סקר על הגולן ועל ירושלים

סקר: הישראלים מעדיפים לוותר על ירושלים ולא על הגולן

מאת לילי גלילי

תגיות: סוריה, מו"מ, ישראל, סקר

70% מהישראלים גורסים שאין להסכים לנסיגה מהגולן גם תמורת הסכם שלום עם סוריה. לעומת זאת, רק 65% סבורים כי אין לחלק את ירושלים תמורת הסכם שלום עם העולם הערבי. נתונים אלה כלולים בסקר מקיף שערך מכון המחקר "מאגר מוחות" בניהולו של הפרופ' יצחק כץ בעבור המרכז למורשת מנחם בגין. הסקר, שהגיע לידי "הארץ", נועד לבחון את תפישת הריבונות והעצמאות של הישראלים בשנת ה-60 למדינה.

בפרק המחקר המוקדש לגבולות המדינה, בולטות שתי מגמות: האחת היא הקשחה כללית של עמדות, לפיה 68% מן הנחקרים רוצים לשמר את המצב הקיים, הכולל החזקה בגדה ובגולן. השנייה היא העדפה של רמת הגולן על פני כל חבל ארץ אחר בכל הפרמטרים שנבדקו. רק 4% מכלל הנשאלים בחרו באופציה של "גבולות הקו הירוק עם יו"ש אבל בלי רמת הגולן", לעומת 18% - פי 4.5 - שהעדיפו את אופציה של "גבולות הקו הירוק עם רמת הגולן, אבל בלי יו"ש". בסקר לקחו חלק 1,149 תושבי ישראל, ובהם גם ערבים-ישראלים.

לפי אותה גישה, הצהירו 35% מהמשתתפים בסקר על נכונות בעלת סיכוי "בינוני עד גבוה מאוד" לפעול בצורה בלתי חוקית כדי למנוע פינוי מרמת הגולן. כמחצית מזה - 18% - הכריזו על נכונות לפעולה בלתי חוקית במקרה של פינוי התנחלות גדולה, כמו אריאל.

בשיחה עם "הארץ" אמר ח"כ יוסי ביילין, כי לפרסום אומדנים כאלה של דעת קהל יש השפעה על מנהיג המוביל את המהלכים. "המטרה של סקר כזה היא לאותת 'אל תיגעו בגולן, כפי שאמרו בזמנו לאהוד ברק, וזה אכן הפחיד אותו. האם זה משפיע על מנהיג? בהחלט כן. האם זה צריך להשפיע? בהחלט לא". להערכת ביילין, העמדה תשתנה ברגע שראש ממשלת ישראל יציג בפני הציבור את מלוא המשמעות של הסכם כזה והשלכותיו מול חמאס ואיראן.

לדבריו, יתמוך בראש הממשלה אהוד אולמרט בכל מהלך מדיני ויתמוך בו בהצבעה. "במקרה כזה, ראש ממשלה לא זקוק למעמד מוסרי אלא לרוב בכנסת", אומר ביילין.

חידוש בכניסה

על דב גרונר

למה בכה המפקח דנלי
זיכרונות השוטר הבריטי שהתיידד עם איש אצ"ל דב גרונר"
מאת תום שגב

מנקודת ראותו של המפקח ג'ון דנלי זה התחיל ב-21 באפריל 1946. הוא היה אחראי על משטרת רמת גן, אך באותו יום שהה מחוץ לתחנה. כשנודע לו שאנשי אצ"ל תוקפים אותה חשב רק על דבר אחד: אשתו ושני הילדים שהו בדירתם, בקומה שמעל התחנה.

אנשי הכנופיה, כפי שכתב דנלי לימים, השתמשו בתכסיס פשוט: קודם צילצלו לתחנה ודיווחו על קטטה בין יהודים לערבים. רוב השוטרים זינקו מיד למקום התגרה והתחנה נשארה כמעט ריקה. התוקפים באו במשאית צבאית גנובה; מחציתם לבשו מדים בריטיים והעמידו פנים שהם מובילים איתם חבורה של גנבים ערבים. כולם פרצו לתחנה והחלו לרוקן את מחסן הנשק והתחמושת שלה; זו היתה מטרת הפעולה.

