כך בגין הציל את פרס

כך מנע בגין את גלישת פרס אל המדבר הפוליטיסי

סיפור חייו של שמעון פרס כה עשיר, עד כי הוא מאפשר לטאטא אל מתחת לשטיח אירועים מכוננים, שאולי סייעו אף הם בפילוס דרכו אל משכן הנשיא. למשל, כיצד מנע מנחם בגין פעמיים את גלישתו של פרס אל המדבר הפוליטי, שאולי לא היה נחלץ ממנו עד היום

שלמה נקדימון

בשעות הערב של 14 במאי 1967 טילפן ראש אמ"ן, אלוף אהרון יריב, אל הרמטכ"ל, רב-אלוף יצחק רבין, והודיע לו כי "מצב הכן הוכרז בצבא המצרי". היה זה בעיצומהּ של מסיבת יום העצמאות, שערכה גיטה שרובר בחווילתה המפוארת בירושלים. למחרת אמור היה רבין לסקור מצעד חגיגי של צה"ל ברחובות הבירה. שעה קלה לפני התייצבותם על הבמה המרכזית במצעד, קיים ראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול, התייעצות עם רבין. השניים החליטו להמשיך באירועים החגיגיים, כאשר בד בבד התעצם זרם המידע על האירועים בגבול המצרי.

אירועי 15 במאי היו רק פתח דבר ל-21 ימי ההמתנה עד לפריצתה של מלחמת ששת הימים.21 הימים ההם טילטלו את מדינת ישראל טלטלה עזה גם מבחינה פוליטית. מנחם בגין ושמעון פרס היו שניים מגיבורי הדרמה הפוליטית הזו. בגין הנהיג אז את גח"ל (כיום הליכוד) ופרס שימש כדובר הבולט של רפ"י, שפרשה ממפלגת השלטון (מפא"י – כיום מפלגת העבודה), בת זוגה של גח"ל באופוזיציה.

פרס נהג לתקוף את ממשלת אשכול בחריפות כה רבה, עד כי אשכול כינה אותו 'תלמידו של בגין', ובגין הגיב: "לצערי הוא תלמידו של בן-גוריון". (אגב, בישיבות סיעת רפ"י השתתף אלוף במילואים חיים הרצוג, אף שלא היה חבר במפלגת האם שלה – כך שכיום ניתן לומר שמחלציהּ של רפ"י יצאו שלושה נשיאים: יצחק נבון, חיים הרצוג ושמעון פרס).

המערכת הפוליטית לא הייתה עד אז מעודכנת באירועים שמאחורי הקלעים - היא ניזונה משמועות שונות על מגעים בין-מפלגתיים חשאיים בדבר הקמת ממשלת חירום לאומית. שניים ממגלגלי הרעיונות היו בגין וח"כ יצחק רפאל, עמיתו בהנהגת המפד"ל שהייתה חברה בקואליציה. השלישי שהוכנס בסוד המגעים היה פרס.

היה זה יעקב הרצוג, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שנטע במוחו של אשכול את הרעיון להזמין את נציגי האופוזיציה לדיוני ועדת השרים לביטחון. לקראת הישיבה הראשונה בהשתתפותם, ב-23 במאי, נולד הקשר שחולל את המהפך הראשון מסוגו במפה הפוליטית של ישראל. בגין ופרס המתינו במנחת בירושלים למסוק שיסיע אותם לדיוני הוועדה. בגין טפח על כתפי פרס ושאל אותו שאלה מדהימה: "האם מר בן-גוריון בגילו (80), מוכן לקבל עתה על עצמו את ניהול ענייני המדינה? האם יהיה מסוגל לכך כראש ממשלת ליכוד לאומי?"

ראש הממשלה לוי אשכול בימי ההמתנה (צילום: דוד רובניגר)

פרס היה מופתע. דווקא בגין, יריבו המר ביותר של בן-גוריון, מציע להחזירו לשלטון. האומנם? עד לרגע זה שררה איבה בלתי-מתפשרת בין השניים, ששיאהּ היה בכך שבן-גוריון הדביק לבגין את הכינוי 'היטלר', והזהיר מפני עלייתו לשלטון. נראה היה שבגין החליט לנקוט צעד דרסטי שיכּה בתדהמה את המפה הפוליטית, כדי להמחיש לציבור את חומרת הסכנה שבה נתונה, לדעתו, המדינה. בגין בדק את הצעתו במישרין עם בן-גוריון ועם אשכול. זו נדחתה, אבל מערכת המגעים שבאה בעקבותיה הובילה להקמת ממשלת הליכוד הלאומי.

