אירועי סוכות תשע"א

ומי מחכה למי

יוסי שריד בלי חרטה ובלי געגועים

יום רביעי 25 באוגוסט

...חשבתי שאנסה פעם אחת להיבחר לכנסת, כי אני יודע יותר טוב לעשות את הדברים האלה שהם חושבים שהם יודעים. ניסיתי וזה הלך. לא הייתי צריך לשלם מחירים, תמיד נבחרתי והבחירה שלי אף פעם לא היתה כרוכה במאמץ. לא הייתי צריך ללכת לבר מצוות ולא לחתונות. מכיוון שזה בא כל כך בקלות וחשבתי שיש לי תפקיד למלא, אז זה נמשך".

הוא לא מצטער, לדבריו, על הדרך שלא נבחרה. "היה לי מאוד מעניין. אני תמיד אומר שאני מסתכל אחורה בלי חרטה ובלי געגועים. היו לי חיים מאוד מעניינים". הוא כן מתחרט על הקדנציה האחרונה שלו בכנסת, בין 2003 ל-2006: "היא היתה מבוזבזת. הייתי צריך לפרוש ארבע שנים קודם לכן. הייתי מאוד אומלל, הרגשתי שם זר לגמרי. גם בהנחה שאולי עשיתי משהו לא נכון, ואפילו פשעתי, הייתי שואל את עצמי האם מגיע לי עונש כבד עד כדי כך? כשנכנסתי לכנסת היו שם אנשים כמו מנחם בגין ובן אהרון ומי לא. פתאום הייתי מוקף בגמליאלי, שלומיאלי וירחמיאלי. כל מיני טיפוסים שלא ידעתי מה לי ולהם. כמו שאמי היתה אומרת לי: ‘אלה לא חברים בשבילך'. ישבה שם מי שהיתה שרת החינוך הגרועה ביותר לדורותינו, לימור לבנת; קטסטרופה כזו לא היתה. ופתאום פעם ראשונה בחיי הרגשתי שאני נעשה מר נפש. הייתי קצר רוח והייתי איש לא נעים, אפילו יותר מכפי שאני בדרך כלל".

השירים בספר החדש של שריד עוסקים בסוף. "לא מתחרט,/ לא מתגעגע,/ נוגע בקרון האחרון", הוא כותב בשיר "דרך אחרת". יש בהם סיוט, מוות ופרידה. בשיר "טיפ למספיד" הוא שואל "מי יספיד את יוסי שריד", אבל יש בו גם אירוניה והומור כמו בשיר "עניין בחיים", שבו כותב שריד על המוות שהוא מכיר כבר הרבה שנים: "הוא היחיד שלא העיר לי על העישון". בשיר "במרתף" הוא כותב: "היד שלי קרה/ ואני רוצה להתעטף בך/ לברוח מהמרתף שהוא כמו עליית גג/ לחולה שחפת/ מנחם בגין מחכה לי שם/ במבט מזוגג".

"אני היום יושב אוהלים", הוא אומר, "ביתי הוא מבצרי, רוב הזמן אני מבלה בבית. אני יוצא לפעמים לעבודת יומי, אבל בסך הכל אני בבית. לפעמים הישיבה הזאת בבית מזכירה לי - להבדיל כמובן אלף אלפי הבדלות - את הישיבה של מנחם בגין בבית, את המצב הזה שאתה כולא את עצמך בבית. הוא עשה את זה מתוך שבר גדול ואני עושה את זה מתוך איחוי. ההזדקקות שלי לסביבה החיצונית היא היום קטנה. אבל בכל זאת אני לא פטור לגמרי מן המחשבה הזאת שאני חושב שבעצם זה די דומה. הוא בבית ואני בבית. אמנם זה מבצרי ולא בית הכלא שלי, הוא ביתו היה בית כלאו. אבל לפעמים נדמה לי שאם אני אפתח פה את הדלת, אולי אני אמצא את בגין מחכה לי".