התוקפים לא ניטרלו מיד את אלחוטן התחנה וזה הצליח להזעיק את דנלי ממשטרת פתח תקוה. כשהגיע דנלי למקום עם אנשיו ראה את המשאית העמוסה בתחמושת מתרחקת, אך לפני שכל אנשי אצ"ל עלו עליה. אחד התוקפים יצא מהתחנה כשהמשאית כבר לא היתה שם. דנלי ירה בו ופצע אותו בפניו. זה היה דב גרונר.

כשלושים שנה אחר כך רשם דנלי את זיכרונותיו ובנו מסר אותם באחרונה למרכז למורשת בגין בירושלים. זה מסמך מיוחד במינו: הוא מתעד קרבה, כמעט חברות, שנוצרה בין מפקח המשטרה הבריטי לטרוריסט היהודי.

הם נפגשו בשנית כתשעה חודשים אחרי ההתקפה על התחנה: גרונר עבר בינתיים סדרה של טיפולים בבית החולים ודנלי נשלח ללוות אותו לבית המשפט הצבאי בירושלים; הוא אזק את עצמו אל האסיר שלו וכך נגזר עליהם לבלות יחד במשך שעות רבות, כמעט קשורים בטבורם, כדברי דנלי. מטבע הדברים נכנסו לשיחה.

דנלי לא סלח לגרונר על שהוא וחבריו סיכנו את אשתו וילדיו. מן הראוי שתתביישו, אמר לו. גרונר הבטיח שלא התכוון לפגוע במישהו, בעיקר לא במשטרה, אלא בא רק כדי לשדוד את הנשק שבתחנה. במבט לאחור הירהר דנלי שלא היה צריך להתפייס עם גרונר בקלות כזאת, אך הזמן עשה את שלו, הרוחות הצטננו, וגם כוונת אצ"ל לרצוח אותו כדי שלא יוכל להעיד במשפט התבטלה, כפי שסיפר לו אחד מאנשי ההגנה. שוב ושוב הדגיש שהוא היה רק שוטר, ולא התערב בפוליטיקה.

ההליכים בבית המשפט הצבאי לא היו לרוחו; הוא תיאר אותם כהצגה. בעודם ממתינים לכניסת השופטים סיפר לו גרונר על השואה ובעקבות שמואל ב', פרק ז', פסוק 10, אמר: "ושמתי מקום לעמי לישראל". דנלי תיאר את גרונר כברנש יהודי קטן וצנום, אך גרונר השאיר עליו רושם עמוק שלא עתיד היה לשכוח כל עוד חי. בתוך כך הצליח גרונר לשכנע את השוטר הבריטי ששבועת הנאמנות שלו למלכו אינה מחייבת אותו לשרת בארץ ישראל. "למעשה הסביר לי שלא הייתי יותר וכנראה אף פחות משכיר חרב", כתב דנלי.

כשהתייצב על דוכן העדים כעד ראשון מטעם התביעה נתן לו גרונר קריצה גדולה כאומר "זה בדיוק מה שקרה", אך גרונר עצמו החרים את בית המשפט. בהפסקה הוא ודנלי כבר היו חברים טובים. הם חילקו ביניהם את ארוחת הצהריים המשטרתית, גרונר קיבל שתייה קלה ואז חזרו השופטים והודיעו שגזרו עליו עונש מוות. גרונר צעק "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום".

דנלי היה מזועזע. הוא החזיר את האסיר שלו למשטרה והלך. לפני שהגיע למכוניתו קראו לו לחזור: גרונר רצה להגיד לו עוד משהו. הוא שאל אם יאות דנלי ללחוץ את ידו, דנלי הסכים כמובן ולחץ את שתי ידיו. גרונר אמר שבנסיבות אחרות הם היו יכולים להיות חברים וביקש שדנלי לא ירגיש רע כשישמע שתלו אותו. הוא עשה רק את חובתו כפי שהבין אותה - ודנלי עושה את שלו. "פניתי ללכת לכיוון המכונית המשוריינת שלי, דמעות ירדו על לחיי", כתב דנלי.

