משה פוקסמן-שעל | האצ"ל: ישראל השנייה
בחול המועד פסח 1931 פרשה מארגון "ההגנה" קבוצת לוחמים ירושלמית והקימה את הארגון הצבאי לאומי (האצ"ל). האצ"ל הלך התרחב, ונהפך לארגון מחתרתי בן אלפי לוחמים ולוחמות ברחבי הארץ. הוא לא הסתפק בפעולות הגנה נגד הכנופיות הערביות, אלא אימץ גם פעולות תגמול התקפיות. בנוגע לבריטים, האצ"ל שלל את שיתוף הפעולה עמם, ופתח במאבק מזוין כדי לגרשם מארץ ישראל.
אך היה הבדל משמעותי נוסף בין האצ"ל להגנה והפלמ"ח. המרכיב האנושי של הארגון היה הרבה פחות הומוגני מזה שלהם: חניכי בית"ר מאירופה לחמו שכם אל שכם עם לוחמים שעלו מארצות המזרח (די להציץ ברשימת תשעת עולי הגרדום: אלקחי ודרזנר, וייס ונקר, קשאני ופיינשטיין, חביב, בן יוסף וגרונר). דתיים ומסורתיים "אכלו מאותו מסטינג" עם חילונים גמורים. מפקד הארגון דוד רזיאל, שנהרג בעיראק, היה בעצמו בוגר ישיבת מרכז הרב. לוחמי האצ"ל היו "ישראל השנייה" - ימנים, מזרחים ודתיים. לא אליהם התכוון חיים גורי כאשר כתב על "יפי הבלורית והתואר".
בקיץ 1948 יצאו לוחמי האצ"ל מן המחתרת, והקימו את תנועת החרות בראשות מנחם בגין. בבחירות לכנסת הראשונה הם נאלצו להתמודד על קולות הימין מול המפלגה הרוויזיוניסטית הוותיקה. תנועת החרות זכתה ב-14 מנדטים, התנועה הרוויזיוניסטית לא עברה את אחוז החסימה. לוחמי האצ"ל המזרחים אפשרו לעולים הרבים מצפון אפריקה וארצות ערב להרגיש "בבית" בתנועת החרות, והיוו מנוף אלקטורלי, שהלך והתעצם עד שבמאי 77' התנועה נהפכה למפלגת השלטון.
גם הלוחמים הדתיים השפיעו על אופי התנועה, ומשכו אליה קהלים רבים שהבית הטבעי שלהם היה המפלגות הדתיות. אין פלא שבערב המהפך הודה בגין בנאום הניצחון ללוחמיו מהמחתרת, שאותם כינה "אחי גיבורי התהילה".
ברית זו, שנוצרה בין המזרחים, הדתיים והימין במחתרת, נהפכה לכוח הפוליטי הדומיננטי בישראל מאז המהפך ועד ימינו אנו.
הכותב הוא דוקטורנט להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב וסגן ראש מרכז בגין