מאמרו של ראש המרכז על קונפדרציה

על קונפדרציה ישראלית-פלסטינית, חשבתם?

שתי מדינות לשני עמים? יותר מדי מכשולים. רק קונפדרציה משותפת לישראלים ולפלסטינים היא כיוון ראוי שטרם נוסה

הרצל מקוב

ראש הממשלה בנימין נתניהו יצא לוושינגטון לפתיחת סיבוב נוסף של שיחות ישירות עם ראשי הרשות הפלסטינית, בעוד הדיונים סביב אירוע דיפלומטי זה מלווים בפסימיות ובעיקר בציניות. אולם מה שמטריד בעיקר שבכל הפרשנויות, הדיווחים וההערכות - ישנה הסכמה שעל השולחן מונח רק פתרון אחד ואין בלתו: הקמת מדינה פלסטינית נוספת בין הירדן לקווי 1967, שתקבל מאה אחוזים מהשטח (אולי אחוזים בודדים יהיו בהחלפת שטחים) ובירתה בחלק כזה או אחר של ירושלים. נושא פליטי 1948 כביכול נתון במחלוקת, אבל השאר סגור ולא נתון למשא ומתן.

ראוי לומר על פתרון זה שהוא פתרון רע. התומכים בפתרון זה נתלים בסיסמה המושכת "שתי מדינות לשני עמים". כביכול, מה ראוי וצודק מזה? אבל כדאי שנזכר שזאת סיסמה שקרית. אם אכן תוקם המדינה הפלסטינית בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, המצב הגיאו-פוליטי יהיה שתיים ורבע מדינות לעם אחד ושלושת רבעי מדינה לעם האחר.

ראוי להזכיר כי ממלכת ירדן הינה מדינה פלסטינית לכל דבר ועניין: גיאוגרפית והיסטורית היא חלק מפלסטין (ארץ ישראל), דמוגרפית רובה המוחלט של האוכלוסייה הם פלסטינים. פלסטין שתוקם על פי חזון זה תהיה המדינה השנייה, שתיהן מדינות "הנקיות" מיהודים ובמדינת ישראל בגבולות 67' ישנם ויישארו כמובן כ-20 אחוז אזרחים ערבים פלסטינים. מבחינת השטחים, מדובר בעיוות עוד יותר גדול. מדינת ישראל בגבולות 67' משתרעת רק על כ-17% משטחי ארץ ישראל ההיסטורית - היא פלסטין על פי גבולות המנדט הבריטי. מעתה ראוי שיאמרו התומכים בהקמת מדינה פלסטינית, אנחנו בעד שתיים ורבע מדינות לעם אחד ושלושת רבעי מדינה לעם האחר, לנו היהודים.

פיתרון רע – כלכלית, מדינית וביטחונית

אבל למרות חשיבותן והתפקיד המכריע שהן משחקות בקרב על התודעה, הסיסמאות אינן העיקר, ולא בגללן אנו פוסלים את רעיון המדינה הפלסטינית. זהו פתרון רע לתושבי האזור יהודים וערבים כאחד. מדינה פלסטינית זעירה ועצמאית תהווה מקור לחוסר יציבות מתמדת. מבחינה כלכלית היא לא יכולה להגיע לשגשוג ולרווחה, ו-17 השנים ומיליארדי הדולרים שהושקעו מאז אוסלו הינן אינדיקציה ברורה לכך. מדינה כזו תשען בהכרח ותהווה בסיס קדמי של הפונדמנטליזם האסלאמי ותהווה סכנה ביטחונית קבועה למדינת ישראל ואזרחיה. די לזכור כדוגמה ששדה התעופה הבינלאומי היחיד של ישראל וכל ההמראות ממנו והנחיתות בו יהיו בטווח של נשק קל.