דנלי קיווה שגרונר יקבל חנינה. בשלב מסוים הסכים גרונר להגיש בקשה ובכך היה מכיר בסמכות הבריטים לשפוט אותו; על כן יש יסוד להניח שהבריטים היו חסים על חייו. אבל ראשי אצ"ל נתנו לו להבין שחייו חשובים פחות ממותו; גרונר ציית: הוא הוצא להורג בתלייה ואצ"ל זכה בגיבור.

====================

המכתב שנשלח כתגובה


כתבתו של תום שגב, "למה בכה המפקח דנלי", (2.5) התבסס על מסמך בן 9 דפים והשוואה לגירסה המלאה מביאה למספר תגובות. ראשית, בקשר ליריות שנורו בידי לוחמי אצ"ל על השוטרים מציין שגב ש"גרונר הבטיח שלא התכוון לפגוע במישהו, בעיקר לא במשטרה". הציטטה המדוייקת מתוך המסמך היא כך: "הוא [גרונר] הבטיח לי שנמסרו להם הוראות מחמירות שלא לפגוע באף לא אחר ובמיוחד בשוטרים כי המטרה היחידה הייתה לתפוס נשק ותחמושת" וגרונר ממשיך ומסביר כי אילולא שני השוטרים היו משליכים את נשקם כפי שנצטוו, "שום ירי לא היה מתבצע". עדותו זו, לגבי האפיון ההנחיות מהפיקוד של האצ"ל להימנע מפציעה, מאירה את רמת המוסריות של האצ"ל וראוי היה שתיכלל בכתבה.

שנית, המפקח דנלי מודה במסמך שגרונר בעצם לא ירה או אפילו לא כיון נשקו כלפי מישהו ובעצם, הואשם רק בנשיאת נשק ובכל זאת, הצדק האנגלי היה שבית הדין הצבאי הבריטי פסק עליו עונש מוות. השתוממותו של דנלי מצביעה על צדקת התנהלות המרד בהדרכת מנחם בגין אשר התכוונה, בין היתר, להשמיט את הבסיס המוסרי מהשלטון המנדטורי אפילו בקרב פקידיו וחייליו.

לגבי התוספת של שגב, אודות פרשת בקשתו של גרונר לחנינה, כן או לא (ראה "מוסף הארץ", 20.1.05 ולפני כן ב"כותרת ראשית" לפני כמעט 25 שנה), ומבלי לשוב ולהתווכח מה היה מהלך הדברים, הרי עיוות הוא לכתוב ש"ראשי האצ"ל נתנו לו להבין שחייו חשובים פחות ממותו". ראשית, ראשי אצ"ל תיכננו מבצע שחרור אך היה זה גרונר שדחה אותו בשלב מוקדם. שנית, כחייל במחתרת ידע גרונר שההחלטה לבקש חנינה היא שלו בלבד. שלישית, אם הבריטים היו מוכנים לחון אותו יכלו לעשות כן נוכח הלחץ מחוגים פוליטיים בארה"ב - אחותו הייתה כבר אזרחית אמריקאית – והפניות שנעשו בעניין חנינה אפשרית, ללא בקשה מגרונר עצמו.

אם כבר, היה ראוי ששגב יצטט ממכתבו האחרון של גרונר אל מנחם בגין כעדות נאמנה למצב רוחו ולאמונתו בדרכו והם השתקפו כך: "אני כותב את השורות האלה 48 שעות לפני שנוגשינו עומדים להוציא לפועל את רציחתם, ובשעות האלה אין משקרים. והנני נשבע שלו הייתה לי הברירה להתחיל מחדש, הייתי בוחר באותה הדרך שהלכתי בה בלי להתחשב בתוצאות האפשריות בשבילי. חיילו הנאמן – דב."


ישראל מידד
אחראי לתכנים ומידע
מרכז מורשת מנחם בגין
ירושלים