יומן מרכז מורשת מנחם בגין

המסלול למרוץ בגין ביום ששי, 24 בפברואר

2012-02-14T07:17:00.000-08:00

המבוא של מנחם בגין לספרו של חיים לזר על כיבוש יפו

2012-02-12T05:29:00.000-08:00

א.

אביב תש"ח, אביב פריחת העצמאות העברית, אביב ההגשמה, אביב הגבורה והחרדה, אביב הדמים והדמע, אביב הנצחון על פולש-משעבד ואביב המלחמה במדבר הפולש, אביב האביבים בדורנו, אחד מאביבי החרות בתולדות עמנו, אשר קידש את חג האביב ואת חג החרות לשלמות-נצח. – לנו, למורדים בישראל, אך אביב אחד כזה היה בחיינו.

זכורני: באחד מימי האביב ההוא ליווינו למנוחת-עולמים את שני קדושינו-גיבורינו, אבטליון וצדקיהו, שנפלו בקרב על כיבוש רכבת התחמושת ליד פרדס-חנה. פלוגת-כבוד של חיילי הארגון הצבאי הלאומי ניצבה מול בית החולים וציפתה להוצאת הארונות. סביב חיילי המחתרת התקהל קהל רב. והנה – מה מחריד היה הרגע! – הקהל פרץ בתשואות, במחיאות-כפיים ובקריאות-הידד לכבוד החיילים-המלווים.

נפשך אבלה היתה. אמנם שוב כבשנו. פרקנו מחיילים בריטיים מכונות יריה, מרגמות, תת-מקלעים ורובים; לקחנו אלפים רבים של פגזי מרגמות. ורק העתיד – העתיד הקרוב – יוכיח, באיזו מידה גואל היה הנשק הזה, שנלקח שלל מידי צר ואויב, לאומה הקמה לתחיה. אך לפנינו מוטלים היו טובי בנינו-הכובשים-בדם-ברזל-לישראל. וזעקה בדממה שאלת הנפש: האם לעולמים "ליגון בחרתנו"? כלום גזירה היא שאין עוד לבטלה, כי צל היגון ילווה כל נצחון שלנו, כל הישג שלנו, כל מעשה טוב שאנו עושים באהבה ובאמונה למען עמנו וארצנו? אחרים מקבלים נשקם, אם מן הסדנא ועם בכסף; אנחנו מוכרחים לצאת לקרב, כדי לרכוש נשק – למען הקרב. האם הוטל עלינו כל עומס ההוכחה, כי יש אמת באימרה שה"קשיים נוצרו כדי להתגבר עליהם"?

ורצית לגעור בהמון: איכה תעזו במעמד זה למחוא כף? טובי בנינו מובלים לקבר – ואתם אומרים שירה?

אבל הגערה נחנקה בגרונך. קהל אחים זה – מה כי תלין עליו? הוא רואה בפעם הראשונה את בניו הבונים עצמאות ישראל במחתרת, יוצאים לאור השמש, חופשיים, גאים, נשקם בידם. במשך שנים ארוכות לא ראה אותם איש; רק הד מעשיהם, שהוכנו מתחת לפני האדמה, הגיע לאוזני העם ולאוזני העולם. ונדהם העם ונדהם העולם. בתקופת ההשמדה וההשפלה "מגוב רקבון ואפר" קם לתחיה הטיפוס החדש באדם: היהודי הלוחם, שלמד את האמת הפשוטה של החיים והמוות, לאמור, כי ישנם דברים יקרים מן החיים ונוראים מן המוות, ועתה הוא מלמד את העולם כולו כי אגדת מעטים נגד הרבים איננה אגדה: אמת היא, אמת מתחדשת בתולדות ישראל, אמת מחודשת בימינו.

ובצאת המורדים – הממחישים – את אמת האגדה מן המחתרת לאור היום, צהל לקראתם לב העם. הנה הבנים הבלתי-מנוצחים; הנה הם צועדים בחוצות תל אביב במקום חיילי בריטניה; הנה סמל הנצחון ההיסטורי של יהודה הקטנה על האימפריה הגדולה! וישמח העם שמחה גדולה – אף בשעת אבל. והיתה שמחתו מדכאת מאד, אך מלב העם היא פרצה וללב היא חדרה – והחרשנו. באביב ההוא היה אפילו אבלנו לחג לעם.

ובאביב האביבים ההוא יצאנו לקרב – כיבוש יפו.

ב.

כל מה שאנו מתרחקים יותר מן המאורעות שבהם חיינו ומן המעשים שאותם עשינו, הרינו רואים אותם בבהירות גדלה והולכת.

אמנם עדיין נמשך הפולמוס: מי כבש את יפו. ביתר דיוק, עדיין ישנם אנשים המאמצים את כל כשרונותיהם – ובייחוד את הכשרון לעשות בהבל-פיהם או במחי-עטם לילה מיום – ומנסים לסתור את העובדה, שיפו הפורעת כרעה-נפלה בפני פלוגות הקרב של הארגון הצבאי הלאומי. ראיתי את היד הזאת – סותרת-אמת-חיה אפילו במקום בו איש לא פילל לראותה רושמת ומסלפת.

באחד מימי אדר ב' השתא ליווינו למנוחתם את חללי הקרב בעיראק-אל-מנשיה. לאחר סתימת הגולל מעל קברי הגיבורים האלה, הלכתי עם קבוצת הידידים להתייצב בפני שורת הקברים הארוכה של חללי קרב-יפו וחללי אלטלנה. בית העלמין איננו יודע "מסגרות". חיילי הארגון הצבאי הלאומי שוכנים יחד עם חיילי ה"הגנה", אבל היה מי שהחליט אפילו פה להכניס את הכזב בתוך המסגרת. מעל קברותיהם של חברי ה"הגנה", שנפלו בעמדות המגן ביפו, מתנוססות המלים: "נפל על כיבוש יפה" ואילו מעל קברותיהם של עוזי ויהושע וכל מ' הכובשים-במחיר-חייהם נחרתו המלים "נפלו ביפו" ללמדך… עמדנו איפוא מול קברינו הקדושים ובנפשנו זעם שאין לו ביטוי בשפת-אנוש: הגם בעולם האמת כזב יזרעו?

אך לשווא עמל הכזב.

אם רק נזכור, שאנחנו יצאנו לכבוש את יפו בסוף אפריל ואילו ה"אסטרטגים" הרשמיים החליטו, כדבריהם, להמתין עם ההתקפה עד ה-15 במאי, עד צאת הבריטים מיפו; אם רק נזכור, כי בחמשת ימי הקרב על יפו, הכוללים גם את התקפת הנגד הבריטית, ברחו מיפו כל חיילותיה הערבים, כל שלטונותיה המוכרים ויחד עמם – אחריהם, או לפניהם – ברחו רבבות תושבים, פורעים בפועל או בכוח; אם רק נזכור שלו גם אנו היינו ממתינים עד צאת הבריטים ויפו היתה נשארת על תלה עד ה-15 במאי – טריז תוקפני בתוך תל-אביב המתגוננת – היה נמל יפו משמש את צבא הפלישה המצרי, והיתה לנו מלחמה על תל-אביב ובתוככי תל-אביב מן הים, ביבשה ומן האוויר. ובחזית הצפון והדרום והמזרח, שבהן עלו אותו יום ה-15 במאי צבאות הפלישה היו חסרים אלפי הבחורים התל-אביביים וכלי נשקם ששוחררו לחזיתות המלחמה הודות להחלטתנו "לא להמתין", אלא לחסל את הטריז הממאיר בטרם באה הפלישה אותה השכלנו לקדם הן באזהרה נכונה והן במעשה מכריע – אם רק זאת נזכור, נדע, באיזו מידה חסר-סיכוי הוא הנסיון ליטול מאת הארגון הצבאי הלאומי את אחד המעשים המכריעים שמפקדיו וחייליו זכו לעשותו למען חרות האומה ועתידה.

אבל חיים לזר פרש יריעה רחבה יותר בתארו את מאורעות הימים בהם נחרץ גורלה של יפו לכניעה, בהם נקבע גורלה של תל-אביב לחיים וניצלה החזית העברית כולה מפריצה ושבר; המחבר אסף מפי אנשי המבצע הקרבי ובעזרת מסמכים כתובים חומר עובדתי רב ערך. את החומר הזה הביא לנו הפרטיזן-הסופר בפשטות הסגנון האופיינית לו, בהבהירו לדור הזה ולדורות הבאים את אמת הנצחון על יפו –

למען נצחון האמת.

מנחם בגין

תל-אביב-יפו

ניסן, תשי"א

בגין - מגן נגד שחיתות פוליטית

2012-02-05T05:56:00.000-08:00

בראיון עם ד"ר דורון נבות אשר פירסם מחקר על השחיתות הפוליטית בישראל, מצאנו את הדברים הבאים

אגב, הניתוח של נבות מראה כי עליית הליכוד עם מנחם בגין לשלטון ב-1977 הורידה בשלב ראשון את מפלס השחיתות בישראל, בעיקר בגלל אישיותו של בגין. אך מאוחר יותר, כשבגין נחלש ומרכז הליכוד התחזק, חזרה השחיתות במקביל לקריסת הכלכלה ולמלחמת לבנון

חומר לימוד על מנחם בגין מטעם משרד החינוך

2012-02-01T05:47:00.000-08:00

חומר לימוד חדש על מנחם בגין מטעם משרד החינוך:

בתאריך ד' אדר תשע"ב (27 בפברואר 2012), ימלאו עשרים שנה למותו של מפקד האצ"ל, חתן פרס נובל לשלום וראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, מנחם בגין.

המטה לתרבות ישראל, בשיתוף עם מרכז מורשת מנחם בגין, הוציא לאור גיליון "צידה לדרך" בנושא "מנחם בגין מנהיג של רעיון ומעש".

גיליון זה מבקש לבחון ולברר את תפיסת עולמו של בגין, את הערכים הלאומים ליברליים שבהם האמין ושאותם ניסה להוציא לפועל עם היבחרו לשלטון ולא פחות חשוב מכך את תקפותם של ערכים אלו אל מול המציאות של ימינו אנו.

בגיליון מופיעים, לצד סקירה ביוגרפית קצרה, נאומיו וכתביו של בגין בנושאים של: דת ולאום, שלום, חירות, שוויון זכויות, עליונות המשפט, דמוקרטיה, שוק חופשי ודאגה סוציאלית.

כתבים אלו מתובלים במקורות נוספים מהתנ"ך, בהוגים שונים שכתבו בנושאים הנידונים ובחומרים ויזואליים מהמציאות של ימינו.

בתי הספר העל יסודיים מתבקשים להקדיש שעתים לפחות ללימוד הנושא באותו שבוע.

הקובץ על מנחם בגין: מנהיג של רעיון ומעש

תיק החקירה של מנחם בגין בידי הנ.ק.וו.ד. בוילנה ל"יד ושם"

2012-01-29T03:24:00.000-08:00

ידיעה אודות קבלת תיק חקירת בגין מרוסיה ב"ישראל היום", 27.1.2012:-

מנחם בגין מופיע בועידת יהודי בריה"מ השניה

2012-01-11T01:49:00.000-08:00

בריסל פברואר 1976

מוכרים את מפת המבצעים של המחתרות בירושלים גם בהוצאת אריאל

2012-01-11T00:22:00.001-08:00

כאן.

^

היכונו: מירוץ ע"ש בגין

2012-01-08T03:11:00.000-08:00

משה ארנס על הסכם השלום עם מצרים במבט לאחור

2012-01-03T05:45:00.000-08:00

ההימור של בגין

בשנת 1867 קנתה ארצות הברית את אלסקה מידי רוסיה. יותר ממיליון וחצי קמ"ר, שטח בגודל של טקסס, תמורת 7.2 מיליון דולר. הצאר אלכסנדר השני מכר, ושר החוץ ויליאם סיוורד קנה. במשך שנים התייחסו לקנייה כאל "השיגעון של סיוורד". אלא שזה לא היה שיגעון. זו היתה עסקת הנדל"ן המשתלמת ביותר מאז ומעולם.

לפני כ-30 שנה בוצעה עסקת נדל"ן אחרת. ישראל הסכימה לוותר על חצי האי סיני, 60 אלף קמ"ר - שטח גדול פי שלושה משטח מדינת ישראל - לטובת מצרים, בתמורה להסכם שלום. זה היה ההימור של מנחם בגין. לאחר 12 ימים של משא ומתן חשאי עם נשיא מצרים אנואר סאדאת בקמפ דייוויד, ובנוכחות נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר, חתם בגין על העסקה. זו היתה עסקת הנדל"ן הגדולה ביותר במאה ה-20. האם היתה זו עסקה טובה? כעת הזמן המתאים להביט לאחור כדי לענות בקור רוח על השאלה.

שתי שאלות בעניין הסכם השלום - שנחתם ב-1979 - הועלו אז, והן רלוונטיות גם היום. האם היה על בגין לפעול להשגת תנאים טובים יותר? והאם יהיה הסכם השלום, שמחירו כה יקר, לא יותר מהסדר זמני שעליו חתם רודן, שיוחלף מן הסתם? ואם כך, האם ראוי ההסדר הזמני למחיר ששולם?

המחיר ששילמה ישראל היה חסר תקדים בתולדות היחסים הבינלאומיים. מעולם לא פוצה תוקף שהובס, בגין הפסדיו. מצרים תקפה את ישראל ארבע פעמים ונחלה מפלה אחר מפלה. והנה כל השטח שאיבדה יוחזר לה. אין בהיסטוריה תקדים לגמול כזה על תוקפנות. איזה תקדים יהיה זה לתוקפנים בעתיד? ואיך ישפיע על שיחות עתידיות של ישראל עם שכנותיה האחרות?

ישראל ויתרה על עומק אסטרטגי חשוב, שכיום חסר לה מאוד, על בסיסים צבאיים, על נוכחות חיל הים בים האדום ועל שטחים שנהפכו לאתרי תיירות מבוקשים, כל זאת בנוסף לפינוי ההתנחלויות שהוקמו בסיני. האם היה בגין יכול להתעקש על עסקה טובה יותר, על פשרה טריטוריאלית בסיני, בלי לוותר על הכל? או שמא היתה פורצת אז מלחמה נוספת עם מצרים?

גם אם הדבר לא נראה סביר, לאחר תבוסת מצרים ב-1973, לעולם לא נדע את התשובה לשאלה.

בגין החליט לא להתעקש על תנאים טובים יותר, וסאדאת קיבל את כל מה שביקש. נורמליזציה ביחסים, כפי שקיווה לה בגין, לא התממשה, אך הושכן שלום.

יש הטוענים, כי בגין ניסה לכלול בעסקה גם את רצועת עזה, אך סאדאת סירב לקבלה. זו אינה האמת. בגין התגבר על הסתייגותו מוויתור על חצי האי סיני משום שלא ראה בסיני חלק מארץ ישראל. לעומת זאת, מבחינתו, רצועת עזה היתה חלק בלתי נפרד מארץ ישראל, ושם לא היה מוכן לוויתור המזערי ביותר.

אפשר להטיל ספק בטענת סאדאת, ולפיה כל חצי האי סיני שייך למצרים כחוק. רק ב-1906 אילצה בריטניה, ששלטה אז במצרים, את הטורקים לסגת מזרחה, לקו שהוא כיום תוואי הגבול בין ישראל למצרים.

האם היה ההסכם אמור להיות ארוך טווח? חלק מהתשובה כבר בידינו. הסכם השלום החזיק מעמד, בהפרעות מזעריות, 32 שנים. האם סבר בגין, שהיות שהוא חותם על הסכם עם רודן, קיום ההסכם לאורך זמן מוטל בספק? מי יודע. בגין החליט להמר.

ההסכם שרד לאחר רצח סאדאת ב-1981; האם ישרוד לאחר המהומה הנוכחית במצרים? מוקדם מדי לדעת.

מבט מעל לחומות

2011-12-27T21:54:00.000-08:00

מ"מגדל דוד" אל עבר מרכז בגין

Palestinian Inventism: The Region

2011-12-16T02:24:00.000-08:00

Found a book

السير الذاتية في بلاد الشام
L'autobiographie dans le Bilâd al-Châm

This book is a compilation of papers presented at the conference held in Damascus Ifpo 19 and June 20, 2007, on "Autobiographies Arab Bilad al-Sham: objects of study and sources of social science research."...

...the objective of this symposium is to deepen the reflection on the history of this "genre" and its contemporary avatars in the region covered by Syria, Lebanon, Palestine and Jordan.

Yes, that's the region.