לפתרון הזה יהיה גם מחיר קשה

בפינוי של לפחות 200 אלף ישראלים מביתם ומנחלתם (משום מה אנחנו לא אוהבים את הביטוי 'גירוש' או 'טרנספר' כאשר הוא חל על יהודים בארץ ישראל, אבל מכבסת המילים לא משנה את המציאות). והשאלה, אם זה אפשרי ומהו המחיר האנושי והחברתי שנשלם, ראויה לעיון ולדיון מעמיק. גם ה"תקווה", שהיא הבסיס לתמיכה של רבים ברעיון הקמת המדינה הנוספת, כאילו אז ייעלמו הפלסטינים מחיינו, הם שם ואנחנו כאן - היא תקוות שווא מופרכת. הם נשארים כאן, ימשיכו להישען על מדינת ישראל כלכלית ולפגוע ביטחונית.

מי שחושב שהטיעונים לעיל הם תולדה של פסימיות מולדת, ראוי לו שיתבונן בעיניים פקוחות בהיסטוריה הקרובה מאז 1993, ובמיוחד מאז ההתנתקות מעזה.
אי אפשר לקוות שאחד הצדדים פשוט ייעלם

אז מה? סטטוס קוו? לא זה לא יעבוד, ואנחנו יחד עם הפלסטינים מתחבטים בו זמן רב מדי. באחד מנאומיו החשובים שנישאו בשנת 1981, אמר מנחם בגין: "אנו מאמינים כי יום יבוא ושני חלקי הארץ יקימו, בדרכי שלום, הסכמה והבנה, ברית עמים, קונפדרציה חופשית, לשיתוף פעולה ביניהם..."

אני מציע להתייחס ברצינות לקריאת הכיוון של מנחם בגין (לא רק בשל עיסוקי), הרי בסופו של דבר הוא האיש שהביא לחוזה השלום המשמעותי ביותר והיחיד המתקיים לאורך זמן (למרימי הגבה: על הסכם אוסלו שהביא ליותר שפיכות דמים, אין צורך להרחיב, והסכם השלום עם ירדן היה יציאה מהארון של יחסים תקינים במשך יותר משנות דור).

קונפדרציה אינה פתרון מושלם, אבל היא תתמודד טוב יותר עם מרבית הבעיות מהם סובלים אנחנו ושכנינו הפלסטינים, בעיות המעיבות על היחסים בינינו. באופן ראשוני נאמר שבקונפדרציה יהיו שלושה סוגי אזורים: ישראלי, ירדני-פלסטיני (השם צריך להיקבע על ידי התושבים עצמם) ואזורים משותפים: יהודה ושומרון - שתושביהם יהיו אזרחים ויצביעו לפרלמנט בירושלים ובעמאן בהתאמה, כאשר אזור זה ינוהל במשותף בכל ההיבטים האזרחיים והביטחוניים. לקונפדרציה תהיה הנהלה משותפת פריטטית שתעסוק בנושאים המשותפים.

זהו פיתרון לא פשוט, לא טריוויאלי ולא מושלם. אבל פיתרון מושלם יהיה רק אם חלילה נעלם אנחנו מהאזור, או שהפלסטינים ייעלמו חלילה ומוטב לא לבנות על שתי אופציות רעות אלה. פיתרון זה יוצא מתוך הנחת היסוד שלעם ישראל זכות על ארץ ישראל, ולעם הערבי-פלסטיני טענה נגדית על זכות זו, יש לכבד הדדית את הזכות הזאת ואת הזכות להגדרה עצמית.

פיתרון זה, אשר בתגובה הראשונית אני בטוח כי ייענה על ידי חברי המקהלה בזלזול, בלעג ובציניות, ראוי ללימוד. אולי הוא המתכון לשלום, חירות וצדק בכברת הארץ עליה אנו חיים, פיסת הקרקע עליה נשפך דם כה רב ואשר ידעה כל כך הרבה שכול. ואשר כל כך מגיע לה שלום.

הכותב הוא ראש מרכז בגין