כתבה חדשה של עפר אדרת
פרוטוקול מ-1960, שנחשף בידי ארכיון הכנסת, מתעד את הישיבה היחידה בתולדות המליאה שנערכה בדלתיים סגורות וסווגה כסודית ביותר. על הפרק: ביקורת האופוזיציה על שלטון היחיד של בן גוריון, זלזולו בכנסת ופגיעתו בדמוקרטיה
31.03.2017
עופר אדרת
פרוטוקול הדיון שהתקיים במליאת הכנסת ב–26 בדצמבר 1960 נראה במבט ראשון כמסמך רגיל, שמתעד עוד ישיבה שגרתית שנערכה בבית הנבחרים. מבט נוסף בו מגלה כי מדובר במסמך יוצא דופן. הכיתוב "סודי ביותר", שמתנוסס בראשו, הוא העדות לכך.
"הדיון המדובר היה הראשון והיחיד אי פעם שבו נערכה ישיבת מליאת הכנסת בדלתיים סגורות והפרוטוקול שלה סווג כסודי ביותר", אומר ההיסטוריון ליאור בריכטה מאוניברסיטת חיפה. לפני כמה חודשים הוא פנה לארכיון הכנסת, וביקש לקבל לידיו את פרוטוקול הדיון החסוי. בכנסת פנו לארכיון המדינה וקיבלו אור ירוק לכך. "אלמלא פנייה זו, הפרוטוקול היה נותר חתום בארכיון הכנסת", אמרה ל"הארץ" מנהלת ארכיון הכנסת, אינדה נובומינסקי.
עיון במסמך, ממרחק של כמעט 60 שנה, מגלה כי לא היתה כל סיבה להסתרתו מהציבור, והוא מעורר את השאלה כמה מסמכים מסווגים נוספים מוסתרים ללא צורך. "ממה נפשך? כלומר, על מה הרעש? למה כונסה ישיבת מליאת הכנסת בחשאיות מוחלטת של 120 ח"כים?", תוהה ההיסטוריון ד"ר ניר מן, יועץ היסטורי למוזיאון הכנסת, שמוקם בימים אלה.
פרטים חדשים על פרשיות ביטחוניות או מדיניות עלומות אמנם לא ניתן למצוא בפרוטוקול הזה, אך בין שורותיו מסתתר עניין אחר, אקטואלי מאוד גם בימינו: טענות קשות שהפנתה האופוזיציה — שהיתה אז בצד הימני של המפה — נגד התנהלות הממשלה בראשות דוד בן גוריון, אותה כינתה "מרות יחיד". "האופוזיציה חשה בזלזול המופגן של בן גוריון כלפיה", אומר מן. אותו זלזול בא לידי ביטוי ב"התעלמות הבוטה של בן גוריון", כדבריו, אשר "שיקפה התייחסות מבטלת".
מדוע התקיים הדיון בדלתיים סגורות ותחת סיווג "סודי ביותר"? הסיבות לכך טכניות בעיקרן. מנחם בגין, ראש תנועת החרות, אשר לימים התמזגה בליכוד, חש שאינו מקבל תשובות מספקות לשאלותיו בענייני ביטחון, אותן הפנה לוועדת החוץ והביטחון. בניסיון לעקוף את הוועדה הוא ניסה לעשות תרגיל פרלמנטרי, ולהעביר את הדיון אל מליאת הכנסת. על הרקע הזה כונסה "ישיבה בדלתיים סגורות, על מנת להחליט אם לקיים את הדיון בדלתיים סגורות", כפי שנכתב בפרוטוקול הישיבה.
הניסיון הזה נכשל לבסוף, אך חשיבותו בעצם קיומו, משום שהוא סיפק לאופוזיציה הזדמנות להביך את הקואליציה. "לעשות שריר ולתת פייט", מול הרשות המבצעת, כדברי מן, כדי להבהיר כי אינה שבעת רצון מהתנהלותו הכוחנית של בן גוריון.
את הביקורת הקשה כלפי בן גוריון ביטא עמיתו של בגין, ח"כ אריה בן־אליעזר, ממייסדי ומראשי תנועת החרות. "מרותו של אדם יחיד על מוסדות השלטון במדינה, על מערך הביטחון והצבא, גם אם היחיד אזרח הנהו, אינה מרות אזרחית. מרות יחיד היא", אמר בפתח דבריו בדיון.