יוסי שריד מייחל ל"תותח הקדוש" של האלטלנה

2011-12-16T01:52:00.000-08:00

איפה הוא, התותח הקדוש, כשזקוקים לו בדחיפות; איפה כל אלה, המתיימרים להיות תלמידי בן-גוריון וממשיכי דרכו

מקור

על אלן דרשוביץ, בעל פרס-כבוד ע"ש מנחם בגין

2011-12-05T22:28:00.000-08:00

העיתונאי הבכיר יעקב אחימאיר נכח באירוע והנה רשימתו שהתפרסמה ב"ישראל היום"-

הסניגוריה של דרשוביץ על בית המשפט

כשהוא במלוא עוצמתו הרטורית וכושרו האינטלקטואלי, נדרש המשפטן הנודע פרופ' אלן דרשוביץ לסוגיות שנויות במחלוקת ציבורית. המפגש עימו נערך במעמד הענקת אות הוקרה על שם בגין, לרגל הוצאתו לאור של המסמך החשוב, מטעם הגוף הירושלמי הקרוי

NGO Monitor, שנועד לסתור באורח משפטי את קביעותיו של דו"ח גולדסטון. הסניגור מספר אחת שלנו, גם בעיצומם של ימי בדידותה בזירה הבינלאומית, רמז - ויותר מכך - כי על ישראל להתחשב במה שאומרים עליה בעולם בימים אלה. ודבריו אלה כוונו למי שיצאו נגד ביקורתה של מזכירת המדינה הילארי קלינטון, שיצאה בחריפות נגד הדרת נשים בישראל. מבקריה טענו, כידוע, כי אל לה להתערב בענייניה הפנימיים של ישראל. "דעו לכם", הזהיר דרשוביץ, "כי לא קיים יותר עניין פנימי, ישראלי. כל מה שנדון בשיח הציבורי הישראלי אינו פנימי עוד".

פרופ' דרשוביץ הגדיר את עצמו איש "מרכז-שמאל", משפטן הדואג לזכויות אדם, לזכויות הלסביות וההומואים, פמיניסט, אבל גם ככזה הריע לו ציבור שרבים ממנו היו שומרי מסורת. זהו ציבור שאולי אינו סומך ידיו על אופיו של בית המשפט העליון בישראל, אבל דרשוביץ הגן נחרצות על המוסד הזה, השנוי במחלוקת בימים אלה, והצהיר חד-משמעית: "המערכת המשפטית, בית המשפט העליון, היא הנשק הטוב ביותר שעומד בימים אלה לרשותה של ישראל".

כלומר, אפשר לאהוב אותו או לסלוד מהחלטותיו, אבל בית המשפט העליון חיוני מאוד, בייחוד בזירה הבינלאומית, בהיותו אחד מן המוסדות היוקרתיים בעולם. באולם נכח גם עו"ד יחזקאל ביניש, בעלה של נשיאת בית המשפט העליון. במרוצת הערב, לאחר הדברים, הוא היה יכול לומר לה, יש להניח, כי שוב נמצא למוסד שהיא נשיאתו סניגור מן המעלה הראשונה. ועוד איזה פרקליט! פרופ' דרשוביץ, המכיר אישית את כל שופטי בית המשפט העליון של ארה"ב.

דרשוביץ הוסיף ו"התערב" בעוד מחלוקת פנימית ציבורית אצלנו: נושא חופש הדיבור. כאן היה נחרץ ביותר, בהתוותו נוסחה באשר לזהות אויביו הגדולים של חופש הביטוי: "הצנזור הגדול ביותר של חופש הביטוי הוא השמאל הקיצוני, הסטליניסטי". הוא סיפר כי הוא עצמו הוחרם במדינה הנאורה נורבגיה, אשר בה לא הותר לו לשאת דברים, בשום אוניברסיטה שם, משום שהוא נחשב סניגורה של ישראל. עד כדי כך! וגם לא הורשה לשאת דברים בקייפטאון אשר בדרום אפריקה. עקרונית, הוסיף, הוא נגד ההגבלות על חופש העיתונות, אבל מצד שני אין טעם להגיב לסוגיות כמו הגבלת התרומות לארגונים שונים או התיקון לחוק לשון הרע, בקריאות כמו "זהו אובדן הדמוקרטיה". הוא קרא לשיח מאופק: יגן השמאל על זכות הדיבור של הימין ולהפך. והיתה לו, למשפטן החשוב הזה, הבטחה שתעודד בוודאי בכירים בישראל החוששים פן ייעצרו אם יבקרו במדינה זרה כמו בבריטניה: "אל תחששו", קרא. "אל תפחדו. צאו לכל מדינה מעבר לים. והיה אם תיעצרו, אני אישית אגיע כדי להגן עליכם בבתי המשפט".

ולבסוף הוסיף כי למד הרבה בתחום של הגנה על זכויות אדם "מפי אישיות שלפני פגישתי עימה היתה ידועה לי רק כ'טרוריסט'". זה היה מנחם בגין. ועד כאן על אי מעורבותו של המשפטן פרופ' אלן דרשוביץ בענייניה הציבוריים של ישראל.

מדברי פרופסור אלן דרשוביץ בקבלת פרס כבוד בגין

2011-12-05T03:03:00.001-08:00

ביקורת על הסכם השלום לנוכח האירועים

2011-11-30T08:54:00.000-08:00

אבי פרחן: היום כולם מבינים שבגין טעה

שלושים שנה לפינוי ימית ומפוני חבל ימית עדיין זוכרים את החבל המשגשג שפונה תמורת הסכם שלום, שגורלו מוטל היום בספק.

סא"ל במיל' אבי פרחן ממפוני ימית וקצין האג"ם לשעבר בסיני אמר בראיון לערוץ 7 שהיום כולם מבינים שפינוי ימית והסכם השלום עם מצרים היה מקח טעות, "את אשר יגורנו ואשר הזהרנו בא. אמרנו כל הזמן שמצרים נערכת למלחמה עם ישראל, מי שחשב שהיה שלום עם מצריים התבדה, מעולם לא היה שלום, היה הסכם על הנייר ושגרירות שנמצאת כל הזמן במצור".

לפרחן אין ספק מה הם הכוונות האמיתיות של המצרים, "כל המנהרות שנחפרות מתחת לתעלות סוואץ לא נועדו לצרכי מסחר אלא להכניס אמל"ח לסיני והלאה לעזה. אם היו רוצים הם היו יכולים לחסום את המנהרות. הם רוצים כמו האויבים האחרים לחסל את הישות הציונית. הזהרנו כל הזמן מכך, והמציאות טפחה על פנינו".

לדבריו, פינוי סיני ופירוק אוגדות שלמות היה טעות, "אין שום רגיעה בגזרה הדרומית וצה"ל חייב להתכונן לפתיחה מחודשת של חזית חדשה, אנחנו עלולים למצוא את עצמינו במלחמה ולכן חייבים להיערך".

הוא מקווה שבמלאות 30 שנה לפינוי חבל ימית, מליאת הכנסת תמצא לנכון להקדיש זמן לאזכור חבל הארץ המשגשג שאבד, "ישבנו בועדת ההיגוי של מתיישבי ימית והחלטנו לבקש מועדת השרים והסמלים של הכנסת לאזכר את יום הפינוי שהשנה יחולו 30 שנה לפינוי, שתאזכר את היום ותקיים דיון בכנסת. היום אף אחד לא יודע מה היה חבל ימית וחשוב שהציבור ידע. בזמנו הזהרתי את מנחם בגין ואמרתי לו מה מצפה לנו מההסכם עם מצריים, אבל הוא המנהיג שעשה את הטעות, הוא טעה, אני מקווה שהבן שלו יעצור את הטעויות שאנחנו ממשיכים לעשות גם היום".

סרטון על מרכז בגין

2011-11-30T05:35:00.000-08:00

מהתוכנית "הפינה של נטלי וסער" בערוץ 2

נתניהו מסתמך על בגין כמורה דרך לדמוקרטיה

2011-11-24T03:29:00.000-08:00

דווח:

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, התייחס היום (שני) לראשונה לגל הצעות החוק השנויות במחלוקת שהעלו בתקופה האחרונה על סדר היום חברי הממשלה. בפתח הישיבה השבועית של סיעת הליכוד, כמה שעות לפני שמליאת הכנסת תצביע בקריאה ראשונה על חוק לשון הרע המתוקן, הבטיח נתניהו כי ישמור על הדמוקרטיה ועל חופש הביטוי.

"כמו רבים מחבריי, גם אני התחנכתי על תורתם של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין. כל עוד אני בראש הממשלה, ישראל תמשיך להיות דמוקרטיה למופת", הבהיר ראש הממשלה שתומך בהצעת החוק שתעלה היום להצבעה.

נתניהו התייחס לביקורת שלפיה ממשלתו יוזמת חוקים שעלולים לפגוע בחופש העיתונות ואמר: "איש לא יגיד מה לכתוב, מה לחקור ומה לשדר. זאת לא הדרך של הליכוד ולא הדרך שלי, אבל חופש הביטוי צריך להינתן לכל חלקי העם".

באשר לבית המשפט העליון התייחס ראש הממשלה לחוסר הייצוג של יוצאי עדות המזרח. "אני יודע שיש רצון אצל רבים גם לשנות עיוותים היסטוריים של חוסר ייצוג הולם במוסדות שונים בחברה הישראלית", הוא ציין. "אני אחראי לכך שהדברים ייעשו בהגינות ואחריות ותוך מתן כבוד לאחר".

יו"ר הכנסת ריבלין על 34 שנה לביקור סאדאת בישראל

2011-11-22T07:44:00.000-08:00

דברי יושב-ראש הכנסת לציון 34 שנים לביקור הנשיא סאדאת בישראל

היו"ר ראובן ריבלין:

רבותי חברי הכנסת, לפני שנעבור לנושא העיר אילת, שבו הכנסת כולה תתמוך במתן העדפות לעיר זו, אבקש לציין 34 שנים לביקורו של נשיא סאדאת, זיכרונו לברכה, בישראל. אדוני ראש הממשלה, המשנים לראש הממשלה, שרים, חברות וחברי הכנסת, אנו מציינים היום את ביקורו של נשיא מצרים אנואר סאדאת במליאת הכנסת, כנסת ישראל. 34 שנים חלפו מאותו היום שבו הפציעה התקווה בלב רבים. ביקורו של סאדאת היה קרן אור במזרח תיכון עוין, שביב של תקווה לצדקת דרכנו ואמונתנו שיום יבוא ושכנינו יכירו שלא זרים אנו בארצנו, אלא בנים השבים למולדתם, רגע של אמונה שיום יבוא וחלון ייפתח ב"קיר הברזל", ודרכו נביט עין בעין איש אל רעהו.

חברי הכנסת, השלום עם מצרים היה כרוך בקורבנות. סאדאת איבד את חייו מכדורי מתנקשים אסלאמים, ומדינת ישראל פינתה חבלי ארץ מניבים ופוריים. כיום, 34 שנים אחרי, אנו עדים לרעידת אדמה מזרח-תיכונית. אירועים היסטוריים ממדרגה ראשונה מתחוללים לנגד עינינו ומשנים לחלוטין את פני המזרח התיכון. מבחן השלום עם מצרים רחוק מלהסתיים. יחסי ישראל ומצרים עוברים טלטלות ותהפוכות, ועתיד לוט בערפל עוד לפנינו.

שמעתי היום את חבר הכנסת בנימין בן-אליעזר – פואד – מצר על נפילת מובארק וחושש מהשתלטות ההמונים על הפוליטיקה המצרית. בן-אליעזר אף צופה עימות חזיתי בין ישראל למצרים בעתיד הלא-רחוק. מסקנתו המיידית היתה שישראל חייבת להיכנס למשא-ומתן עם הפלסטינים על מנת להימנע מגלי הזעם של ההמונים בכיכר תחריר. מכובדי, אני סבור שאמירות כאלה, המטילות על ישראל, ולו ברמז, אחריות כלשהי לנעשה במצרים, הן מיותרות, אם לנקוט לשון המעטה. איננו אחראים לעניינים הפנימיים במצרים או ערבים יחידים לקיומו של הסכם השלום עם מצרים. רק העם המצרי – ואני תקווה שכך יעשה – יקבע את גורלו, וגורלו שלו, כמו גם גורל יחסיו עם מדינת ישראל, נתונים בידיו. הסכם השלום שנחתם בין ישראל למצרים אינו זהה עם חותמיו בגין וסאדאת. לא חייבים להיות בגין, סאדאת או מובראק כדי לקיים הסכמים בין-לאומיים. הסכם השלום בין ישראל למצרים הוא חוזה בין-לאומי מחייב מהדרגה הראשונה ואינטרס הדדי מובהק של שתי המדינות. אנו מאמינים כי רק דבקות בערכי הדמוקרטיה תוביל לרגיעה במצרים, ולא פעולותיה של ישראל בזירה זו או אחרת.

אנו מברכים את העם המצרי היום לרגל מערכת הבחירות הדמוקרטיות שיתקיימו זו הפעם הראשונה במצרים בשבוע הבא. אנו חוזרים ומצהירים בפני העם וההנהגה במצרים על מחויבותנו העמוקה לקיום הסכם השלום, לשיתוף פעולה הדדי ולקידומו של המזרח התיכון לשנים ולדורות.

אנחנו מודים לראש ממשלת ישראל ולראשי המשטר במצרים העושים כל שביכולתם, בתבונה וברגישות, כדי להבטיח שביקורו של סאדאת ורגעי התקווה שבאו עמו לא היו לשווא.

יום השנה ה-34 לביקורו של סאדאת בישראל.

מנחם בגין בפי ח"כ קומוניסטי

2011-11-22T07:26:00.000-08:00

דווח

הצעת חוק בחירת נציגי לשכת עורכי הדין לוועדות למינוי נושאי משרה שיפוטית" מבקשת לשריין ליו"ר לשכת עורכי הדין מקום בוועדה למינוי שופטים, הוועדה למינוי דיינים והוועדה למינוי קאדים. מתנגדי ההצעה טוענים כי היא נועדה לחזק את ההשפעה של שר המשפטים יעקב נאמן וחברי הכנסת הימנים בוועדה, שכן יו"ר הלשכה הנוכחי, דורון ברזילי, נחשב למקורב לנאמן.

בזה אחר זה עלו הערב לבימת הכנסת מחוקקים מהאופוזיציה ויצאו נגד הצעת החוק. "אלה ימים אפלים", אמר חבר הכנסת דב חנין (חד"ש), "החוק הזה הוא חלק מהשתלטות עוינת על בית המשפט העליון". הוא עקץ את חברי הכנסת מהליכוד כאשר ציטט את ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין, שצידד בעצמאות בית המשפט.

גם ח"כ ניצן הורוביץ (מר"צ) ציטט:

ניצן הורוביץ (מרצ):

אדוני, אני מסיים בציטוט שוודאי מוכר לך.

היו"ר ראובן ריבלין:

חשוב.

ניצן הורוביץ (מרצ):

של ראש תנועתך לשעבר מנחם בגין.

היו"ר ראובן ריבלין:

מי שאומר דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם.

ניצן הורוביץ (מרצ):

כן, אז אני הבאתי ואני ציטטתי את הדברים כי חשוב, כי כל מלה פה - - -

היו"ר ראובן ריבלין:

בבקשה, בבקשה.

ניצן הורוביץ (מרצ):

וזה הציטוט: "בסוף פסוק תכריע בשביל כל אדם חופשי קיומה או אי-קיומה של חירות מסוימת", אדוני, "אשר אפשר לכנותה בשם 'חירות הפקפוק'" – חירות הפקפוק. מקום שם נוהגת חירות זו יש בו תקווה. תודה.

ועוד

אבישי ברוורמן (העבודה):

ושאנחנו נעלים עיתונאים – חלק מהם לשונם חדה, חלק מהם גם טעו, אבל כאן במקום הזה נאם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין המנוח, והוא שספג רבות מאותם – אמר: קודם כול, לא מתערבים. כן, שיהיה בית-משפט בלתי תלוי, שתהיה הפרדת רשויות.

ושוב, מורשת בגין במאמר דעות

2011-11-21T01:49:00.000-08:00

מרדכי קרמניצר ועמיר פוקס: ב"ישראל היום" -

מורשת בגין והחקיקה החדשה

עליונות המשפט - למה? יש וישאלונו - בשם הדמוקרטיה, כמובן - כלום זה דמוקרטי שחמישה או שבעה או אחד עשר אנשים, אשר לא נבחרו על ידי העם, יוכלו לבטל על ידי החלטתם הקרויה 'פסק דין' החלטה שנתקבלה בצורת חוק על ידי נבחרי העם?... למדנו כי רוב פרלמנטרי נבחר יכול להיות מכשיר בידי קבוצת שליטים ומסווה לעריצותם.

על כן חייב העם, אם הוא בוחר
בחירות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר מאשר הוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו. את זאת אפשר להשיג רק בדרך של 'עליונות המשפט'. לשם כך נדרש חוק יסוד הקובע את זכויות האזרחים ובית משפט המוסמך לבטל חוק הסותר את החירויות האזרחיות. חיוני שבית המשפט הזה יהיה עצמאי". תזה זו נקבעה על ידי מנחם בגין בשנת 1952.

