בעקבות ציטטה של בגין בידי ח"כ עודה

בדיון בכנסת ביום 22 בפברואר 2016 , ח"כ איימן עודה ציטט מפי דיון קודם בכנסת ב-21 במאי 1951 וניסה להקיש מהמציאות דאז והמקרה של "מחתרת ברית הקנאים"

כדלהלן:

אדוני השר, דיברת על המערך. אני רוצה לדבר אתך על מנחם בגין, ראש הממשלה המיתולוגי של הליכוד, שאהוב על כל כך הרבה אנשים בבית הזה. הוא התנגד נחרצות לשימוש במעצרים מינהליים. ב-21 במאי 1951 הוא הגיב בנאום מעל במה זו על הודעתו של השר שרת על הפעלת חוקי חירום ומעצר מינהלי כלפי חברי מחתרת "ברית הקנאים". כך אמר בגין – הוא אמר: לא נכון. יש חוקים רודניים. יש חוקים בלתי מוסריים. יש חוקים נאציים, כך הוא אמר – יש חוקים נאציים. אל תשאלו אותי מי קובע איזה חוק הוא נאצי ואיזה חוק הוא בלתי מוסרי. החוק שהשתמשת בו הוא נאצי, הוא רודני, הוא בלתי מוסרי. וחוק בלתי מוסרי הוא גם בלתי חוקי.

בדקתי והנה הקטע שמתייחס לפרשת מעצרם של חברי ברית הקנאים.  אבל שימו לב, בגין בעצם מצטט מדברי הסניגוריה של אנשי מפא"י על חברי ה"הגנה" וה"פלמ"ח" אשר הועמדו לדין כדי להצדיק המונח "נאצי".

הנה:

מנחם בגין (תנועת החרות):

... הרי פעולתכם איננה באה להבטיח את שלום הציבור. המעשה שעשיתם הוא מעשה טרור מחפיר, זדוני, המבזה את המדינה הזאת יותר מכל הפשעים שאותו ארגון שאתה קורא לו "ברית קנאים" ביצע או עומד לבצע, כי במדינת ישראל, כיום הזה, קיים מחנה ריכוז.

מ"מ ראש­ הממשלה מ. שרת: להגנת המדינה.

לא! לא להגנת המדינה - ולערעורו של בטחון המ­דינה ולבזיון שמה. אין מחנות ריכוז המבטיחים את הגנת המדינה­ מחנה ריכוז מערער בטחונה של כל מדינה. מעשי ­טרור של ממשלה גוררים מעשי טרור. הנסיון צריך ללמדכם. אנחנו האנשים שנלחמנו בשלטון והסרנו את חוקיו, קראנו לנוער העברי להפר גם את הצווים והפקודות שלבם, משום שהיה בהם שיתוף פעולה עם השלטון הבריטי. אנחנו קוראים לנוער העברי לכבד את חוקי ישראל, לשמור את צווי הכנסת ואת החלטות הממשלה, המתקבלות על יסוד חוקי הכנסת. אנחנו מזהירים אתכם מפני הדרך הנלוזה הזאת. עשיתם דבר חמור ביותר: פתחתם מחנה ריכוז בישראל!

מ"מ ראש ­הממשלה מ. שרת:

לא תבחר בין חוק לחוק: כל חוק הוא חוק.

מנחם בגין (תנועת החרות):

לא נכון! ישנם חוקים רודניים, ישנם חוקים בלתי­ מוסריים, ישנם חוקים נאציים (קריאה מספסלי מפא"י: אתה קובע זאת?)

אני קובע שהיועץ המשפטי שלך אמר בפני בית דין בריטי כי חוקי החירום שבהם השתמשת לא נחקקו כמותם אפילו בגרמניה הנאצית. אל תשאל אותי מי קובע איזה חוק הוא נאצי ואיזה חוק הוא בלתי­ מוסרי, החוק שהשתמשת בו הוא נאצי, הוא רודני, הוא בלתי מוסרי; וחוק בלתי­ מוסרי הוא גם בלתי­ חוקי. על כן המעצר הוא בלתי חוקי והצוו שלכם הוא שרירותי. לא היתה לכם כל זכות לעשות זאת, כאשר קיימת כנסת, כאשר קיים בית­ דין, כאשר יש בידכם כל מערכת חקירה. למר, פתחתם מחנה ריכוז ? אתה, מר שרת, בא לחפות על כשלונותיך כשר­ החוץ על ­ידי ז'סטות של יד חזקה כממלא­ מקום שר­ הבטחון.