בהמשך פירט כי לפי החוק, כמקובל במשטר דמוקרטי, הממשלה צריכה לשאת באחריות לפעולותיה בפני הכנסת, ולמסור לה דין וחשבון. אלא שבן גוריון, לדבריו, מצפצף על החוק הזה. "לעתים אין הממשלה מוסרת כלל דין וחשבון על פעולותיה, ולעתים מוסרת היא דין וחשבון שאינו תואם את האמת, מנוגד לעובדות", אמר.
"מרות היחיד בשלטון המדינה היא אבסולוטית ומביאה להתכחשות לחוק, לפגיעה בכנסת ולירידת מעמדה של הממשלה", הוסיף. "הכנסת איננה יכולה, איננה רשאית, לוותר על זכותה הראשונית לקבל דין וחשבון על פעולות הממשלה, כפי שמצווה החוק... חובת הממשלה לדווח לכנסת על פעולותיה. תפקידה של הכנסת לפקח על פעולות הממשלה. זו רוח הדמוקרטיה, אין אחרת".
על הפרק, באותם ימים, עמדו כמה פרשיות ביטחוניות שהאופוזיציה ביקשה לקבל עליהן דין וחשבון מהממשלה, ללא הצלחה. בראשן פרשת לבון ("עסק הביש"), "פרשה נפתלת ועתירת תסבוכות, שטלטלה את המערכת הפוליטית, וסימנה את תהליך ירידת בן גוריון מהמפה הציבורית", כדברי מן. יום לפני ישיבת המליאה המסווגת החליטה הממשלה לזכות את פנחס לבון, שר הביטחון לשעבר, מהאשמות שנתן את ההוראה לעסק הביש ב–1954 — פעולת הטרור שביצעה ישראל במצרים בהסוואה.
פרשה אחרת על סדר היום אז היתה ההתפטרות של הרמטכ"ל חיים לסקוב. גם עסקאות נשק בין ישראל לגרמניה הטרידו את מנוחתה של האופוזיציה.
בהתייחסו להתנהלות הממשלה, המסתירה מידע מהכנסת, אמר בן־אליעזר: "שיטה זו מטעה את חברי הכנסת הנדרשים להביע את דעתם בהצבעה על נושאים ידועים. שיטה זו הנה הגורם הראשי המכין את הרקע, הנושא עמו חיידקים המולידים פרשיות כפרשת לבון".
בן גוריון לא התרגש מהביקורת. כשעלה לדוכן הנואמים, אמר: "חבר הכנסת בן־אליעזר צריך פעם להבין, שאין הוא הכנסת ואין הוא ועדת החוץ והביטחון, אלא רק אחד החברים. יכולים לקבל דעתו או לא לקבל דעתו, והוא לא יבוא לספר מעשיות".
בן גוריון אמר כי אם ההחלטות שקיבלו הממשלה והכנסת בנושאים השונים, "אינן נעימות לאדונים — זה עסקם". עוד הוסיף: "לא על כל הדברים, לא על כל הפרטים ולא על כל מעשי יומיום מוסרת הממשלה דו"ח לכנסת. יכולה הכנסת לתבוע מכל שר שימסור לה דו"ח על כל מה שהיא רוצה".
לבסוף אף שיגר עקיצה אל עבר בגין: "אדון בגין יודע סודות על ויכוחים שהיו בין סגן שר הביטחון או לא סגן שר הביטחון... אינני יודע מניין יש לו ידיעות אלו — משירות מ.ב?" (ראשי התיבות של מנחם בגין, פרפזה על ש.ב, השב"כ, ע"א).
לאחר עיון בפרוטוקול קובע ד"ר מן, כי על אף ההפסד הנקודתי לאופוזיציה — אשר לא הצליחה לקיים את הדיון המבוקש במליאה — היא נחלה ניצחון בכך שאחרי אותו דיון "לא בן גוריון ואף לא אחר הרהיב עוז לפקפק בכבודה של ועדת החוץ והביטחון ובמעמדן של ועדות הכנסת", כדבריו. "אירוע מיותם זה נותר באלמוניותו לכאורה, אולם חרף בדידותו המזהרת הוא הטביע חותם כתמרור דמוקרטי מובהק בתולדות כנסת ישראל".
עמיתתו, הדסה גרינברג־יעקב, מנהלת פרויקט ההקמה של מוזיאון הכנסת, מוסיפה כי הפרוטוקול הגנוז הזה יהיה חלק מאוסף המוזיאון שיקום בבניין הכנסת הישנה — בית פרומין בירושלים — ויציג את תולדות הכנסת בעשורים הראשונים
^לקום המדינה, כולל דילמות שחלקן רלוונטיות גם היום.
^לקום המדינה, כולל דילמות שחלקן רלוונטיות גם היום.