ראשי המערך (כיום מפלגת העבודה) לא רצו בהצטרפותה של רפ"י לממשלה. הם ראו בה יריבה כה נשכנית, עד שכּינו את שני מנהיגיהּ הבולטים, שמעון פרס ומשה דייןן, 'ניאו-פשיסטים' (ביטוי שבו כינו עד אז את בגין וחבריו). בגין התנה את הצטרפות מפלגתו לממשלה בהצטרפותה של רפ"י. מזכ"ל המערך - ולימים ראש הממשלה - גולדה מאיר, ועמיתהּ ואיש סודהּ, השר ישראל גלילי, דיברו על לבּו של בגין שיוותר על שותפתו רפ"י, אך בגין סירב.

בגין רצה שבממשלה יישבו כל המפלגות הציוניות המיוצגות בכנסת. "לא נשתתף אם רפ"י לא תצטרף. בלעדי רפ"י יהיה הליכוד הלאומי פגום", אמר בגין לאשכול. באותו מעמד אף קבע למעשה את המהלך הבא: "אם רק תסכים למינויו של משה דיין כשר הביטחון הרי ממשלת ליכוד לפניך..." למעשה הודח אשכול מתיק הביטחון על ידי מפלגתו שלו, והיא אשר הביאה להכתרת דיין.

"מנחם היקר"

הצטרפות רפ"י לממשלה, אשר לא הייתה באה לעולם ללא לחצו של בגין, לא רק הביאה לפיוס בין בגין לבן-גוריון, אלא סללה את דרכו של של פרס אל חברות בממשלה, בראשותה של יורשת אשכול לאחר פטירתו, מאיר. תפקידו הראשון היה השר לקליטת העלייה. "מרגיש אני צורך פנימי עמוק להביע לך רגשי ההוקרה העמוקים המפעמים בלבי ובלב כל חברי סיעתנו על פעולתך ועמדתך בימי מבחן עליונים אלה", הודה פרס במכתב ל'מנחם היקר'. הוא החמיא לבגין על שנהג "בתבונה, בחברות, בפטריוטיות וביושר לב לא רגילים... משער אני שאתה חש עם התמנותך כשר בממשלת ישראל לאיזו תחנה הגעת כפרט וכמי שעומד בראש תנועה גדולה, וברכותי להצלחתך".

בד בבד פעל פרס להחזיר את רפ"י לחיקהּ של המערך. בוועידת רפ"י אשר הכריעה על כך ב-13 בדצמבר 1967 נשא דיין את נאום הפרידה של רפ"י מהחיים הפוליטיים. בין השאר אמר את המשפט הבא: "אלך למפא"י כדי להיאבק שראש הממשלה לא יהיה אשכול...." הדברים עוררו את חמת אשכול, והוא זעם: "כיצד אופיע בפני (נשיא ארצות-הברית) לינדון ג'ונסון, כאשר שר חשוב מדבר עלי כך?"

כדי לפתור את המשבר הוקמה בישיבת הממשלה ב-17 בדצמבר ועדת שרים מיוחדת, בת חמישה חברי ממשלה, כדי לנסח הודעת הסתייגות מוסכמת. בגין, ששהה בחופשה באילת, הוזעק על ידי ראש הממשלה כדי להשתתף בישיבת הוועדה. דיין דחה את הטיוטה הראשונה של ההודעה, שבה נאמר כי הממשלה מביעה "מורת רוח" מדבריו. דיין ראה בכך הבעת אי-אמון בו, ואמר כי אם אלה יישארו - יפרוש מן הממשלה. בגין המליץ להמירן במונח "הבעת צער" והמשבר נסתיים. במגעי ניסוח אלה השתתף פרס על פי בקשתו של דיין. אלמלא מאמציו של בגין לרכך את שני הצדדים, יתכן ומשבר זה היה מסתיים בפרישתו של דיין, שצמרת המערך הייתה אולי מקבלת אותה בברכה, מה שהיה מחזיר את רפ"י ואת פרס לאופוזיציה העקרה.

מערכת היחסים בין בגין לפרס היא מסכת בפני עצמה, שהייתה בה הערכה הדדית רבה, אבל גם מהמורות רבות. במסגרת זו נשארו עד היום שני נושאים לא פתורים: לחישה מסוימת של פרס באוזני בגין על פרשת אלטלנה בעת המגעים על הקמת ממשלת הליכוד הלאומי, והדרך שבה טירפד פרס, כראש האופוזיציה, לממשלה בראשות בגין את הפצצת הכור הגרעיני בעיראק במאי 1981. הפעולה, כזכור, בוצעה כעבור חודש על ידי חיל האוויר הישראלי.


שלמה נקדימון הינו סופר וחוקר היסטורי. היה בעבר הכתב המדיני של "ידיעות אחרונות" ויועץ התקשורת של בגין ב-1980-1978

מבט חדש על המרכז

ותודה לקבוי הרטי