"יש אומרים כי אי אפשר לנו לתת שיווי זכויות מלא לאזרחים הערבים של המדינה, משום שאין חל עליהם שיווי חובות מלא. אף זאת טענה מוזרה... נכון, אנחנו החלטנו לא לחייב את התושבים הערבים, בניגוד לדרוזים, בשירות בצבא. אבל כך החלטנו מרצוננו החופשי. ואני סובר שהנימוק המוסרי הוא בר תוקף. והיה כי תקראנה מלחמה, איננו רוצים שאזרח ערבי אחד יעמוד לפני הניסיון האנושי החמור הזה, בו עמדו בני עמנו במשך דורות... של התנגשות מזוינת נגד בן עמו". דברים אלה נאמרו בכנסת על ידי מנחם בגין בשנת 1962, בהנמקה להצעתו לבטל את תקנות ההגנה (שעת חירום), שאיפשרו הטלת משטר צבאי על הערבים הישראלים. "היינו מציעים שהבית, בחוק הנוגע לו, יגביל מרצונו החופשי את סמכויותיו ויאמר שהכנסת לא תחוקק שום חוק שיש בו הגבלת חופש הביטוי בכתב או בעל פה או הגבלת התאגדות ועוד זכויות יסודיות של האזרח והאדם שאת פירוטן נביא לפני ועדת החוקה, חוק ומשפט" - מתוך נאומו של בגין בכנסת ב-1956, שבו הציע להעניק לחופש הביטוי וההתאגדות מעמד חוקתי של זכות מוחלטת. בגין לא הסתפק בדרישת דמוקרטיה ליברלית אלא גם קיים. כשפסק בג"ץ נגד חוקיות ההתנחלות באלון מורה, הגיב ב"יש שופטים בירושלים", אף שהפסיקה עמדה בניגוד קוטבי לשורש השקפתו הפוליטית.

האם "המציאות השתנתה", כדברי מספר "ליכודניקים חדשים"? טיעון זה יכול לפעול דווקא בכיוון ההפוך: מצבה הביטחוני של ישראל טוב מאשר בשנות ה-50 וה-60, כאשר עצם קיומה עמד בסכנה. ודווקא בתקופה ההיא הניח בית המשפט העליון את יסודות שלטון החוק ופיתח - יש מאין - מגילת זכויות אדם שיפוטית. כלומר, היה אקטיביסטי יותר מאשר בכל תקופה אחרת.

לא נכון לעסוק בשאלה שלא ניתן להשיב עליה בוודאות: מה היה מנחם בגין חושב על כל אחת מהצעות החוק העומדות בפני הכנסת. עם זאת, אפשר ללמוד מדבריו ומכתביו מהי דמוקרטיה ליברלית, ולאורה של תפיסה זו לשפוט יוזמות חקיקה אלה בשיפוט עצמאי. יש לקבוע שההתנכלות לערביי ישראל, הפגיעות בחופש הביטוי ובחופש ההתאגדות והניסיונות לפגוע בסמכויות בית המשפט העליון ולערער את עצמאותו עומדים בסתירה מובהקת למורשתו הדמוקרטית-ליברלית של בגין. חשוב להכיר בכך שבגין, למרות השקפת עולמו הלאומית ודאגתו לביטחון המדינה - היה ליברל ודמוקרט, שהגן בתקיפות על שלטון החוק ועל זכויות האדם והאזרח. מכאן שדווקא הזרם הליברלי בליכוד הוא ממשיך דרכו של בגין ופועל בתוך מסורת לאומית ליברלית, כשם תנועת הליכוד. חברי הכנסת מהליכוד, המקדמים חקיקה אנטי ליברלית, הם אלה שאיבדו את דרכם. גירסתם, שלפיה הדמוקרטיה מתמצה בהכרעות רוב שאין עליו כל רסן והוא רשאי לפגוע במיעוט ככל שיחפוץ, סותרת בעליל תפיסה דמוקרטית-ליברלית. הם הופכים את הליכוד לזנבה של ישראל ביתנו הלאומנית, האנטי ליברלית. אם זו תמשיך להיות דרכו של הליכוד, הוא עלול להעביר במו ידיו את השלטון לישראל ביתנו.

עוד על בגין ועליונות המשפט

2011-11-20T01:12:00.000-08:00

רשימתו של גיורא גולדברג

עליונות המשפט: כך מסלפים את בגין

המחלוקת על סמכויותיה של הרשות השופטת מעסיקה לאחרונה את דעת הקהל יותר מאשר בעבר. החקיקה המוצעת העמיקה את הפולמוס. בין שלל הטיעונים המוזכרים מרתקת במיוחד ההישענות על מורשת בגין. השימוש בשמו נעשה באופן מניפולטיבי בלי שכולם יודעים מהי אותה "עליונות המשפט" שעל אודותיה כתב בגין האופוזיציונר בשנות ה-50.

חוכמתו הפוליטית של בגין חברה לתחושת צדק עזה שפיעמה בו. כאופוזיציונר הבין היטב שחיזוק בתי המשפט עשוי אמנם לעיתים להפיק עבורו רווחים פוליטיים קצרי טווח, אולם כפרלמנטר וכמנהיג לאומי לעתיד ידע כי אקטיביזם שיפוטי פירושו גם החלשת המדינה, הרס המשטר הדמוקרטי וסילוף רצונו של העם.

כל מי שכורך את בגין עם אקטיביזם שיפוטי אינו יודע דבר על אודות בגין או שהוא מסלף את מורשתו. באותה מסה על עליונות המשפט גורס בגין כי השופטים מתמנים "אם על ידי הרשות המבצעת ואם על ידי הרשות המחוקקת או על ידי שתיהן גם יחד (אישור המינוי)". אין זכר למעורבותם של השופטים או של עורכי הדין בגוף העוסק ב"מינוי" השופטים. היה אפשר להתנגד להצעת החוק האחרונה שגרסה שימוע לשופטי העליון בוועדה פרלמנטרית, אולם אי אפשר לטעון כי הרעיון מנוגד למורשת בגין. עמדתו קרובה יותר למצדדי השימוע מאשר למתנגדיו.

חשוב להעמיק במשנתו של בגין על אודות היחסים בין רשויות השלטון. בגין הביע תמיכה בהענקת סמכות לבית המשפט העליון לפרש את החוקים שקיבלה הכנסת לאור העקרונות הקיימים בחוקה. אם ימצא בית המשפט כי חוק שהתקבל עומד בניגוד לסעיף בחוקה, יוכל בית המשפט לפסול אותו.

כלומר הכנסת, לא בית המשפט העליון, היא בעלת סמכות מכוננת בלעדית. לאחר שהכנסת תכונן חוקה, שבה תיקבע סמכותו של בית המשפט לפרש את החוקים לאור החוקה, יוכל בית המשפט לעשות זאת. "המהפכה החוקתית" נוסח אהרן ברק היא דווקא התנקשות ברורה במורשת בגין.

אפשר לתמוך באקטיביזם שיפוטי ואפילו במהפכה החוקתית, אבל שרבוב מורשתו של בגין לענין זה הוא בגדר סילוף.

מי שלא השתכנע מוזמן לעיין במאמרו של בגין על "עליונות המשפט", השוכן ברוב כבוד והדר באתר האינטרנט של מרכז מורשת מנחם בגין.

הכותב הוא פרופסור למדע המדינה, אוניברסיטת בר-איל

בגין נגד..."תג מחיר"

2011-11-20T00:44:00.001-08:00

שלטון החוק ומנחם בגין - מאמר דעות

2011-11-20T00:42:00.000-08:00

רשימתו של ד"ר אביעד הכהן:

מנחם בגין כאביר שלטון החוק

מנחם בגין לא פחד משלטון החוק. הוא אהב אותו וכיבד אותו. אולי דווקא משום שהיה מנהיג ששהה רוב ימיו במדבר האופוזיציוני, ראש וראשון לקבוצת מיעוט שנרדפה והוקעה על ידי השלטון ("בלי חירות ומק"י"), עד עלותו לכהונת ראש הממשלה.

בימינו יש שמבקשים לברוא את בגין בצלמם-דמותם שלהם, בהציגם אותו כמי שהתנגד בחריפות לבית המשפט העליון ולעקרון עליונות המשפט. כדאי להם לעיין שוב בדבריו ובספרי ההיסטוריה.

בגין ידע היטב, וטרח להבהיר זאת מעל כל במה, בכתב ובעל פה, ששלטון החוק - בשונה משלטון בשר ודם - הוא הערובה לקיומו של משטר דמוקרטי תקין וגורם מרכזי בשמירה על זכויות המיעוטים ובהגנה עליהן.

אין זה מקרי שלאחר פסק דין של בית המשפט הגבוה לצדק, שהורה על פינויה של התנחלות בלתי חוקית, היה זה דווקא מנחם בגין, שקיבל עליו - בחוסר חשק גלוי - את מרות הדין. בביקורו הראשון באלון מורה הוא הוציא מפיו את אמירתו הבלתי נשכחת, שכבר נכנסה לפנתיאון הלאומי: "יש שופטים בירושלים".

שנות כהונתו של אהרן ברק בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה היו רצופות לא מעט סערות. ברק לא נרתע מפני הרעמים שהתנפצו בקול רעש גדול סביבו, והעמיד לדין, על פי "מבחן בוזגלו" המפורסם, שועי עולם. אחד מתומכיו הגדולים ביותר היה מנחם בגין. רבים מאנשי מפלגתו תבעו ממנו להדיח את היועץ המשפטי שמונה לתפקידו על ידי ממשלת המערך, אך בגין השאירו בתפקיד ואף דאג לצרף את ברק כשותף מלא, לא רק בצד המשפטי, במשא ומתן המדיני שהתקיים בקמפ דיוויד, הגם שהלה היה כבר עם "חצי רגל" ויותר בבית המשפט העליון. לימים העיד אהרן ברק כי בכל עת כשהביא בפניו את דבר המשפט, בענייני חברה פנימיים ובענייני מדיניות חיצוניים, השתקפה דמותו של בגין כמי ש"שלטון החוק הוא בדמו ועליונות המשפט היא בנפשו".

ברוח זו גם מילא בגין לראשונה את תביעתו של היועץ המשפטי לממשלה הראשון, י"ש שפירא, לצרפו לישיבות הממשלה. מה שלא עשו כל ראשי ממשלות מפא"י עשה ראש הממשלה הראשון מטעם הליכוד, כשהורה על צירוף היועמ"ש לממשלה דרך קבע לישיבות הממשלה. דבר זה לא מנע ממנו לחלוק לעיתים על עמדת היועמ"ש, כשאחת המחלוקות המפורסמות ביניהם נגעה לחנינתו של יהושע בן ציון, המנכ"ל לשעבר של בנק א"י-בריטניה שהורשע במעילה, חנינה שבגין היה מראשי יוזמיה וברק התנגד לה.

בגין היה מראשוני הדורשים בשבח "עליונות המשפט". הרבה מעבר לחינוך המשפטי שרכש באוניברסיטת ורשה, ידע בגין כי באין מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו. לבד מחריג אחד, עת יצא בראש המונים למלחמה נגד הסכם השילומים עם גרמניה, קרא בגין תמיד לכיבוד מרות השלטון, הוראות החוק ופסיקת בתי המשפט, גם כשתוכנן לא נשא חן בעיניו.

מסיבה זו נהג בממלכתיות גם בשעת השבר של פרשת אלטלנה. אף שהיה משוכנע כי מדובר במעשה איוולת טרגי, קרא לכל חבריו לנהוג במידת האיפוק, ונמנע מלפעול בכוח הזרוע והפרת החוק נגד מעשי הממשלה. כך היה גם בעשרות שנות כהונתו באופוזיציה. המילים היו חריפות, אך תמיד במסגרת הגבולות שהיתווה החוק.

מורשת בגין במאמר דעות

2011-11-17T01:19:00.000-08:00

מורשת בגין מול מורשת אלקין

לח"כים בליכוד לא מספיק המצב שבו 4 מתוך 9 חברי הוועדה למינוי שופטים הם פוליטיקאים. הם רוצים הכל, כאן ועכשיו, בתיאבון מטורף

לפני כשבועיים חילק השר דן מרידור לחברי סיעת הליכוד בכנסת חוברת כרומו קטנה ובה משנתו של מנחם בגין, ההוגה והמייסד הראשון, בנושאי עליונות המשפט, שלטון החוק ומעמדו של בית המשפט העליון. אתמול השתמש באותו בגין שר בכיר אחר בליכוד, גדעון סער, בפוסט שהעלה בעמוד הפייסבוק שלו באותו עניין. מנחם בגין עצמו היה בוודאי מתהפך בקברו אילו ידע לאן התנועה שהביא לשלטון בישראל ב-1977 מנסה להביא את מערכת המשפט במדינה.

הדילמה עכשיו היא בין מורשת בגין למורשת אלקין. ידו של מי תגבר בהקשר הזה, נזכרתי ברגע קטן אבל מכונן שנכלל בכתבה טלוויזיונית ששודרה לפני כמה שבועות בערוץ 10. זו הייתה כתבת פרופיל על בחור אחד, קצת מופנם, עם חיוך מבויש, זאב אלקין שמו. הוא ישב שם עם חברו ח"כ יריב לוין, באולם הדיונים הריק של ועדת הכנסת, והם דיברו על יוזמות החקיקה המשותפות שלהם.

גולת הכותרת של חוקי אלקין-לוין תגיע היום, בצורת הצעת חוק, לוועדת שרים לחקיקה. לפי הצעת החוק הזו, שופטי בית המשפט העליון ייאלצו לעבור שימוע מול ועדת החוקה בכנסת, שתוכל להטיל וטו על מינויים. וכה אמר אלקין, בכתבה ההיא (לא נגעתי): "התקשר אליי חבר שלי, ואמר לי שאם אני מעביר חוק אחד כזה, אני מסודר לעוד קדנציה בכנסת. אם אני מעביר חוק שני כזה, אני מסודר בעשירייה הראשונה של הליכוד. אם אני מעביר חוק שלישי כזה, אני אגיע לכלא".

באשר לשני החוקים הראשונים, אלקין צודק. באשר לשלישי, אני חושש שאלקין טועה. אם הוא יעביר גם את החוק השלישי, לא הוא יהיה בכלא. אנחנו נהיה בכלא. זה יהיה חוק שיאפשר, קרוב לוודאי, לעצור אזרח ישראלי במעצר מינהלי ללא משפט ועורכי דין עד הודעה חדשה. כמו ברוסיה הסובייטית.

אלקין לא יירגע עד שיבנה כאן רוסיה חדשה לתפארת

הרגע הנדיר הזה של גילוי לב, ועוד מול המצלמות, בעצם מספר את הסיפור כולו. איך הליכוד, תנועה מפוארת שקמה על מורשת ז'בוטינסקי (שכיבד מיעוטים והקפיד על זכויותיהם) והובלה בידי אחד מגדולי הדמוקרטים שהיו לנו כאן, מנחם בגין, איך התנועה הזו הופכת בימים אלה לנגד עינינו, לבת ערובה של ערב-רב של מתפקדים וחברי מרכז, קבוצות לחץ ובעיקר גוש גדל והולך של מתנחלים, חלקם פייגלינים, שמושכים את כל העגלה ימינה, ועוד ימינה, ואם אפשר אז עוד קצת ימינה, עד שתשקע.

ההבדל בין זאב (ז'בוטינסקי) לזאב (אלקין) דרמטי כל כך, מהותי כל כך עד כי קשה להאמין שמדובר באותה מפלגה, באותה מדינה, באותה מערכת משפט. הם רוצים שוועדה בכנסת תמנה, בעצם, את השופטים העליונים שלנו, אלה שאמורים להיות נשואי פנים, נטולי פניות, עצמאיים לחלוטין ומנותקים לגמרי מהמערכת הפוליטית ומההמולה.

נראה שלא מספיק להם המצב שכל התקשורת נכבשת ועובדת בשירותם. ולא מספיקות להם היוזמות

לחסל גם את השמאל בישראל. ולא מספיק להם המצב של היום, שבו ארבעה מתוך תשעת חברי הוועדה למינוי שופטים הם פוליטיקאים (שני ח"כים ושני שרים). הם רוצים הכל, כאן ועכשיו, בתיאבון מטורף.

אלקין עלה לישראל מרוסיה, והוא כנראה לא יירגע עד שיבנה כאן רוסיה חדשה לתפארת. זה לא שבית המשפט העליון חף משגיאות (חלקן גסות) וזה לא שהוא לא הרוויח ביקורת ציבורית ביושר. רק היום מתחוורת עוצמת הנזק שגרם לנו גדול השופטים הישראלים של דורנו, אהרן ברק, ב"מהפכה השיפוטית" שלו.

לשמחתי, בשנים האחרונות החל בג"ץ לסגת, אט-אט, מהמשלטים המיותרים שכבש. הדרך לעשות את זה היא ציבורית, שקופה, ולא בריונית ואלימה. לבג"ץ הישראלי שם מצוין בעולם, והוא הבסיס של שרידי הלגיטימציה שלנו. צריך להחליף את המים, לא לשפוך את התינוק. את הנזק הזה אי אפשר יהיה לתקן בעתיד. מישהו צריך להגיד לחברים בליכוד די, מספיק, עד כאן. למישהו הזה קוראים בנימין נתניהו.