^

ספר חדש על בגין: "הצודקים והנרדפים"

על ספר חדש על מנחם בגין 

ספרים עיון

"הצודקים והנרדפים": מי היה ז'בוטינסקישל בגין

בספר זה מתואר כיצד מנחם בגין ושותפיו להנהגת חרות לשו את דמותו של האב המייסד של התנועה הרוויזיוניסטית בדרכם משולי הפוליטיקה אל השלטון

רפי מן, 17.02.2017   

בנובמבר 1960 נפתחה במכון ז'בוטינסקי תערוכה לציון 80 שנה להולדת מייסדה ומנהיגה של התנועה הרוויזיוניסטית. בפינה שהוקדשה לחפציו האישיים של זאב ז'בוטינסקי הונחו גם התפילין שנמצאו בעיזבונו. בנו, ערי ז'בוטינסקי, תבע לסלק פריט זה מהתצוגה. אביו, כך אמר, לא השתמש בתפילין. אחרי דיון קצר נענתה דרישתו.

הוויכוח על התפילין שיקף מאבק משמעותי הרבה יותר, שבמרכזו לא היו רק שאלת מקומה של הדת היהודית בדרכו של ז'בוטינסקי, אלא גם אופן עיצוב דמותו בזיכרון הציבורי. לצד ז'בוטינסקי של המשפחה היתה גם הדמות ששימשה כחומר ביד היוצר למנחם בגין בבואו לבנות את חרות, מפלגתם של יוצאי האצ"ל. בגין הניף את תמונתו של ז'בוטינסקי כחלק ממיצובה הרוויזיוניסטי של מפלגתו והתפילין התאימו לשאיפתו לשוות ממד יהודי מובהק לתנועה, בין היתר כדי לחזק את החיבור בינה לציבור המזרחי בישראל.

ז'בוטינסקי לא סיים את תפקידו ההיסטורי גם לאחר שהלך לעולמו ביום קיץ לוהט ב–1940, בביקור במחנה של תנועת בית"ר באזור ניו יורק. בקרב מאמיניו ותומכיו נותרה דמותו חיה ופועמת עוד עשורים רבים אחר כך. בראש העמוד הראשון של "המשקיף", יומון המפלגה הרוויזיוניסטית בארץ ישראל, נכללה מדי יום השורה "בהשתתפותו הקבועה של זאב ז'בוטינסקי", גם בשנים שכבר היה טמון בבית העלמין ניו מונטיפיורי בלונג איילנד.

מנחם בגין, כותבת אופירה גראוויס קובלסקי בספרה "הצודקים והנרדפים", נטל על עצמו משימה מורכבת כשהקים את חרות ערב הבחירות לאסיפה המכוננת. הוא ביקש להציג מפלגה צעירה ולוחמת שתתבסס על הארגון הצבאי הלאומי ועל מורשתו ותהיה שונה מהמפלגה הרוויזיוניסטית של ימי המנדט, שגם היא התמודדה באותה מערכת בחירות. מנגד הוא ביקש לאמץ כמה מסמליה המובהקים של מפלגה זו — ובראשם דמותו של ז'בוטינסקי כאב המייסד, גם אם זו הוצנעה בפרסומי אצ"ל בימי המחתרת.

