי מובהק: גזעני, מוכן להשמיד את כל הערבים למען שלמות הארץ; מקדש כל האמצעים למען המטרה הקדושה - שלטון אבסולוטי". שנים אחדות לאחר מכן העביר בן-גוריון את שנאתו ללוי אשכול וביקש להתפייס עם בגין. "פולה שלי היתה תמיד מעריצה שלך, משום מה", כתב לו בפברואר 1969. "התנגדתי מאוד לכמה עמדות ופעולות שלך (...) ואינני מתחרט על כך, כי לדעתי היה הצדק אתי (כל איש מסוגל לטעות מבלי שירגיש בכך) אבל מבחינה אישית לא היתה לי אף פעם טינה אישית נגדך וכל כמה שהכרתי אותך יותר בשנים האחרונות הוקרתי אותך יותר ופולה שלי שמחה על כך". ב-1981 שלח ראש הממשלה בגין לגורי העתק ממכתבו של בן-גוריון אליו והשבוע סיפר גורי על מכתב זה בכנס השנתי להיסטוריה של מרכז זלמן שז"ר. בגין כתב לגורי: "העתקתי בשבילך את מכתבו של מר בן-גוריון ז"ל לא כדי ?להתפאר'. אבל מאז קיבלתי מכתב זה שאלתי תמיד את עצמי: אולי באמת דברים רבים, טרגיים ואפילו נוראיים, היו נמנעים מאתנו, לו בן-גוריון ז"ל ואני היינו מכירים איש את רעהו ?יותר'". כאן ציין כי מכתבו של בן-גוריון אליו נכתב שנים אחדות אחרי מכתבו של בן-גוריון לגורי. "איזהו איפא המכתב התקף? המוקדם יותר או המאוחר יותר? בתורת המשפט מקובל כי אם אדם ציווה נכסיו בתאריך מסוים ולאחר מכן שינה את דעתו ואת צוואתו הרי המסמך המאוחר יותר הוא המחייב ולא המוקדם יותר". ראש הממשלה לא דרש מגורי לפרסם את מכתבו. "כתבתי לך מתוך דחף אנושי ולא עוד", ציין.
מכתב תגובה בעיתון "הארץ" בנושא האלטלנה
מכתבי בעיתון הארץ
בתגובה על מכתבים למערכת "אלטלנה והקשר הצרפתי" ("הארץ", 26.6)
דן יהב מציין שלושה ספרים ולא מציין את ספרו של יעקב תבין, "החזית השנייה - האצ"ל בארצות אירופה 1946-1948", שיצא לאור ב-1973 והיה בעצם הדוקטורט שלו. נמצא בו חומר רב ומפורט על המגעים של האצ"ל עם ממשלת צרפת, כולל פרשת אלטלנה, תצלומי מסמכים רשמיים ותכתובת ענפה. בעניין הערתה של ד"ר צילה הרשקו, תבין מציין את ז'אק בוסאיי כמנהל לשכתו של ג'ורג' בידו, אשר נפגש תכופות עם שמואל אריאל.
אשר לטענה של דן יהב, כי גרסת בן גוריון היתה כי היה מדובר במרד, הרי שאיפותיהם של הצרפתים לחוד וכוונתו של מנחם בגין לחוד. בגין ואנשיו, בצרפת ובישראל, יזמו וניהלו דיונים וסיכמו את פרטי בואה של אוניית האלטלנה זמן רב מראש. לא היתה שום הפתעה בהגעתה.
הרי מדוע הסכים בגין שהאונייה תגיע דווקא לחוף כפר ויתקין, מעוז של מפא"י, אם ביקש לבצע פוטש? מדוע ירדו רוב הבאים והתפזרו בנתניה, וכך איבד האצ"ל תוספת כוח בעבור "המרד" כביכול שלו?
ישראל מידד
שילה
בתגובה על מכתבים למערכת "אלטלנה והקשר הצרפתי" ("הארץ", 26.6)
דן יהב מציין שלושה ספרים ולא מציין את ספרו של יעקב תבין, "החזית השנייה - האצ"ל בארצות אירופה 1946-1948", שיצא לאור ב-1973 והיה בעצם הדוקטורט שלו. נמצא בו חומר רב ומפורט על המגעים של האצ"ל עם ממשלת צרפת, כולל פרשת אלטלנה, תצלומי מסמכים רשמיים ותכתובת ענפה. בעניין הערתה של ד"ר צילה הרשקו, תבין מציין את ז'אק בוסאיי כמנהל לשכתו של ג'ורג' בידו, אשר נפגש תכופות עם שמואל אריאל.
אשר לטענה של דן יהב, כי גרסת בן גוריון היתה כי היה מדובר במרד, הרי שאיפותיהם של הצרפתים לחוד וכוונתו של מנחם בגין לחוד. בגין ואנשיו, בצרפת ובישראל, יזמו וניהלו דיונים וסיכמו את פרטי בואה של אוניית האלטלנה זמן רב מראש. לא היתה שום הפתעה בהגעתה.
הרי מדוע הסכים בגין שהאונייה תגיע דווקא לחוף כפר ויתקין, מעוז של מפא"י, אם ביקש לבצע פוטש? מדוע ירדו רוב הבאים והתפזרו בנתניה, וכך איבד האצ"ל תוספת כוח בעבור "המרד" כביכול שלו?
ישראל מידד
שילה
Subscribe to:
Posts (Atom)