על ביקור שחקני קבוצת בית"ר כדורגל במרכז

2011-11-06T03:20:00.000-08:00

סרטון יו-טויב כאן

באתר של בית"ר כאן

בגין וירושלים

2011-11-05T12:47:00.000-07:00

כתבתו של שי פוגלמן בעיתון "הארץ" על

בגין מחלק את ירושלים

מסמך מדיני המסווג סודי ביותר, שנחשף לאחרונה, מכיל הצעה מרחיקת לכת של מנחם בגין בנוגע לעתיד ירושלים. בפגישה עם הנשיא האמריקאי ג'ימי קרטר, בדצמבר 1977, העלה בגין במפתיע רעיון להקים שלוש מועצות דתיות בינלאומיות, מוסלמית, נוצרית ויהודית, שכל אחת תנהל את המקומות הקדושים לה בירושלים. קרטר שאל: "האם זה יעבוד במתכונת של הוותיקן?" ובגין השיב: "נצטרך לשקול זאת"

אגדה יהודית מימי הביניים מספרת על רב גדול, עשיר, מיוחס ויפה תואר ושמו אמנון, שחי בעיר מגנצא (כיום מיינץ, גרמניה). על פי האגדה, אשר ספק רב אם עלילתה התרחשה במציאות, במשך תקופה ארוכה דחקו הגמון העיר ושריו ברבי אמנון שימיר את דתו ויתנצר, אך הוא הדף את הצעתם פעם אחר פעם. עד שיום אחד, כך מסופר, לא עמד הרב בלחץ "וכדי לדחותם בדבר אמר כן", אך ביקש שיתנו לו ארכה של שלושה ימים "כדי להיוועץ ולחשוב בדבר". רק סיים הרב לומר את דברו וכבר הבין את גודל חטאו. הוא חזר לביתו מיוסר וחפוי ראש. "כי ארד על דבר זה אבל שאולה", אמר לקרוביו, גזר על עצמו צום ובכה.

חלפו-עברו שלושה ימים והרב לא התייצב בבית ההגמון כפי שהבטיח, ולאחר שלא עזרו בקשות ואיומים הובא לשם בכוח. "מה זה אמנון, למה לא באת אלי?" שאל ההגמון. "ויען רבי אמנון, אכן אדוני אני משפטי כי הלשון אשר דיבר ותכזב לך דינה לחתכה". אך ההגמון חשב אחרת. לדבריו הלשון דיברה היטב - אך הרגליים, הן שלא באו בזמן המיועד ולכן דינן יהיה להיקטע. ההגמון הורה לקצוץ את פרקי אצבעות רגליו וידיו של הרב, ועל כל פרק ופרק היו שואלים צורריו אם כבר השתכנע להמיר את דתו. וגם כשהגיעו לפרק אצבעו האחרונה, דבק רבי אמנון ממגנצה ביהדותו.

כעבור זמן קצר הגיע ערב ראש השנה. הרב המדמם נעזר בקרוביו כדי שישאוהו אל בית הכנסת ועוד בטרם החלה תקיעת השופר ביקש לומר תפילה. בכוחותיו האחרונים דיקלם רבי אמנון ממגנצא את הפיוט "ונתנה תוקף" והסתלק מהעולם. מאז, נחשב "ונתנה תוקף", למפורסם בפיוטי הימים הנוראים והוא נאמר בתפילת המוסף של ראש השנה ויום כיפור.

כמה שבועות לפני ערב ראש השנה תשל"ח, בספטמבר 78' קיבלה האגדה על הרב אמנון ממגנצא משמעות מחודשת. בכל הביוגרפיות שנכתבו אודות ראש הממשלה לשעבר, מנחם בגין, מתואר איך במשא ומתן על הסכמי השלום בין ישראל למצרים בקמפ דיוויד, סיפר בגין לנשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר את האגדה על הרב אמנון ממגנצא. הביוגרפיות מספרות כי בגין עשה זאת בתגובה על הלחץ שהפעיל עליו הנשיא האמריקאי בעניין מעמדה של ירושלים. בעדות שניתנה למרכז מורשת בגין סיפר יחיאל קדישאי, עוזרו האישי וראש לשכתו של ראש הממשלה לשעבר, כי קרטר סיפר את האגדה לשר החוץ האמריקאי, סיירוס ואנס, וגם לנשיא מצרים, אנואר סאדאת. "אחרי הסיפור הזה יותר לא פנו אליו בעניין ירושלים", ציין קדישאי וסיכם בנחרצות. "העניין הזה לא עולה לדיון".

חסידיו האידיאולוגים של בגין ופוליטיקאים הרואים בעצמם ממשיכי דרכו, טוענים שהאגדה על רבי אמנון ממגנצא הבהירה לנשיא קרטר את נחרצותו של בגין ביחס למעמדה של ירושלים כבירת ישראל השלמה והמאוחדת. אפילו בישיבת הכנסת שנערכה במלאת 30 שנה לביקור סאדאת בירושלים, בנובמבר 2007, סיפר ח"כ גדעון סער מהליכוד לחברי המליאה את האגדה. זה היה בימי ועידת אנאפוליס. ראש הממשלה אז, אהוד אולמרט, הציע תוכנית סודית ומרחיקת לכת לבינאום המקומות הקדושים בירושלים וח"כ סער מהאופוזיציה, שככל הנראה לא ידע עליה, השתמש באגדת אמנון ממגנצא כדי לשלוח מסר, "מוסר השכל" כדבריו, למשתתפים בוועידת אנאפוליס: "כאשר יש לך השקפת עולם, קווים אדומים וערכים, גם הצד השני יודע לכבד אותם ויודע שיש נקודות שהוא אינו יכול להביא אותך לידי ויתור עליהן".

אך בחירתו של בגין לספר את האגדה על רבי אמנון ממגנצא, כדי להדוף את הלחץ האמריקאי בעניין ירושלים, אינה כה מובנת מאליה. על בגין נאמר כי היה אמן של מילים ודימויים, מאסטר ברטוריקה ודיאלקטיקה. היה לו ידע עמוק ביהדות, באגדות חז"ל ובסיפורים חסידיים. שלמה נקדימון, יועץ התקשורת של בגין באותם הימים, מספר כי האמריקאים היו מכנים אותו "הדרשן" בשל שימושיו התכופים בדימויים מכתבי הקודש. לכן לא ברור מדוע בחר בגין לספר אגדה שנודעה כמקור השראה למעשי קידוש השם אצל יהודי אשכנז בזמן מסעות הצלב; אגדה אשר עוסקת בעיקר בחרטה על דברי כפירה, בלבטים ובערעור האמונה. בגין היה מסוגל למצוא בקלות דוגמאות טובות יותר כדי להמחיש את עוצמת הקשר של היהודים לעיר הקודש, ולהבהיר את עמדתו הנחרצת בעניינה.

בכמה ביוגרפיות על בגין נטען, כי האגדה סופרה רק משום שקרטר ביקש ממנו לחשוב על העניין ולהחזיר תשובה כעבור שלושה ימים. אך אין לדברים אישוש בעדויות שנתנו לאורך השנים כמה מהמשתתפים במשא ומתן. קצתם פסלו באופן נחרץ את הסברה בראיונות שנערכו איתם באחרונה.

מסמך המסווג סודי ביותר, שנחשף לאחרונה בגנזך המדינה, מעלה אפשרות נוספת. תמלול שיחה שנערכה בין ראש הממשלה בגין לנשיא ארצות הברית קרטר, חודשים אחדים לפני דיוני קמפ דיוויד, מחזק את ההנחה שבחירתו של בגין באגדה על הרב אמנון ממגנצא היתה רלוונטית מאוד.

ב-9 בנובמבר 77' הדהים הנשיא אנואר סאדאת את חברי מועצת העם המצרית כשהודיע על נכונותו לנסוע לירושלים ולדון עם ישראל על התנאים לחתימת הסכם שלום. לא פחות מהם נדהמו מנהיגי ישראל וארצות הברית, אשר בדיוק באותם ימים עסקו בניסיון לצמצם פערים ועמדות לקראת ועידת השלום הבינלאומית שתוכננה להתקיים בז'נבה.

ביקורו הסנסציוני של סאדאת בירושלים נערך כעבור עשרה ימים. בסופו הוחלט לפתוח במשא ומתן ישיר בין הצדדים ומשלחת ישראלית הוזמנה לתחילת הדיונים באיסמעיליה. בעקבות ההתפתחות המפתיעה נסע שר החוץ האמריקאי סיירוס ואנס בדחיפות למזרח התיכון. הוא דילג בין קהיר לירושלים, שמע את התרשמויות המנהיגים מהפגישה ההיסטורית והציע את עזרתה של ארצו בקידום תהליך השלום. בדו"ח שסיכם את מסעותיו בין סאדאת לבגין הוא כתב לנשיא קרטר: "על ישראל יהיה למתן את עמדותיה, בעיקר בכל הקשור לעתיד יהודה ושומרון ולפתרון הבעיה הפלסטינית".

לדעתו של ואנס, עמדתו של בגין היתה רחוקה מלהתקבל על דעת המצרים. קרטר לא היה מופתע. הוא הכיר היטב את הפערים בין הצדדים. בחודשים שקדמו לנחיתת סאדאת בישראל הוא קיים עשרות שיחות ודיונים בסוגיה. קרטר הביע חשש שהתהליך אשר רק החל - עומד לקרוס. ואנס דיבר על כך עם בגין, שבמפתיע הציע לנסוע מיד לוושינגטון כדי להציג לנשיא קרטר רעיונות חדשים שגיבש במסגרת תוכנית השלום הישראלית. נותר לו עוד שבוע עד לתחילת הדיונים באיסמעיליה ותמיכת ארצות הברית בעמדתו היתה חיונית לו. עיתונים בארצות הברית דיווחו כי "זו הפעם ראשונה מאז זמן רב שבישראל מורגשת תזוזה במגמת פשרות".

דבר הנסיעה הבהולה של בגין לוושינגטון נשמר בסוד למשך שלושה ימים, שבהם ערך בגין מרתון פגישות וישיבות עם שריו ויועציו כדי לגבש את המתווה הישראלי למשא ומתן. גל שמועות התעורר לאחר שלשכת ראש הממשלה ביטלה את השתתפותו בכמה אירועים שנועדו להתקיים לקראת סוף השבוע. עיתונים דיווחו ששר החוץ משה דיין ייצא בימים הקרובים לפגישה סודית במדינה זרה.

לשכת ראש הממשלה שמרה על עמימות גם לאחר שדבר נסיעתו של בגין התפרסם בתקשורת הזרה. ביום הטיסה, 15 בדצמבר, הכריזה הכותרת הראשית של "הארץ": "בגין - הבוקר לארצות הברית; ייפגש כנראה עם סאדאת". קרטר ניסה לצנן את ההתלהבות. בפגישתו הקודמת עם בגין, שנערכה ארבעה חודשים קודם לכן, הוא לא זיהה כל סימן לפשרנות אצל ראש הממשלה הישראלי שרק נבחר. במסיבת עיתונאים שערך לקראת בואו לוושינגטון הוא הבהיר: "אם הצעות בגין לא ייראו לי, אומר לו שאין זה מרחיק לכת". קרטר סיפר כי אין לו מושג אילו הצעות - אם בכלל - מביא עמו בגין, אך אמר: "הוא ביקש את הפגישה ואני מניח שאם רצה לראותני, היו לו דברים חשובים".

ב"הארץ" נכתב למחרת, כי "דוברי הבית הלבן והסטייט דיפרטמנט שמו קץ לשמועות העקשניות כי מר בגין בא למעשה לפגישת פסגה עם סאדאת. אבל בימים של הפתעות למכביר איש אינו מקבל הכחשות כלשונן".

הפתעה במוצאי שבת

ביומן הפגישות של דיפלומט ישראלי בכיר, אשר התלווה לפמליית בגין כתוב: "16 דצמבר 77' - ראש הממשלה מודאג שהטסים לניו יורק יספיקו להגיע לפני כניסת השבת". לדבריו, בגלל בהילות הנסיעה וצפיפות לוחות הזמנים, בגין ופמלייתו נאלצו להצטרף לטיסה סדירה של אל-על לניו יורק. התוכנית היתה שהמטוס ינחת קודם בוושינגטון ורק לאחר מכן יטוס לניו יורק, וינחת עם נוסעיו ממש לקראת כניסת השבת.

בסופו של דבר נמצא מוצא אחר, ובגין הגיע לוושינגטון בבוקר יום שישי, 16 בדצמבר. ביומן הנשיא קרטר נכתב כי לאחר קבלת פנים שנערכה ב-7:46 נפגשו השניים ביחידות במשך 53 דקות בחדר הסגלגל. לאחר מכן נערכה פגישה של שעה בליווי פמליות שני המנהיגים בחדר הקבינט. אל בגין התלוו היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק, שגריר ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ, איש משרד החוץ יהודה אבנר ושני חברי כנסת מהליכוד: שמואל כץ וחיים לנדאו. מהצד האמריקאי נכחו סגן הנשיא וולטר מונדייל, שר החוץ סיירוס ואנס, היועץ לביטחון לאומי ד"ר זביגנייב בז'ז'ינסקי, השגריר בישראל סמואל לואיס וחבר המועצה לביטחון לאומי וויליאם קוונדט.

במהלך הפגישה, בגין הצהיר על נכונותו לנסיגה בסיני. הוא שמר על עמימות מסוימת בכל הקשור לעתיד היישובים שהוקמו שם, ולא נתן תשובה סופית על עמדתו ביחס לשארם א-שייח', שנתפסה כמקום אסטרטגי. בגין הציע לכונן אוטונומיה אזרחית בשטחי יהודה ושומרון, בשלבים שיתפרסו על פני כמה שנים. גם בעניין עזה היו לו התייחסויות מפתיעות. לאחר הפגישה ניתנו הצהרות קצרות לאמצעי התקשורת. המסרים היו חיוביים. האווירה היתה אופטימית. ביומן הנשיא קרטר מצוין כי כשעה לאחר מכן הוא קיים שיחת טלפון של ארבע דקות עם הנשיא סאדאת.

למחרת, מיד עם צאת השבת, נערכה פגישה נוספת בין המשלחות. על פי תמליל השיחה, אשר מתפרסם כאן לראשונה, פתח קרטר בדברים וציין שתגובת דעת הקהל להצהרות אמש היו נלהבות. הוא סיפר לבגין שגם סאדאת הביע שביעות רצון בשיחת העדכון הקצרה שערך עמו. בגין פתח את דבריו בברכת "מזל טוב" בעברית, לציון יום הנישואים של הנשיא קרטר עם אשתו רוזלין, שחל בדיוק באותו היום. קרטר הודה לו. בגין סיפר על פגישות שערך בוושינגטון עם כמה סנטורים ואמר שגם הם היו נלהבים לשמוע על ההתקדמות במשא ומתן. לטענתו גם בקהילה היהודית בארצות הברית נשמעו קולות תמיכה בתהליך השלום ועידכן שכך חושב אפילו הרב אלכסנדר שינדלר, ממנהיגי הקהילה הרפורמית. בגין הגדיר את הרב שינדלר כבעל דעות יוניות. קרטר ענה לו בבדיחות "אתה רואה אותו מזווית שונה מאוד מאיתנו".

עקיצות ברוח דומה הוחלפו עוד פעמים אחדות בדקות הבאות. מתמליל השיחה אפשר להסיק שהאווירה היתה נעימה אך קונסטרוקטיבית מאוד. מדברי שני המנהיגים יש רושם שהמילים נבררו בקפדנות. העמדות הוצגו בבהירות. איש משרד החוץ שנכח בכמה מהפגישות עוד זוכר ש"זו היתה דיפלומטיה בשיא תפארתה".

לאחר כמה דקות פנה בגין לעיקר. הוא סיפר כי נועץ בטלפון עם שר החוץ דיין וכי ברצונו להוסיף עוד מספר רעיונות, בהמשך לתוכנית שהוצגה אמש. "על פי המסורת שלנו, האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם", אמר בגין והבהיר שתי סוגיות, פרוצדורליות בעיקרן, בשמו של דיין. אך לפני שהמשיך לפרט את הערותיו לתוכנית, עצר בגין לרגע את שטף הדיבור ובלי כל הקדמה או קשר לנאמר, ציין לפתע:

"הנייר שלנו לא מזכיר את ירושלים. אבל, כמובן, אנו שוקלים זאת. לא התעלמנו מהנושא לחלוטין. העניין נוגע למקומות הקדושים למוסלמים, לנוצרים ולעולם היהודי. זהו עניינו של כל העולם. הרעיון שלי, ואני מבקש להדגיש, זה עדיין רעיון בלבד, ועלי כמובן עוד לדבר עליו עם עמיתי - שתהיה מועצה דתית בינלאומית שתטפל במקומות הקדושים לכל אחת מהדתות בהתאם. כך, מתוך דאגה למקומות הקדושים למוסלמים הייתי מציע שהמועצה תהיה מבוססת על שכנותינו - ירדן, מצרים, סוריה, לבנון ובנוסף - ערב הסעודית, איראן ומרוקו, הנחשבת ידידותית מאוד. ועדה כזו תטפל בנושא המקומות הקדושים באוטונומיה מלאה, וכמובן שתהיה גישה חופשית לכולם. יש כמובן בעיות אחרות שעליהן נצטרך להתעכב עכשיו.