לכן הרבתה תנועת החרות באזכור השם ז'בוטינסקי ב–1948 ובשנים הבאות, ובפרסומיה צוטטו תכופות קטעים משיריו וממשנתו. שימוש בולט, לעתים מוגזם, נעשה בתמונותיו האיקוניות באירועי המפלגה, בעיקר בשנותיה הראשונות. "בגין הקפיד להופיע כשברקע נמצאת תמונתו של ז'בוטינסקי כדי להציב משוואה נראית לעין בלא צורך בתוספת מילולית", כותבת גראוויס קובלסקי. "כך נוצר ההקשר הפנים־תנועתי שז'בוטינסקי, תנועת החרות ובגין חד הם" (עמ' 189). למשימה זו גויסו גם חלק מבני משפחת ז'בוטינסקי, שהוזמנו למלא תפקיד טקסי בולט בחלק מכינוסי חרות. משום כך גם שולב הבן ערי ברשימת חרות לאסיפה המכוננת, אבל עם הזמן לא מצא בה את מקומו ופרש.

ז'בוטינסקי היה נחוץ לבגין כסמל בעיקר בשנים הראשונות שלאחר ייסוד המפלגה, כאשר זו חיפשה לגיטימציה ציבורית. במחקרה מצאה הכותבת כי עם השנים התכווצה תמונת ז'בוטינסקי על הבמה בכינוסי חרות. ב–1969 כבר מוקם ז'בוטינסקי לצדו של הרצל, שניהם בתמונות קטנות יותר מאשר בעבר.

היחס לז'בוטינסקי והדרך שבה לשו את דמותו בהתאם לצרכים המשתנים של המפלגה הוא רק מרכיב משמעותי ומאיר עיניים אחד מרבים בספרה של גראוויס קובלסקי. הספר מוקדש לדרך שבה עוצבה ונבנתה דמותה של תנועת החרות באמצעות מיתוסים, סמלים וטקסים. הוא מבוסס על עבודת דוקטורט בהנחיית פרופ' יחיעם ויץ — ההיסטוריון הבולט של תנועת החרות — ופרופ' מעוז עזריהו. במבוא לספר מציינת המחברת כי למרות ההפרדה המקובלת במדע המדינה בין ראיית תהליכים פוליטיים כמאבקי כוח רציונליים לבין השימוש האמוציונלי במיתוסים ובסמלים הנתפשים כתעמולה, לאלה האחרונים דווקא יש משקל משמעותי בפוליטיקה. לכן היא מפרקת לגורמים מהלכים שונים שנקט בגין בתחום המיתוסים והסמלים ומצביעה על השימושים שעשה בהם כדי להתמודד עם מפלגות יריבות, לגייס תמיכה ציבורית ובעיקר לפלס את הדרך משולי המחנה אל מרכז המפה הפוליטית.

בגין השכיל להשתמש בנחיתותה של חרות כקבוצה שנודתה על ידי הממסד השולט — "בלי חרות ומק"י" — כמנוף אידיאולוגי. הוא הפך אותה לדגל שהעניק לחברים ולמצביעים אמונה בעצמם, בצדקת דרכם, בכבוד המגיע להם. באותה נשימה גם ידע לטעת בהם את המוטיבציה של החשים שהם נרדפים על לא עוול בכפם.

תחת מטריית "הצודקים והנרדפים", כשמו של הספר, יכלו להסתופף לא רק יוצאי אצ"ל, שחשו מודרים מהפנתיאון הלאומי לאחר מלחמת העצמאות. היה שם מקום לקבוצות נוספות, שבגין ועמיתיו היטיבו לזהות, ובראשן בני עדות המזרח, עוד לפני גלי העלייה הגדולה ממדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה.

כרוזים של תנועת החרות מאותן שנים הציגו את יוצאי עדות המזרח כמי שהודרו מתהילת מלחמת השחרור, שההשתתפות בה היתה באותם ימים מרכיב חשוב בהון הסימבולי של אזרחי המדינה החדשה. בכרוז שכותרתו "אל אחינו, יוצאי צפון אפריקה" נכללו המשפטים הבאים: "בשדה הקרב על שחרור המולדת נטלו חלק שמנה וסולתה של היישוב, בלי הבדל מוצא ועדה. בגליל ובנגב, על הרי יהודה ובשפלת החוף, הקריבו את עצמם רבים מבני צפון אפריקה, תרמו את חייהם לעצמאות ישראל וסללו את הדרך לעלייה המונית... עד היום טרם ניתנה ליהודי צפון אפריקה שהשתקעו בישראל הזדמנות להיהפך לאזרחים מלאים במדינה".

בפרסומים שונים הודגש גם חלקם המשמעותי של המזרחים בקרב לוחמי אצ"ל, בעיקר בירושלים. כדי להדק את הקשר עמם העלתה חרות על סדר היום, בין היתר, את מצוקתם של היהודים שנותרו בארצות ערב, בטרם החלה העלייה ההמונית משם. למרכיב הדתי היה חלק חשוב בפנייה לקבוצת אוכלוסייה זו, שרבים בתוכה היו דתיים או מסורתיים. לשם כך נעשה שימוש במסגרת של תנועת אחדות ישראל, שבה היו חברים רוויזיוניסטים שומרי מסורת.

קבוצה מוחלשת נוספת שחרות פנתה אליה באופן מודע היתה הנשים. חלק מהכרזות של חרות במערכת הבחירות לאסיפה המכוננת הופנו אליהן, ולדברי גראוויס קובלסקי היה בכך חידוש: בבחירות לכנסת הראשונה פנתה חרות לנשים בטרמינולוגיה שהיתה מנוגדת לדימוי החברתי שלהן ולקודים החברתיים המקובלים. באחת הכרזות שלה, לדוגמה, עלה הצורך להגן על הנשים מפני ניסיונות להשכיח את תרומתן להקמת המדינה. "אשה עברייה — בל יאבד חלקך במלחמת השחרור", נכתב בכרוז. "בל תומעט דמותך במדינה. הירשמי לתנועת החרות". אסתר רזיאל־נאור הועברה אל קדמת הבמה לא רק מכיוון שהיתה אחותו של דוד רזיאל, מפקד האצ"ל, אלא גם כדי להדגיש את הממד המגדרי, תוך הבלטת העובדה שהיתה חברת הפיקוד העליון של המחתרת.

הספר משרטט את המסע האטי שעשתה חרות ממערכת בחירות אחת לשנייה ומציג נקודות ציון בתהליך שבו הלכה התנועה ויצאה מבידודה. דוגמה לכך היא השתתפותם של נציגי מפלגות אחרות בוועידות של חרות, שחלקם אף בירכו את באי הכנס, ואף יותר מכך הכבוד שחלקו לה שגרירים זרים בנוכחותם. הוועידות הללו, כמו במפלגות אחרות, היו טקסים רבי חשיבות. נקודת הסיום של הספר היא זו שבה חשה התנועה כי התקבלה סוף סוף אל הפנתיאון הלאומי: העלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי ארצה והטמנתן בהר הרצל בקיץ 1964.

פרק שלם מוקדש בספר למגעים שקדמו לאירוע הזה, ולדיונים על אופיו, כדי להבטיח שיהיה זה טקס ראוי למורשתו של ז'בוטינסקי וישקף את מורשת "ההדר הבית"רי" של תנועתו. ככל הידוע, לא היה מנהיג ציוני אחר שייחס תפקיד כה מרכזי לטקס — "הצרמוניה" — לא רק באירועים חגיגיים אלא גם בחיי יום־יום. כך כתב המנהיג הרוויזיוניסטי ב–1938: "הנוער הארץ־ישראלי, בפרט תלמידי בתי הספר, עושה בכללו רושם מדאיב של גסות וולגארית: הוא ביטל בחייו את המושג של 'צרמוניה' — עלינו להקימו לתחייה. כי הצרמוניה היא היא התכונה המבדילה בין פרא לבן תרבות. למדו את אנשי בית"ר צרמוניה של חיי יום־יום — למדו אותם להלביש תפארת על כל הכהונות הכי בנאליות של החיים, לצעוד לתפארת, לדבר ולצחוק ולאכול בתפארת". הטקסיות, הצרמוניות בלשון ז'בוטינסקי, מילאה על כן תפקיד חשוב בניתוב דרכו של בגין מפיקוד על מחתרת קטנה אל ראשות הממשלה ב–1977.

^