"מתוך כבוד למקומות הקדושים לנוצרים, רעיון דומה יבוצע - ועדה בינלאומית המבוססת על הוותיקן, הכנסייה הפרבוסלאבית, הפרוטסטנטית והבפטיסטית" - את האחרונה הוסיף בגין בהומור, בידיעה שקרטר הוא בפטיסט אדוק.

קרטר השיב בהלצה משלו: "כבוד ראש הממשלה, אני מתכבד להזמין אותך להציע מועמד לתפקיד יושב הראש" (צחוק).

ראש הממשלה: "מתוך דאגה למקומות הקדושים ליהודים, יעמדו בראש הוועדה הרבנים הראשיים שלנו ונציגים מהגולה. אם תמצא עניין ברעיון, אדוני הנשיא, הייתי מבקש כי תנחה את משרד החוץ לבדוק אם הוא מקובל על המדינות המוסלמיות. אני חושב שכך יהיה. אני חושב שזה ייצור רצון טוב. זה יוביל לאווירה שיתופית".

הנשיא: "האם זה יעבוד במתכונת של הוותיקן?"

ראש הממשלה: "זה לא אני צריך להגיד, אדוני הנשיא, אני יהודי".

דיניץ: "הנשיא מתכוון אם זה יעבוד במודל שבו עובד הוותיקן".

ראש הממשלה: "נצטרך לשקול זאת. כוונתי שכל ועדה תדאג למקומות הקדושים לה - הנוצרים לשלהם, המוסלמים לשלהם והיהודים לשלהם. הבה נבדוק את תגובת המדינות המעורבות".

ואנס: "האם יהיו שלוש ועדות נפרדות: מדינות העימות יחד עם שלוש המדינות שציינת; ועדה של הוותיקן עם שאר הזרמים הנוצריים וועדה ליהודים?"

ראש הממשלה: "זה מדויק".

ואנס: "האם יהיו חילופי תקשורת ביניהם?"

ראש הממשלה: "אולי. ברצוני להעלות הצעה רביעית..."

בגין עבר לדבר על עניין אחר. סוגיית ירושלים לא חזרה לדיון באותה הפגישה.

הסטנוגרמות הושמדו

תגובות מקורביו של בגין למשמע תוכן הפגישה בבית הלבן, לפני 34 שנים, נעות בין "תבדוק שוב את הסטנוגרמה" לבין "זו הפתעה גמורה". הנסער ביותר ציין "אני בהלם" למשמע הצעתו של בגין להקים מועצות דתיות בינלאומיות ואוטונומיות, שיטפלו במקומות הקדושים בירושלים. יהודה אבנר, שנכח בפגישה, טוען כי אינו זוכר את ההצעה. כל שאר אנשי לשכתו של בגין מאותה התקופה ומזמן הסכמי קמפ דיוויד - שלמה נקדימון, דן פתיר, השר דן מרידור ופרופ' אריה נאור - טוענים גם הם כי לא שמעו מעולם מפיו של בגין הצעה זו, או דומות לה. אפילו בנו של בגין, השר בנימין בגין, אומר שלא שמע מעולם את הדברים, אך כרוב אנשי לשכת אביו בעבר, גם הוא מסרב לתת פרשנות או להתייחס לעניין.

דיפלומט בכיר בפמלייתו של בגין טוען "זו כנראה היתה אחת השיחות שהפרוטוקול שלה הושמד". לדבריו, כל פגישותיו של בגין במשא ומתן תועדו בקפדנות, "או על ידי תמלילנים, או באמצעות הקלטות, שהועלו מאוחר יותר על הנייר". לטענתו, "מכל תמלול נשמרו לפחות שישה עותקים, אשר סווגו כסודיים ביותר. אך לאחר מספר מועט של שיחות, שבהן הוצגו דברים מאוד רגישים, ניתנה הוראה להשמיד את הסטנוגרמות ורק עותק אחד נשמר בלשכה של ראש הממשלה". ייתכן שזה אחד ההסברים מדוע הצעתו של בגין ביחס למקומות הקדושים בירושלים מעולם לא פורסמה.

נשיא ארצות הברית לשעבר, ג'ימי קרטר, מסר בתגובה על שאלות שהופנו אליו בעניין, כי הוא דווקא זוכר את ההצעה. "הייתי מופתע מכך שבגין העלה את נושא ירושלים ושבפועל, הציע שכל המקומות הקדושים - ליהודים, למוסלמים ולנוצרים - יהיו הלכה למעשה אוטונומיים ועם גישה חופשית לכל המאמינים".

הצעתו של בגין היתה כללית ומעורפלת. היא אינה נוגעת בסוגיות עקרוניות כמו מעמדה הריבוני של ירושלים, או מעמדם האזרחי של תושביה. בגין לא הבהיר מה יהיה אופיין של הוועדות, מה יהיה מעמדן המשפטי ומה הטריטוריה שלהן. באנגלית הוא כינה אותן במשך השיחה בשני שמות, ועדה ומועצה. כמו כן, מהניסוח של המשפט הראשון בהצעת בגין, לא ברור אם כוונתו היתה שבראש שלוש הוועדות תעמוד מועצה אחת עליונה.

אף שבגין השמיע בתחילת דבריו הסתייגות, כאילו זה רעיון ראשוני בלבד, ניכר שתוכניתו לא נשלפה מהשרוול. יש בה כמה עקרונות המעידים על חשיבה מעמיקה וניתוח עובדות. בחירתה של מרוקו, לדוגמה, כשותפה בהנהגת הוועדה המוסלמית, לא נעשתה רק כי היא "נחשבת ידידותית מאוד", כפי שניסח זאת בגין. כבר אז עמד מלך מרוקו בראש גוף כלל-ערבי שנקרא "ועדת ירושלים", הפועל למען המקומות הקדושים בעיר. גם בחירתה של סעודיה לא היתה מקרית: מצד אחד, בית המלוכה הסעודי רואה בעצמו את שומר המקומות הקדושים במכה ובמדינה, ומצד שני, סעודיה התנגדה אז לנכונותו של סאדאת לנהל משא ומתן נפרד עם ישראל, ואולי היה כאן ניסיון לרכך את התנגדותה.

לטענת אחד ממקורביו של בגין אז, "נראה כאילו ידו של אהרן ברק היתה בדבר. יש פה מבנה שמזכיר מודל או קונסטרוקציה משפטית. בגין, שהיה עורך דין בהכשרתו, מצא עם ברק הרבה שפה משותפת על בסיס זה. באותה התקופה הם ניהלו שיחות ממושכות ולטעמי יש לזה ריח של רעיון שהיה יכול להתגבש רק במפגש בין השניים" (השופט בדימוס אהרן ברק מסר שאינו נוהג להתראיין על תהליך השלום).

מקורב אחר קושר את ההצעה דווקא לשר החוץ משה דיין, אשר התבטא לדבריו "מספר פעמים באופן דומה באשר לעתידה של ירושלים". דיין, לדבריו, "ניהל את הסכמי הפסקת האש עם הירדנים בעיר לאחר מלחמת העצמאות. הוא הכיר היטב את הרגישויות החוקיות של ירושלים ותמיד חיפש אחר פתרונות פרגמטיים; מה גם שלא היה לו כל עניין בקדושה של העיר, כפי שהיה לבגין". השופט אליקים רובינשטיין, שכיהן אז כיועץ לשר החוץ דיין וראש לשכתו, מסר בתגובה: "אין הדברים הספציפיים זכורים לי מאז".

אפשרות נוספת ומפתיעה עוד יותר מעלה השר דן מרידור. כמי שהתחנך על תורת בית"ר וגדל בתנועת החרות הוא מפנה לעיון ב"הכרזת המרד" של אצ"ל. בינואר 44', לאחר שנראה כי מתרחשת תפנית במלחמה באירופה, הכריז מנחם בגין, כמפקד הארגון, על מרד בשלטון המנדט הבריטי (אצ"ל חדל מפעולות נגד הבריטים, כדי לא לפגוע במלחמתם בגרמניה הנאצית). בהכרזת המרד קרא בגין להקמת ממשלה עברית זמנית אשר תחליף את השלטון בארץ וציין עשרה סעיפי יסוד לאותה יישות מדינית. בסעיף 9 כתב בגין כי הממשלה "תכריז על אקסטריטוריאליות של המקומות הקדושים לדת הנוצרית והמוסלמית".

לדעתו של פרופ' אריה נאור, "ייתכן שבגין הושפע ממשנתו של זאב ז'בוטינסקי אשר ניסח עוד ב-40' רעיון דומה באשר לעתיד ירושלים. במה שהוא כינה 'ראשי פרקים לתוכנית שלטון זמני בארץ ישראל' הוא קבע כי בראש העיר יעמוד 'ועד אינטרנציונלי מיוחד'".

כמובן שגם תוכנית החלוקה של האו"ם מ-47' עמדה ברקע הצעתו של בגין. שם נקבעה ירושלים כגוף נפרד (קורפוס ספרטום) תחת משטר בינלאומי מיוחד המנוהל על ידי האו"ם. בן גוריון הסכים לתוכנית ולכן לא הזכיר כלל את ירושלים בהכרזת העצמאות. בגין דחה אותה, אך מעמדה השנוי במחלוקת של העיר איפשר לכוחות אצ"ל בפיקודו להמשיך לפעול בה באופן עצמאי, יותר מעשרה חודשים לאחר הכרזת העצמאות הישראלית והקמת צה"ל.

מעבר לקושי בהבנת הרקע האידיאולוגי שעמד מאחורי ההצעה, מתקשים מקורביו של בגין להבין את העמימות שהשאיר בתגובה על התהיות שהעלו בפגישה הנשיא קרטר ושר החוץ ואנס. האפשרות שהוותיקן ישמש מודל, ועומק קשרי הגומלין בין הוועדות הדתיות השונות, מעניקים להצעה של בגין משמעויות חסרות תקדים. "פיו ולבו היו שווים", אומר אדם שהיה מקורב לבגין במשך שנים ארוכות. "אם הוא הציע, הוא התכוון. בגין לא היה אדם של ספינים. היה לו יושר מדיני נדיר". קביעות דומות משמיעים שאר מקורביו ומתקשים להסביר את הדברים.

העניין רגיש מדי

ביקורו הקצר של בגין בוושינגטון הוכתר בהצלחה יחסית. האמריקאים תמכו בחלק מתוכנית השלום שהציג. בנקודות מסוימות, בעיקר אלו הנוגעות לפתרון הבעיה הפלסטינית, היו להם הסתייגויות. "הצעותיו של ראש הממשלה, מר בגין, מהוות בסיס חיובי להמשך המשא ומתן", סיכם קרטר לפני אמצעי התקשורת. "מאז ביקורי בירושלים אני אופטימי", אמר סאדאת, "אולם לאחר הקריאה הטלפונית שקיבלתי אתמול מאת הנשיא קרטר, הריני אופטימי מתמיד".

זאב שיף, אז שליח "הארץ" בקהיר, דיווח שהמונים צועקים ברחבי איסמעיליה "יחי בגין, יחי בן גוריון". ביום נחיתתו של בגין בלוד התכנסו בכיכר מלכי ישראל בתל אביב 120 אלף "לערב של שיר השלום" כפי שהוגדר בעיתון. עוד דווח שהקהל השתלהב והוזעקו כוחות משטרה מוגברים כדי לשמור על הסדר. אחדים נפצעו.

ככל הידוע, הצעתו של בגין באשר לעתידה של ירושלים לא עלתה יותר לשולחן המשא ומתן בדיונים שקדמו לחתימת הסכם השלום עם מצרים. קרטר מספר: "העליתי הצעה דומה בקמפ דיוויד והיא התקבלה על ידי בגין וסאדאת למשך מספר ימים. בפועל, התוכנית היתה שהמקומות הקדושים ינוהלו באופן אוטונומי על ידי כל אחת מהדתות, שתתאפשר תנועה חופשית של מאמינים ושכל ירושלים תהיה מאוחדת תחת גוף שלטוני אחד שיטפל בכל העניינים האזרחיים. הכוונה היתה לענייני תחבורה, מים, טיפול באשפה, חשמל וכו'. אך בשלב התוויית התוכניות הסופיות, שלושתנו החלטנו שמבחינה פוליטית העניין רגיש מדי לדיון על בסיס עולמי".

מאז, סירב בגין לחזור ולדון על ירושלים. הוא הקשיח את עמדותיו. "לרגעים", מספרים כמה מחברי הפמליה שלו, "זו היתה הסוגיה המורכבת ביותר בתהליך השלום". אל ההסכמים שנחתמו לבסוף במארס 79' נלוו איגרות בדבר מעמדה של העיר. בגין הצהיר שירושלים לא תחולק ותישאר בירת ישראל. סאדאת הצהיר שירושלים הערבית היא חלק מהגדה המערבית ויש להחזירה לריבונות ערבית. שנה וחצי לאחר מכן קידם בגין את חוק יסוד: ירושלים, הקובע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל".

נסיגתו זו של בגין מהצעתו שלו מזכירה שוב את האגדה על הרב אמנון ממגנצא, ובמיוחד כמה פסוקים בפיוט "ונתנה תוקף" המיוחס לו:

כי לא תחפץ במות המת

כי אם בשובו מדרכו וחיה

ועד יום מותו תחכה לו

אם ישוב מיד תקבלו.

בגין, על פי התנהגותו, הכיר מיד בטעותו וחזר בו ממנה, ובכך זכה לכפר על חטאו.*

חישוקים
בימין לא מסתפקים בחוק יסוד: ירושלים של בגין

אף כי לא ידעו על הצעתו מרחיקת הלכת של מנחם בגין בעניין המקומות הקדושים בירושלים, ביקשו חסידיו וממשיכי דרכו במשך השנים להקשות עוד יותר על כל ויתור בה. בשנת 2000 נוספו לחוק יסוד: ירושלים, שנחקק ביוזמתו של בגין, תיקונים הקובעים כי גבולות ירושלים כוללים גם את חלקה המזרחי של העיר וכי "לא תועבר לגורם זר, מדיני או שלטוני, או לגורם זר אחר בדומה לכך, בין דרך קבע ובין לתקופה קצובה, כל סמכות המתייחסת לתחום ירושלים והנתונה על פי דין למדינת ישראל או לעיריית ירושלים".

ב-2007 אישרה הכנסת תיקון נוסף, לפיו דרוש רוב של 80 ח"כים לכל ויתור על שטח או סמכויות בבירה. הצעתו של ח"כ זבולון אורלב לתקן את החוק ולהוסיף כי ירושלים היא בירת ישראל והעם היהודי, עדיין מונחת על שולחן הממשלה. מאחורי הקלעים מתגבשת הצעה לקבוע בחוק שאין לנהל כל משא ומתן על עתידה של העיר.

התחברו למרכז בגין דרך פייסבוק

2011-11-03T00:10:00.000-07:00

הנה העמוד

יו"ר הכנסת על דמותו של מנחם בגין

2011-10-31T11:29:00.000-07:00

סביר שהיום בגין היה מואשם שאיננו פטריוט"

יו"ר הכנסת ראובן ריבלין נשא דברים בפני חניכי קורס קצינים של המשטרה, והציג את תפיסותיהם הלאומיות-ליברליות של ז'בוטינסקי ובגין.

חזקי עזרא"אני, אינני רואה בתפקיד יו"ר הכנסת תפקיד ייצוגי. יו"ר הכנסת עומד בראש הרשות המחוקקת. בכך הוא מקביל, לנשיא בית המשפט העליון העומד בראש הרשות השופטת, ולראש הממשלה, העומד בראש הרשות המבצעת", כך אמר אתמול (יום א') יו"ר הכנסת ראובן ריבלין בדברים שנשא בפני חניכי מחזור 12 של קורס קצינים של משטרת ישראל וחבצלות, הלומדים בתוכנית לימודים לתואר ראשון בחוג ללימודים רב תחומיים באוניברסיטת חיפה.

נושא הרצאתו של ריבלין היה חשיבות חופש הביטוי במדינה דמוקרטית והוא הציג את תפיסותיהם הליברליות בדבר חשיבותו הרבה של חופש הדיבור של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין שעומדות בבסיס התפיסה הלאומית-ליברלית.

בהקשר זה סיפר ריבלין על הצעתו של בגין בשנת 1956 לתיקון "חוק יסוד הכנסת", בו הציע להכניס סעיף הקורא להגבלה עצמית של בית הנבחרים, המבצר את מעמד חופש הביטוי ואוסר, בין היתר, על הכנסת לחוקק חוק שיש בו הגבלת חופש הביטוי בכתב או בעל פה.

"סביר להניח שהיום בגין היה מואשם בכך שהוא איננו פטריוט מספיק; בכך שאיננו ימני מספיק, בכך שהוא נתון לכאורה להשפעתם ההרסנית של אליטות מהשמאל", אמר והוסיף, "אילו הצעתו של בגין הייתה מתקבלת 'חוק החרם' והצעות חוק נוספות, - פרי גאוותה המפוקפקת של הכנסת ה 18 - המגבילות את חופש הביטוי, לא היו כלל מובאות להצבעה".

עוד הוסיף ריבלין, כי גם היום הוא מאמין שרק נימוקים כבדי משקל מסוגלים להצדיק פגיעה בחופש הביטוי וכאשר מדובר בחברי כנסת, חופש הביטוי אמור להיות כמעט מוחלט. "אני שייך למסורת לאומית-ליברלית גאה המאמינה ביחיד, בחופש הביטוי שלו ובחופש ההתארגנות שלו, כמו גם בזכותו להיות חלק מלאום, חלק מחברה, עם ומולדת", ציין.

"רבים מחברי הקואליציה היום כלל לא מכירים את החוויה של הנרדפות, את חווית הגלות באופוזיציה, את המאבק למקור פרנסה כאשר אינך חבר ה'הסתדרות'. הם, נולדו לתוך הליכוד או גוש הימין, כמפלגת שלטון. לצערי, הם שכחו את המדרון התלול לעיתים שבין משילות לבין סתימת פיות, חס וחלילה. לעיתים נדמה, שגם חבריי הצעירים לליכוד, שכחו את הקרקע האידיאולוגית עליה צמחה וממנה ניזונה המפלגה. אבל המשחק דמוקרטי מכריח אותנו לזכור כי לא לעולם חוסן. ההגנה על חופש הביטוי, תהיה שוב הכרחית גם ל"רוב", ביום בו הוא יהפוך למיעוט", אמר.

יו"ר הכנסת אף ציין את חשיבותה של אוניברסיטת חיפה בחוויה הישראלית, כמקום שממחיש את החיים המשותפים בישראל ומייצג את החוויה הישראלית בצורה המוחשית ביותר.

עקיבא אלדר מתגעגע למנחם בגין

2011-10-31T07:14:00.000-07:00

געגועים לבגין

שנים אחדות לפני רצח שני הצעירים הפלסטינים שחטפו את נוסעי קו 300, פירסמתי כאן כתבה על עיתונאי פלסטיני ממזרח ירושלים, שהתלונן כי בעת שהיה במעצר מינהלי הוא עונה בידי חוקרי השב"כ. לא רצח ואף לא שבירת עצמות. סתם "טלטולים", השפלות ולילות ללא שינה (החשד, אגב "חברות בארגון עוין" - הפתח).

בניגוד לשמעון פרס, איש "מחנה השלום" שנתן יד לטיוח פרשת קו 300, הורה ראש הממשלה אז, מנחם בגין, מנהיג "המחנה הלאומי", לחקור ביסודיות את טענותיו של הצעיר הפלסטיני. החקירה, שנוהלה בידי פרקליט המדינה אז, גבריאל בך, הסתיימה בהדחתם של שני חוקרי שב"כ ובהנחיות קפדניות שאסרו על שימוש בעינויים בחקירתם של עצירים ביטחוניים.

נקל לתאר איזו מהומה היתה קמה בכנסת, אילו מישהו בדרג המדיני או המשפטי היה מעז לגעת היום בשערות ראשו של איש ביטחון, בגלל שהלה "בסך הכל פגע בערבי". ספק גדול אם מנחם בגין היה מתכבד לשבת היום בספסלי הליכוד. בגין, ששימש סנדק לח"כ יריב לוין (ליכוד), מבאיש ריחו של בית המשפט העליון ואבי הצעת החוק להגדיל את הפיצוי על לשון הרע, לא היה מוצא את מקומו בכנסת ה-18, שפותחת היום את מושב החורף שלה.

הוא היה נחשב לעוף מוזר גם בעיני רבים מחברי סיעת קדימה, בהם יו"ר המפלגה ציפי לבני והטוען לכתר, שאול מופז. המאבקים שבגין ניהל לביצור שלטון החוק, שמירה על זכויות אדם וחופש הביטוי, אינם מושכים גם את לבה של מנהיגת מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ'. את סדר היום "השמאלני" הזה, היא מעדיפה להשאיר לזהבה גלאון וחבריה במרצ.

יוזמיהן של הצעות החוק האנטי-דמוקרטיות שעברו בכנסת ואלו שממתינות על שולחנה, מציגים את תומכיהן כ"פטריוטים". המתנגדים מתוארים כ"יפי נפש", שמפקירים את ביטחון המדינה. בנייר עמדה שפירסמו פרופסור מרדכי קרמניצר ועו"ד עמיר פוקס מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, הם בוחנים את משנתו של בגין ומראים שאפשר להיות גם בעל תפישה רחבה של הדמוקרטיה, גם פטריוט וגם מחויב לביטחון המדינה. אף כי הציטוטים מובאים מנאומיו של בגין בכנסת בתקופת היותו מנהיג האופוזיציה בכנסת, הוא היה בדרך כלל נאמן לעקרונותיו גם בהגיעו לשלטון.

איש אינו יכול להטיל ספק בדאגתו של בגין לביטחונם של אזרחי ישראל. והנה, בדיון שהתקיים במליאת הכנסת ב-20 בפברואר 1962, על הצעת חוק לביטול תקנות ההגנה (שעת חירום) אמר בגין: "קיומן של תקנות אלו מעלה סימן שאלה מעל זכויות היסוד של כל אזרח בישראל... שמענו טענה לפיה אולי צדקה עשו עמנו הבריטים על שהותירו לנו, בעזבם את הארץ, את התקנות משנת 1945. זוהי טענה מוזרה מאוד... אם לא נאה היה למדינת ישראל לחוקק חוק כזה, או שכמותו, הנאה לה למדינת ישראל להחזיק בחוק הזה?"

באותו נאום דחה בגין את הטענה שאין להעניק לאזרחי ישראל הערבים שוויון זכויות מלא, מפני שהם לא משרתים בצבא. "זאת טענה מוזרה", הוא אמר. "אנחנו החלטנו לא לחייב את התושבים הערבים, בניגוד לדרוזים, בשירות בצבא... אנחנו מאמינים שבמדינת היהודים צריך להיות ויהיה שוויון זכויות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, לאום ומוצא".

לפני כן, בנאום שנשא בכנסת בדצמבר 1959, אמר מנחם בגין כי "איננו מקבלים את הדעה הרשמית למחצה, ששמענו בימי כהונתה של הכנסת השלישית, לפיה מדינה נותנת זכויות ומדינה זכאית ליטול זכויות. אנחנו מאמינים שישנן זכויות לאדם, הקודמות לצורת החיים האנושית ששמה מדינה".

כבר בשנת 1956, כשהדמוקרטיה הישראלית היתה בחיתוליה, הציע בגין שהכנסת "לא תחוקק שום חוק שיש בו הגבלת חופש הביטוי בכתב, או בעל פה". כמה נורא, שכעבור יותר מ-50 שנה, אפילו העיקרון הדמוקרטי המובן מאליו הזה מוטל בספק בכנסת ישראל. מנחם בגין, מי יגלה עפר מעיניך

זכרונות מפגישה עם מנחם בגין ב- 1991

2011-10-23T01:21:00.000-07:00

בגין שלי: לילה אחד ומיוחד עם מנחם בגין

בפעמים הבודדות שבהן הצטלבה דרכו של רם שפר עם זו של מנחם בגין, זה נגמר בדמעות.

אליענה שפר

רם שפר, עתודאי רפואה צעיר ואחי הבכור, חיפש דרך נוספת לגרד כמה שקלים כדי לממן רכב ראשון שרצה לרכוש. הוא פנה לחברת סיעוד וכוח אדם, וזו ביקשה ממנו להתייצב למשמרת לילה במחלקת שיקום אורתופדי בבית החולים איכילוב.

המשימה: "להשגיח על אדם קשיש". מנחם בגין סער יעקב,לע''מ

עם ספר טוב, ערמת עיתונים וכמה חטיפי שוקולד, כדי להעביר את הלילה, התייצב שפר הנינוח בשערי המחלקה. שני מאבטחים חמורי סבר ואחות דואגת קיבלו את פניו. "אתה יודע על מי אתה הולך להשגיח?" שאלה. "כן, על אדם קשיש שעובר שיקום", ענה אחי.

"זה לא סתם קשיש", נזעקה האחות. "אתה רואה את המאבטחים האלו? הם שומרים על החולה שלך, על מר מנחם בגין, ראש הממשלה לשעבר".

עד היום אחי זוכר את הרעד שתקף אותו. "הלב שלי עצר, התחלתי להרגיש זיעה קרה על המצח. נכנסתי לחדר ובשעה הראשונה פשוט בהיתי באדם שבעיני משפחתי ובעיניי היה ענק הענקים. בשעה הראשונה ישבתי והסתכלתי עליו. ידעתי שאסור לי להפריע לו. הוא לא היה הבגין שגדלנו על ברכיו, לא אותו הבגין שאמי כל כך העריצה, לא אותו הבגין שהלכנו לשמוע אותו בנאומי הכיכרות.

"הוא היה צנום מאוד, עייף, קטן, אבל החיוך שהופיע לרגע בעיניו הזכיר לי כי הוא אותו בגין. אלא שמעבר לבגין של העם, של כולם, רציתי לספר לו שהוא הוא הבגין שלי, הבגין של המשפחה שלי, הבגין שאני חייב לו מילה אחת גדולה: 'תודה'".

שם השולח: מנחם בגין

רם נקרא על שם אביה של אמי, אברהם, שעונה למוות בכלא מאזה שבדמשק. הוא היה מחסידיו והולכי דרכו של לא אחר מאשר מנחם בגין. הוא חינך בדרכו את שמונת ילדיו בחאלב שבסוריה, והשם מנחם בגין הוזכר לא מעט בביתם. אברהם שהינו הבריח מאות יהודים מסוריה לישראל, דרך הרי סוריה והרי הלבנון. לאחר שנתפס הוא עונה למוות במכות חשמל.

כשאמי ברחה ארצה, עם כמה מאחיה, לאחר מות האב, היא זכרה שאביה אמר לה לפנות לעזרה למנחם בגין או לרחל ינאית בן צבי, שהייתה אז אשת נשיא המדינה. רצה הגורל וגברת בן צבי היא שהושיטה יד ראשונה לילדיו של אברהם שהינו, ובימיהם הראשונים בישראל אמי ואחיה התגוררו בבית הנשיא.

רם אחי נולד עם בעיות אוזניים קשות. במשך השנים עבר יותר מ-20 ניתוחים

קשים כדי להציל את שמיעתו. במהלך הניתוחים, כשהיה בן שלוש, הוא הושם בגן ילדים שלא היה מותאם לצרכיו המיוחדים.

זה היה בתחילת שנות ה-70, בבת ים הקטנה ומול הביורוקרטיה של מוסדות מפא"י, שהייתה אז בשיאה. למרות פניות ובקשות אין-ספור של הוריי להעביר אותו לגן מתאים – הם לא נענו.

ואז, בצהריים אחד שבו הייאוש כמעט הפך לאדונם של הוריי, נזכרה אמי במשפט של אביה: "תפנו לבגין אם אתם צריכים עזרה". בגין היה אז ראש אופוזיציה לוחם, ולהגיע אליו ישירות היה אפשרי רק דרך מכתב. אמי ישבה, כתבה לבגין על אודות אחי רם, וסיפרה לו מי היה אביה. כעבור עשרה ימים בערך הגיע אבא עם מכתב וחיוך על הפנים. על המעטפה הייתה רשומה הכתובת שלנו בכתב יד, ושם השולח: מנחם בגין.

אמי פתחה את המכתב בידיים רועדות ושם נחו להם שלושה דפים, כולם כתובים בכתב ידו של בגין. המכתב היה מלא רגש ומילות תודה על מעשיו של אביה. בהמשכו סיפר בגין כי כבר יצר קשר עם הגורמים האחראים, ובתוך ימים ספורים ישלח מכתב קבלה לגן מתאים עבור אחי.

"אף ילד בישראל לא יישאר ללא חינוך וגן המתאימים לו", הוא כתב. וכך היה. אחי החולה, שאוזניו היו חבושות לאחר כמה ניתוחים, הועבר לגן מתאים.

כ-20 שנה מאוחר יותר ישב אתו רם בבית החולים וסייע לו לקרוא את כותרות העיתונים והמאמרים שבגין הצביע עליהם. "קראתי לו כמה כותרות והגרון שלי היה חנוק מדמעות", משחזר אחי, "ואז הפסקתי ופניתי אליו בראש מורכן, כמו שפונים לכהן הגדול בבית המקדש: 'מר בגין, תרשה לי לומר לך תודה על הזכות לפגוש אותך, ותודה גדולה יותר כי אני כאן היום לומד רפואה, כנראה הרבה בזכותך'.

"בגין חייך, ושאל רק: 'מדוע בחור?' סיפרתי לו מי אני, מה הוא עשה בשבילי ומה הייתה המשמעות שלו עבור משפחתה של אמי ושלנו. הוא חייך והורה לי לסיים את לימודי הרפואה וכך להודות לו. עבורי זה מפגש שסגר מעגל. בסיום אותה משמרת רצתי לטלפון הציבורי, התקשרתי לאמי וכשאני בוכה בלי הפסקה, וסיפרתי לה על הכבוד הענק שנפל בחלקי להיות במחיצתו, ולו ללילה אחד".

מנחם בגין על יהודה ושומרון וענייני הסברה

2011-10-18T07:17:00.000-07:00

כאן

זוכה פרס נובל לכימיה, פרופ' שכטמן, הגיע למרכז בגין

2011-10-09T04:45:00.000-07:00

במסגרת עריכת מסיבת עיתונאים, הגיע אל מרכז בגין זוכה פרס נובל לכימיה לשנה זו למרכז בגין והתארח בו.

הוא הסכים להצטלם עם משתתפי תוכנית עמיתי ממשל

וכן שוחח עם ראש המרכז, הרצל מקוב

מזל טוב!

רשימתו של הרצל מקוב על השלום עם מצרים

2011-09-18T03:49:00.000-07:00

גבול של שלום

מאת הרצל מקוב

הסדרים לעולם אינם סופיים. תמיד יש להביא בחשבון שההסדר יהיה רק זמני. ראוי להזכיר זאת במלאות 33 שנה להסכם קמפ דייוויד. מאז נחתם ההסכם, צבא מצרים לא פתח באש לאורך הגבול הדרומי של ישראל.

הסכמי המסגרת לשלום במזרח התיכון, שהושגו ב-17 בספטמבר 1978, בתום ועידת קמפ דייוויד, עומדים כעת בפני המבחן המשמעותי ביותר מאז נחתמו. הם שרדו את תקיפת הכור בעיראק, הם צלחו את רצח נשיא מצרים אנואר סאדאת, הם נשמרו בתקופת מלחמת שלום הגליל והם גברו על אין-ספור משברים נוספים.

אבל אירועי העבר אינם יכולים להבטיח שגם לאחר המשבר הנוכחי יישאר הסכם השלום בתוקף. איש אינו יכול להעריך כיצד תצא שותפתנו להסכם מהמשבר הפנימי שבו היא נתונה. אין איש שיכול לחזות איזה משטר יונהג בה, מי יהיו שליטיה ומה יהיה יחסם לישראל.

אבל הבה נחזור לרגע 33 שנים לאחור. לקמפ דייוויד הגיעו שני ראשי מדינה שהיו נחושים לשנות את המסלול שבו הלכה מדינתם זה עשרות שנים. סאדאת בא לשיחות אחרי מלחמת יום הכיפורים, שהשיבה למצרים את גאוותה הלאומית, אבל הגיע למסקנה שאי אפשר לנצח את ישראל. לאחר ששינה את האוריינטציה הגלובלית של מצרים - ממדינה בחסות ברית המועצות למדינה פרו-מערבית - הבין שללא הסכם שלום לא יצליח לטפל בבעיות הכלכליות של עמו. מנחם בגין, ראש ממשלה שנבחר זה עתה, הבחין בשינויים שעברה מצרים והחליט שלא להניח להזדמנות לחמוק.

שני המנהיגים נזקקו לשירותי ארצות הברית, אבל היו צריכים לגבור על ג'ימי קרטר - נשיא עם אמביציה גדולה, שכשל בכל מהלכיו הן במדיניות הפנים והן במדיניות החוץ. קרטר ראה בשיחות בין מצרים וישראל הזדמנות גדולה להצליח, אבל לא הבין עד תום את המציאות המזרח תיכונית ואת הפוליטיקה הבינלאומית וגם לקה בקצת אנטישמיות בסיסית (לא, אין כאן בלבול בין ביקורת על ישראל לאנטישמיות. האיש נגוע באנטישמיות, ראו עדותו של פרופסור קנת שטיין, שעבד עם קרטר שנים אחדות לאחר תום תקופת כהונתו).

בשלושה עשר ימי הוועידה התגבש ההסדר, שעיקריו: ייחתם הסכם שלום בין ישראל למצרים. ההסכם יכונן יחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל לחזקה שבאויבותיה. ישראל תיסוג אל קווי הגבול הבינלאומי (לא לקווי 1967), ותמשיך לשלוט ברצועת עזה. בלי קשר להסכם עם מצרים, נקבע כי הסוגיה של הפלסטינים (ערביי ארץ-ישראל על פי לשונו של בגין ועל פי הנוסח העברי של ההסכם) תידון במשא ומתן, שבו יגובש הסדר ביניים ותוחל אוטונומיה מינהלית, ובהמשך יידון הסדר הקבע.

חתימת ההסכם ומימושו הביאו לשינוי דרמטי במצב הגיאופוליטי של ישראל. מצרים, מנהיגת העולם הערבי, שהובילה את כל המלחמות נגד ישראל, יצאה ממעגל המלחמה. ישראל בהנהגת בגין סיפקה לעולם כולו הוכחה ששאיפתה לשלום אינה מסתכמת בהצהרות וכי מדובר במדיניות. ישראל זכתה לתקופת חסד בינלאומית, אשר בה היתה יכולה, בהתאם למדיניות הממשלה, להוביל מפעל התיישבות נרחב ביהודה, שומרון, חבל עזה ורמת הגולן.

כיום עומד הסכם השלום מול המבחן הקשה ביותר שלו. מכיוון שכאמור לעיל הסדר הוא מצב זמני - גם אם ארוך טווח - יש לבנות את ההסכם גם למצב שבו מסתיימת המוטיווציה לקיימו. מי שיקרא את הנספח הצבאי להסכם עם מצרים יראה ששיקול זה הובא בחשבון. פירוז סיני מבטיח לישראל מרחב וזמן התרעה מפני פעילות התקפית נגדה. שנית, הסכם יש לחתום עם הנהגה חזקה ואמינה, שתוכל להבטיח את קיומו.

במצב הנוכחי, כל ניסיון לסכם את הסדרי קמפ דייוויד עלול להתגלות כתלוש מן המציאות בתוך זמן קצר. עם זאת, ראוי לברך על כך שב-33 השנים האחרונות נותר גבול מצרים - למעט מעשי טרור בודדים - גבול של שלום.

________________________

הכותב הוא ראש מרכז מורשת בגין

כרזה משנת 1957 המבשרת נאומו של מנחם בגין

2011-09-16T02:33:00.000-07:00

נמצאת כאן:

בימי המנדט

2011-08-21T01:42:00.000-07:00

תמונה של חיילים בריטיים בתקופת המנדט צועדים בסך בדרך חברון מתחת למיקום העכשווי של מרכז בגין

ליום הולדתו ה- 98 של מנחם בגין

2011-08-16T06:55:00.000-07:00

המנהיג שידע כמה עולה כיכר לחם

בתקופה בה קיים נתק בין השלטון לעם, ולכבוד יום הולדתו ה-98 של מנחם בגין, ראוי להיזכר באיש שקבע כי אסור למדינת ישראל להפקיר את אזרחיה והיא חייבת לדאוג להם

משה פוקסמן שעל

בשבת האחרונה, "שבת נחמו" השבת הראשונה שאחרי תשעה באב, צויין יום הולדתו ה-98 של מפקד האצ"ל, חתן פרס נובל לשלום וראש הממשלה השישי שנולד באותה השבת ולכן נקרא מנחם. אל מול מורשתו ופועלו של מנחם בגין בתחום המדיני והצבאי נראה כי בימים אלו מתגעגעים לא פחות גם לרגישותו החברתית.

בגין שהתגורר בדמי מפתח בדירת שני חדרים קטנה ברחוב רוזנבאום 1 בתל אביב, לא הרחק משדרות רוטשילד המאכלסים בימים אלו את מאהלי המחאה, האמין כי תיקון חברתי הינו ערך מרכזי בחזון הצדק החברתי אותו נשא. בנאומיו הכריז כי יש לשאוף לבצע תיקון חברתי הלכה למעשה ובאופן מתמיד.

באחד ממאמריו החשובים ביותר כראש האופוזיציה, תחת הכותרת "מדינה סומכת", הציג בגין את חזונו הכלכלי חברתי למדינת ישראל. במאמר זה הוא קבע כי למדינת ישראל אסור להפוך ל"מדינה מפקירה" המפקירה את אזרחיה לחיים של רעב וחוסר קיום מכובד אלא עליה להיות "מדינה סומכת".

מדינה כזאת לא רק סומכת על אזרחיה לנהל את חייהם הכלכליים והחברתיים כפי שיראו לנכון ללא התערבות (קרי שוק חופשי) אלא לא פחות חשוב מכך היא סומכת את האזרחים ומסייעת להם ברשת הגנה חברתית המבטיחה קיום בכבוד.

רשת הגנה חברתית זו, אליבא דבגין, תהיה מורכבת מחמשת המ"מים אותם קבע ז'בוטינסקי (מעון, מזון, מרפא, מלבוש, מורה) ואותם יש לספק לתושבי ישראל.

פתח את פרויקט שיקום שכונות

מנחם בגין לא רק כתב הוא גם ידע לעשות. עם הקמת ממשלתו ביוני 1977 הכריז על מיגור העוני בישראל ופתח בפרויקט החברתי הגדול ביותר מאז קום המדינה ועד ימינו אנו, פרויקט שיקום שכונות.

עשרות אלפי דירות בכל הארץ שופצו והורחבו, נבנו מרכזים קהילתיים, מעונות יום, מרכזי ספורט, ספריות, מרכזים לקשיש וגנים ציבוריים. בשכונות המצוקה חוזקה מערכת החינוך, נערכו קורסי הכשרה והשלמת השכלה, הכל למען הטבת תנאי החיים של אלו שנראה כי נשכחו במשך שנים על ידי הממשלה.

על מנת להקל על עלות החינוך העבירה ממשלת בגין את חוק חינוך תיכון חינם ואת חוק הבטחת הכנסה שהבטיח לכל אדם ומשפחה בישראל, שאין בכוחם לספק לעצמם הכנסה הדרושה לקיום, את המשאבים הדרושים לסיפוק צורכיהם הבסיסיים.

גם שכבות הביניים לא קופחו והורדו מכסים על מוצרים צריכה שונים כמו טלוויזיות צבעוניות, מכוניות ומכשירי רבים שאפשרו לשכבות הביניים להנות ממוצרים רבים שעד אז נחשבו למותרות.

כשעזב כבר החלו מאמציו לשאת פרי פעילותו של בגין ל"היטיב עם העם", כפי שהכריז מעל במת הכנסת עם קבלת הרוב להקים לראשונה ממשלה בישראל, זיכתה אותו בבחירות 1981 להישג הגדול ביותר אותו ידעה מפלגתו מאז הקמתה והליכוד בראשותו זכה בלא פחות מ48 מנדטים בכנסת.

כאשר הודיע מנחם בגין בספטמבר 1983 כי אינו יכול עוד והסתגר בביתו, כבר החלו פירות השקעותיו בחינוך ובתשתית לשאת פרי. הממוצע בשכונות השיקום ירד מ1.7 נפש לחדר ל-1.2, חוק תיכון חינם הביא לעליית שנות הלימוד בקרב תלמידי ישראל והפערים החברתיים החלו להצטמצם.

היום, שנים רבות אחרי פרישתו מהזירה הציבורית, רבים, ולאו דווקא מבית מדרשו הפוליטי, מביטים בערגה לעבר מורשתו של ראש ממשלה שלא ידע לנקוב במחירה של מכונית אבל תמיד ידע את עלות כיכר הלחם במכולת.

הכותב הוא דוקטורנט להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב וסגן ראש מרכז בגין

העדות על ירי על לוחמי האצ"ל בלתי-חמושים מהאלטלנה

2011-08-05T02:54:00.000-07:00

מנחם בגין, בריסק ו...השומר הצעיר

2011-08-03T04:58:00.000-07:00

בכתבה זו המתפרסמת באתר

YNET.

הנה תמונה אחת:

בגין מסומן בעיגול

ליל ט' באב במרכז בגין

2011-08-02T08:02:00.000-07:00

דבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו על מנחם בגין

2011-07-25T10:28:00.000-07:00

דברי ראש הממשלה נתניהו בטקס האזכרה הממלכתי לנשיאי ישראל ולראשי ממשלותיה שהלכו לעולמם

24/07/2011

טקסט עבר התאמת עריכה -

כבוד נשיא המדינה, אישי שמעון פרס. סגן יו"ר הכנסת, חה"כ מגלי ווהאבה, נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית בייניש. הנשיא לשעבר, הנשיא החמישי יצחק נבון ורעייתו. השרים, שר המשפטים יעקב נאמן והשר בני בגין ורעייתו. היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין. יו"ר ההסתדרות הציונית, אברהם דובדבני. נדמה לי שראיתי פה גם את זקן הסגל הדיפלומטי, Welcome mister ambassador. וכמובן בני משפחת קצ'לסקי-קציר ובני משפחת ראש הממשלה מנחם בגין ומוקירי זכרם וידידיהם וכמובן זוכי הפרס ובני משפחותיהם.
הטקס הזה הוא מיוחד וייחודי, כמדינה וחברה מוטלת עלינו חובה, אני רוצה להגיד שהיא חובה נעימה, לעלות את זכרם, פועלם ומורשתם של מנהיגי העבר.

שנים-עשר מראשי הממשלה ונשיאי ישראל הלכו לעולמם והם השאירו מורשת עשירה שהיא נותנת לנו מפה ומצפן לנווט בה את דרכנו, דרכה של מדינת העם היהודי, דרכה של מדינת ישראל. היום אנחנו מזכירים שנים ממנהיגים אלה.

...המנהיג השני שאנחנו מציינים היום את תרומתו הוא מנחם בגין. יש כל כך הרבה צדדים לפועלו ולתרומתו של מנחם בגין למדינת ישראל שאני אחטא במה שאני עומד לעשות, כי אני הולך להתמקד בחמישה מהם, חמישה מני רבים.

אני חשוב שהזכות הראשונה היא זכות הממלכתיות. בגין נתן לממלכתיות ערך מוחשי ומובן עוד לפני שהייתה המדינה בדרך שבה הנהיג את האצ"ל, בדרך שבה הנחיל ריסון ללוחמים במצב קשה מנשוא, בדרך שבה גילה את האיפוק העילאי בזמן הטרגדיה של אלטלנה וברגע הזה מנע מלחמת אחים. פירוש הדבר שהוא אפשר את הקמת מדינת היהודים, משום שאם הייתה פורצת מלחמת אחים, לא הייתה יכולה לשרוד המדינה העוברית. ואת הממלכתיות הזאת הוא גילה כמובן כדמוקרט למופת בזמן היותו באופוזיציה, הוא גילה את זה בזמן שנתן את הגיבוי לממשלת האחדות ולא ביקש דבר והצטרף ללא שום בקשה. והגיבוי שהוא נתן ליצחק רבין ז"ל ולשמעון פרס שר הביטחון לפני מבצע חילוץ החטופים באנטבה, כשבא ואמר – אם תוותר אני איתך ואם תפעל אני איתך, הוא התכוון לכל מילה. הממלכתיות, קידוש הממלכתיות, אני חושב שזוהי הסגולה הראשונה שהיא נותנת לנו כיוון להמשך דרכנו.

הנקודה השנייה שאני מבקש להדגיש היום במורשתו של מנחם בגין זה כיבוד שלטון החוק. בגין לא התפשר בעניין הזה. הנשיא פרס ציין את אמירתו "יש שופטים בירושלים", היו שופטים אז, יש שופטים היום ויהיו שופטים מחר ויש לכבדם, לכבד את עליונות המשפט, לכבד את החלטות בית המשפט, לכבד את שופטי בית המשפט. זוהי מורשת חיונית, יש אבולוציה בחיי המשפט, אין רבולוציה, אין רבולוציה, יש המשכיות של כבוד וכיבוד המשפט והשופטים בישראל. זו מורשת איתנה שנייה של מנחם בגין.

הנדבך השלישי במורשתו זה הביטחון. זה נכון שבגין הושפע עמוקות לא רק מחוויותיו האישיות, ומחוויית העם היהודי בשואה, מהיותו חסר ביטחון, חסר כוח מגן, והוא נדר נדר, כמו רבים אחרים ממנהיגי ישראל, לדעתי כל מנהיגי ישראל שהוזכרו כאן, להחזיר את הביטחון לישראל. והוא נתן לכך ביטוי כראש ממשלה בהרחקת איום הטרור מלבנון ובהרחקת האיום הגרעיני ממשטרו של סדאם חוסיין.

הנדבך הרביעי שאני מבקש לציין היום הוא נדבך השלום. בגין אמר שהוא מחויב לשלום לפני שנתמנה כראש ממשלה, איש לא האמין לו, ביטלו את זה כאמירה לצרכי בחירות. אבל המחויבות שלו הייתה אמיתית ואיתנה. זה לא שהוא לא ידע להגיד לא, אני זוכר ב-1982 כשהייתי ציר ישראל בוושינגטון ומנחם בגין, רה"מ, התקשר אלי, אמרו לי שהוא מחפש את מר נתניהו הצעיר, להבדיל מאבי אותו הכיר, ובכן הוא השיג אותי ואמר לי מר נתניהו, יש לך נייר ועיפרון? אני חשבתי שזה היה קצת מוזר – מדוע עיפרון? יש לך נייר ועט, אבל הוא אמר לי יש לך נייר ועיפרון? אמרתי כן, בוודאי. הוא אמר לי- אז אנא רשום את דברי, והוא הכתיב לי כמה דברים ביחס למה שהתפרסם אז, תכנית רייגן. אחר כך הוא אמר – ובתמצית התשובה היא לא. אז הוא ידע להגיד לא, אבל הוא גם ידע להגיד כן וכשזיהה שותף אמיתי לשלום, בדמות אנואר סאדאת ובדמותה של מצרים, הוא לא היסס, הוא עשה את הצעד. אני חושב שבמובן הזה הוא גם הבין שאם הוא השתכנע שהשלום אפשרי, שתנאי השלום הנדרשים התקבלו, הוא יוכל לשכנע את העם. השכנוע העיקרי לא היה של העם, השכנוע העיקרי היה שלו פנימה, ומששוכנע שכנע. ואני חושב שצודק הנשיא פרס באומרו שמנהיגים נבחנים גם בשאלות של שלום ושל ביטחון, גם שאלות אחרות, ושאלות קודם כל של ההכרה הפנימית, כי אם ישנה ההכרה הפנימית כוח המנהיגות מאפשר גם להביא להסכמה חיצונית. בגין היה מנהיג שהזניק את השלום בצורה יוצאת מן הכלל, והוא גם נתן לנו בהסכם הזה שהושג עם מצרים למעלה משלושה עשורים של שלום ויציבות, אין לדעת כיצד הייתה מתפתחת מדינת ישראל ללא התקופה השלווה והחשובה הזאת. וזה נשאר היעד שלנו, היעד שלנו נשאר להשלים שלום, קודם כל לקיים את השלום שהושג עם מצרים ועם ירדן, וכן להרחיבו לשאר שכנינו, בוודאי לשכנינו הפלסטינאים. זהו יעד חשוב והוא איננו מתבטל בגלל קשייו.

אני מבקש לומר משהו על הנדבך החמישי במורשתו של מנחם בגין, וזה החברה בישראל. מנחם בגין הכניס לתוך הפוליטיקה הישראלית את כל חלקי החברה בישראל, הוא רצה לבטל את המחסומים, את הגדרות, את הקירות, את החומות שחילקו את החברה. והוא ביקש לשלב בחיים הציבוריים, בהנהגתו, את כל חלקי העם. הוא נתן לזה ביטוי מוחשי כמובן בתכנית שיקום השכונות, שאת חשיבותה העיקרית אני רואה בסימבוליקה שלה ופחות בשיקום הפיסי של אותן שכונות, השיקום הפסיכולוגי, השיקום של הפרסטיז'ה, השיקום של תשומת הלב, ההתייחסות, הפתיחות לחלק מהעם שהרגיש שאינו מתקבל. אני חושב שהיא עשתה מהפכה בחיים הציבוריים במדינת ישראל. אבל המחויבות הזאת לשבור את המחיצות החברתיות ולתת הזדמנות שווה לכולם, המשימה הזאת נשארת והיא עומדת לפנינו, היא חיונית. בעיני השיקום החברתי, ההמשך של המורשת של בגין זה קודם כל שיקום החינוך ומתן הזדמנות שווה לכל ילד וילדה בישראל לפתח את הכלים האינטלקטואליים שלו ושלה, על מנת שיוכלו קודם כל להצטיין בתוך עצמם, להוציא את המקסימום מתוך עצמם, אבל גם להיות מצוידים בכלים להתמודד עם העולם המודרני, עם צרכי הפרנסה ועם צרכי העשייה והיצירה. החינוך זה השיקום החברתי הגדול ביותר. ואילו הדבר השני, שעומד הרבה בחדשות היום, זה כמובן הדיור, אה, יש עוד דבר – חוסר השוויון החברתי מתבטא בזה שאנשים שידם אינה משגת נדרשים לשלם הרבה לקרטלים שונים ומשונים שהוקמו כאן במהלך השנים מסיבות טובות ומשונות, וחלקן באמת טובות. אבל אנחנו חייבים לשחרר את השווקים השונים שלנו משליטת הקרטלים ולהוריד את המחירים, כי הורדת המחירים יוצרת יותר צדק חברתי. ואין מקום שהדבר הזה פוגע יותר באזרחי ישראל מאשר בשוק הדיור. שוק הדיור סובל מקרטל, סובל מקרטל ממשלתי שאין דוגמתו בעולם המפותח, יכול להיות שאין דוגמתו בעולם בכלל, אבל אינני מכיר מדינה מפותחת שיש לה גופים כמו שיש לנו, כמו מנהל מקרקעי ישראל שמחזיק, עד לאחרונה החזיק 93% מהקרקע במונופול חונק שמשחרר לאט לאט קרקעות וכתוצאה מזה יש עליית מחירים עצומה. ואינני יודע אם יש עוד מדינה, בדקתי את זה - קשה למצוא, שיש לה בירוקרטיה שכל כך מקשה על תכנון דירות. תכנון דירות ושיווק דירות, שני חסמים בירוקראטיים ענקיים שבסופו של דבר הם שיוצרים את הפער בדיור, והפער בדיור גורם לכך שאנשים מתבקשים לשלם חלק עצום מהנכסים שלהם והמשכורות שלהם והחסכונות שלהם כדי שתהיה קורת גג מעל ראשם, וזה איננו צודק, ולא פחות מזה – זה גם איננו נחוץ. את זה אנחנו מחויבים לשנות בחוקים דרמטיים שיושגו, לקח שנתיים לחוקק אותם אני מקווה שיעברו בשבוע הבא, וגם בפעולות אחרות, שאנחנו עוד נודיע עליהן בימים הקרובים, על מנת להקל על מצוקת הדיור. בסופו של דבר הדבר הזה חשוב כדי לקדם את מה שאמר מנחם בגין – צדק חברתי.

לבסוף אני רוצה לומר מילה אחת על דבר שמאפיין את בגין, אני חושב שזה האנושיות שלו. אני זוכר אותו בשני מעמדים של יגון. מעמד אחד של יגון של משפחתי כשהוא ביקר אותנו בזמן שישבנו שבעה על אחי, וניכר היה שהוא דואב מאוד, הוא נתן לזה גם ביטוי מאוד מרגש. ואילו הפעם השנייה הייתה כשהוא איבד את רעייתו, במקרה יצא לי להיות במחיצתו כיוון שהדבר קרא בארצות הברית ונלוויתי אליו, והוא נשא את יגונו בהדר מיוחד במינו, בכאב עמוק שהוא תחם בתוכו אבל היה ניכר לכל מי שהיה עימו.

אני חושב שהאנושיות הזאת שלו, כמו האנושיות יוצאת הדופן של אפרים קציר, זהו אולי בסופו של דבר אולי המורשת החשובה ביותר של שני אישים דגולים שראוי שנלמד על דרכם וראוי שנלמד אותה וגם ראוי שננציח אותה.

יהי זכרם ברוך.

איך מנחם בגין השתרבב לתוך מחלקות בקיבוץ של השומר הצעיר

2011-07-23T12:54:00.000-07:00

נמצא בכתבה אודות ויכוח בקיבוץ של השומר הצעיר על יחסים עם גרמניה:

לימים סיפרו שאגב כך התחשבן עם אבא קובנר, שקנאותו לערכיו פגעה לא מעט במתנגדיו. הוא הזכיר לשומעיו איך חבר קובנר לאיש הנתעב מנחם בגין, ואיך ניהלו יחדיו את ההפגנות נגד השגריר הגרמני המיועד. אם אין לחבור אל השטן, שאל אפרים, מדוע מותר לחבור אל מנחם בגין?

ראה גם כתבה זו

יהודה באואר על בגין

2011-07-21T04:16:00.000-07:00

יש ימין הומניסטי, ליברלי. ז'בוטינסקי היה ליברל. לבגין היו נטיות ליברליות. בתוך הימין יש אנשים ישרים שאתם אפש לדבר למרות חילוקי הדעות...

מקור ראשון, 29. 4.2011

הקריקטורה שב"הארץ" ביום 27.6.2011

2011-07-18T14:18:00.000-07:00

נאסרה על בגין את הכניסה לאנגליה

2011-07-13T23:49:00.000-07:00

כשבגין לא פגש את צ'רצ'יל
מסמכים בריטיים מתעדים: כך סירב הממשל הבריטי להתיר ל"מנהיגו לשעבר של ארגון הטרור הידוע לשמצה" לבקר בלונדון בשנות ה-50

במחצית הראשונה של שנות ה-50 החליט מנחם בגין לסגור את חשבונו עם בריטניה. בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, כשעמד בראש "הארגון הצבאי הלאומי", היה בגין יריב מר של ממשלת בריטניה ושל גורמי הביצוע שלה בשטח, אך כראש סיעת "חירות" בכנסת ביקש לפתוח דף חדש ביחסיו עם הממלכה. על כן היה בדעתו לבקר בבריטניה, לפגוש לשיחה את ראש הממשלה הדועך וינסטון צ'רצ'יל ואף להמליץ על הצטרפות מדינת ישראל לחבר העמים הבריטי.

בתוכנית של בגין היה רק פגם קל אחד: הבריטים שללו אותה. הפצעים היו עדיין טריים מדי. בגין קוטלג אצלם ברשימה השחורה של הטרוריסטים המסוכנים והם לא העלו בדעתם לסייע לו לזכות בהכשר שיחזק את מעמדו הפוליטי מול ממשלותיהם של דוד בן גוריון ומשה שרת.

השבוע פרסמו הארכיונים הלאומיים של בריטניה תיק דק, 34 עמודים בסך הכל, המתעד שני מאמצים של בגין לקבל אשרת כניסה לאיים הבריטיים. המאמץ הראשון, בין 1953 ל-1955, נתקל בבוז צונן וסוכל. המאמץ השני, לאחר שלוש שנות חברותו של בגין בממשלותיהם של לוי אשכול וגולדה מאיר, נשא פרי ב-1972, חמש שנים לפני שניצח בבחירות לכנסת והיה לראש הממשלה.

המסמכים משרטטים חלק מדרכו של בגין מן האיבה הפעילה אל הקבלה המאולצת. תחילה, ב-1946, נתנו בו רודפיו סימנים רעים, ממש כאילו "הפרוטוקולים של זקני ציון" נמסרו לשכתוב לצ'רלס דיקנס: עיתונאי, דק-פנים, שיניו פגומות, אפו ארוך ומעוקל, לעתים מרכיב משקפיים שחורי מסגרת.

אחר כך נמצאו לבגין מליצי יושר, כדוגמת "הפרקליט הבריטי" מתל אביב מקס זליגמן - מי שייצג בין השאר את קברניט "אלטלנה" ושממשיכי משרדו משתדלים כיום להגן על אהוד אולמרט. זליגמן פנה לשגריר הבריטי דאז פרנסיס אוואנס, כדי לגשש איזו תשובה יקבל בגין אם יבקש אשרה, לצורך הרצאות בסניפי "חירות" בבריטניה, שיחות עם אישי ממשל וציבור, והשיא - פגישה עם צ'רצ'יל בעודו מכהן כראש הממשלה. במקביל אישר אחד ממקורבי בגין בלונדון כי אכן היתה אי נעימות מסוימת בין בגין ואצ"ל לבין בריטניה בשנות ה-40, אך שבגין כבר הקדים ופקד את קנדה ודרום אפריקה הבריטיות לשעבר, וכמו במקומות אחרים, מוטב לחתום "אפיזודה היסטורית" זו ולעבור ל"יחסי אושר ואחווה". בגין, אמרו נציגיו, אינו רוצה להסתכן בסירוב.

הבירור עורר מחלוקת בין משרד הפנים, המופקד על האשרות, על מחלקת הזרים, על שירות הביטחון אמ-איי 5 (שדיווח כי בגין הוא מנהיג "הימין הלאומני והשוביניסטי הקיצוני") ועל המשטרה, לבין משרד החוץ והמושבות, שתיאר את בגין "מנהיג מפלגת הימין הקיצוני, המצדדת במדיניות תוקפנית כלפי הערבים; ביקורו לא ישפר במאומה את יחסינו עם ממשלת ישראל הנוכחית, המתונה". היה זה ויכוח על נוהל ועל כבוד. לגופו של בגין שררה הסכמה כללית: אין כניסה.

אם-איי 5, תחת כסות רשמית של "תא דואר 500, מספר טלפון ריג'נט 5050", טרח לציין ש"איש זה" הוא "מי שהיה מנהיגו המוכר היטב של הארגון הטרוריסטי הנודע לשמצה, הארגון הצבאי הלאומי, שמקצת חבריו היו עכשיו למפלגת 'חירות'. אם יש סבירות כלשהי לאישור כניסתו של בגין לבריטניה, יש לדעתנו לדווח מיד לענף המיוחד של הבולשת, מאחר שעליו מוטלת האחריות לטרוריסטים יהודיים בתוך הממלכה המאוחדת".

באחד משלבי הטיפול הושמה הניירת במזווה נידח והתגלתה רק לאחר חודשים. מה חבל, אסור שתקלה כזו תישנה, אמרו הפקידים זה לזה כשלשונותיהם בלחייהם, אבל התשובה עודנה שלילית. לבגין נשלח "רמז עדין": אם אינך רוצה להיתקל בסירוב, אל תבקש אשרה.

אין במסמכים ראיה לכך שעניינו של בגין, שנדון בדרג של מנכ"ל, עוזר שר וראש לשכה, טיפס אל הצמרת הפוליטית. דומה שההחלטות התקבלו בשיטת "יס, מיניסטר - נו בגין". התקדימים ששימשו את הפקידים עסקו בשלושה חברי כנסת שעסקו בעבר בפעילות אנטי בריטית. המאזן: מנהיג לח"י, נתן ילין-מור, ביקש וסורב. ראש המטה הארצי של ההגנה, משה סנה, ופעילת "חירות", אסתר רזיאל-נאור, הוכנסו. מסקנת המנגנון: מקרה בגין דומה יותר לזה של ילין-מור.

עשור וחצי מאוחר יותר, כשהוא כבר שר לשעבר, נהג בגין לפקוד תכופות את בית השגריר הבריטי, ארנס ג'ון וורד ברנס, ברמת גן. ברנס הבריק ללונדון שבגין "מדבר על בריטניה במונחים של ידידות והערצה". הזמנים השתנו, דרבן השגריר - הרשו לו לבקר. אמ-איי 5 השיב שאמנם בגין עצמו שוב אינו נחשב לסיכון ביטחוני, אבל "פעילים פלסטינים או אזרחים בריטים שעודם זוכרים את פעולותיו עלולים להתנכל לו, אם דבר ביקורו יגיע לידיעתם". באותו סוף שבוע, למשל, אמורים היו להתקבץ בלונדון תומכי החזית העממית לשחרור פלסטין. זו היתה תשתית מרומזת לדחייה, בנימוקים משולבים של אבטחת בגין ושלום הציבור. ב-1971 זה הצליח. ב-1972, כמעט רבע מאה לאחר תום המנדט, נמאס לבריטים להיאבק והם העניקו לבגין את האשרה המיוחלת.

איפה התותח שהטביע את אוניית האלטלנה?

2011-06-27T04:41:00.000-07:00

איפה נמצא היום התותח שהפגיז את הספינה אלטלנה לפני 63 שנה?
בן גוריון קבע שהתותח שירה על ספינת הנשק אלטלנה והטביע אותה ראוי לעמוד ליד בית המקדש, אם ייבנה. אבל איפה הוא נמצא בינתיים? האם זה התותח המשופץ הנמצא במכללה לפיקוד ולמטה, או התותח המוזנח הניצב תחת כיפת השמים במוזיאון של חיל התותחנים בשבטה?
מאת שלמה נקדימון

149 שנים אחרי כישלונו של נפוליאון בונפרטה לכבוש את עכו המבוצרת, הצילו כוחות המגן היהודיים את כבודו. "גבעת נפוליאון", תל עפר מתנשא שממנו המטירו תותחי נפוליאון לשווא את פגזיהם, שימש עתה נקודת יציאה לקרב שבסופו נכבשה העיר ההיסטורית. ואולם שמו נכרך במלחמת העצמאות בעטיים של תותחי הרים צרפתיים עתיקים שכונו "נפוליאונצ'יקים", אף שלא היתה להם זיקה לתקופתו. היו אלה התותחים הראשונים שהגיעו על סף הקמתה של מדינת ישראל, ותרומתם היתה רבה בהכרעת הקרב על דגניה א' ו-ב' ובקעת הירדן. אחד מתותחים אלה אף זכה לתואר "קדוש", "התותח הקדוש", בפיו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, דווקא משום שפגע פגיעה ישירה באוניית נשק יהודית בחוף ימה של תל אביב מול מלון "(קטה) דן". לא היתה זו "אש ידידותית", כפי שקורה לעתים בסערת מלחמה, שהרי בסעיף 8 בדו"ח המבצע השגרתי, תחת הכותרת "האויב", רשום: "אצ"ל". אויב יהודי.

הכוונה, כמובן, לאוניית האצ"ל אלטלנה, ששלשום מלאו 63 שנים להעלאתה באש בפגזים של תותחי צה"ל. במשך עשר השנים שבהן כתבתי את ספרי "אלטלנה" (שיצא לאור ב-78'), חיפשתי את התותח ההוא. דגמיו מצויים אמנם במוזיאונים וגם בחצרותיהם של בתים פרטיים, אבל את זה המיוחד, שקודש פעמיים על ידי מנהיג האומה, לא הצלחתי לאתר. ב-23 ביוני 48', בדיווח למועצת המדינה הזמנית (שמנתה 37 חברים ולכן כונתה הל"ז), קבע בן גוריון כי התותח יהיה "ראוי לעמוד ליד בית המקדש אם ייבנה". ב-4 בינואר 50', בנאום פולמוסי בכנסת, אימץ בן גוריון את הניסוח התקשורתי המצלצל "התותח הקדוש". אחרי צאת ספרי לאור, נודע לי כי התותח הוצב במוזיאון של חיל התותחנים בשבטה, בדרום הארץ. מקום ראוי, כל עוד, על פי השקפת בן גוריון, לא נבנה הבית השלישי.

עם מתן אישורו של דובר צה"ל, תא"ל אבי בניהו, יצאתי למסע היכרות עם התותח בלוויית חברי פטר סלע, צלם תקשורת וטלוויזיה ותיק. הענקתי שי למוזיאון של בית הספר לחיל התותחנים - את פקודת ההקמה של החיל מ-12 במארס 48', מסמך שאותו שזפו עיניהם בראשונה.

על פי הרישומים, חמישה "נפוליאונצ'יקים" ראשונים הגיעו לנמל תל אביב בבטנה של אוניית משא פולנית בין ה-6 ל-7 במאי 48'. איני יודע אם "הקדוש" נמנה עם החמישייה הארטילרית הראשונה, או הגיע במשלוחים הבאים, ובסך הכל - 44 תותחים. הם התנייעו על גלגלי עץ כבדים. קוטרם היה 65 מ"מ. מזונם הגיע עמהם: 48,384 פגזי רסס מסוג שרפנל, המכוונים בעיקר נגד בני אדם וזורעים הרס רב בהתרסקותם. בניסויים מוקדמים, כנראה בטרם הוצאו אל החזית בארץ, הוחלט להעדיף שימוש בפגזי חנ"מ (חומר נפץ מרסק), במשקל 2.5 ק"ג האחד. לא מצאתי רישום מוסמך המזהה את סוג הפגזים שהומטרו ב-22 ביוני 48' ממחנה יונה, היום גן הילטון, על המטרה הימית.

נשק לשתי דיביזיות

סיפורה של אלטלנה משוקע עמוק בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל. ההגנה והפלמ"ח שימשו זרוע ביטחונית של הממסד היישובי. אצ"ל ולח"י (שפרש מאצ"ל) היו ארגונים צבאיים שלא קיבלו את מרותה של הנהגת היישוב, ועל כן כונו "פורשים". לכאורה זיקת אצ"ל היתה להסתדרות הציונית החדשה, הרביזיוניסטית, שפרשה מההסתדרות הציונית העולמית ב-1933 בהנהגת זאב ז'בוטינסקי.

שלוש פעמים (42', 44'-45', 47'-48') ניהל היישוב מרדף אחרי שני הארגונים, בראש ובראשונה נגד אצ"ל, במטרה לכתוש אותם עד דק. בין המרדף השני לשלישי - הכינוי הכולל לכל אחד מאלה היה "סזון", דהיינו עונת ציד - הורה יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, בן גוריון, לראש המפקדה הארצית של ההגנה, משה סנה, לאסוף את הארגונים הלוחמים כולם תחת קורת גג אחת - "תנועת המרי העברי" (45'). למעשה, מערכות היחסים של הממסד היישובי עם המחתרות נגזרו מתוך חישובים ושיקולים מדיניים והם לוו בחטיפות, בעינויים ובהסגרות לבריטים, בעוד אצ"ל החליט על אי תגובה כדי לא לדרדר את היישוב למלחמת אחים.

עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה עסקה תנועת ז'בוטינסקי בהעפלה לא חוקית לארץ ישראל, ואין מחלוקת על ראשוניותה בתחום זה. עם פרוץ מלחמת העולם החליט אצ"ל על שביתת נשק במאבקו בבריטים ומפקדו, דוד רזיאל, ועמו סגנו, יעקב מרידור, אף הצטרפו לבריטים במלחמתם בגרמניה הנאצית. רזיאל נהרג (ב-41') במבצע בעיראק, בהפצצה של מטוס נאצי.

בהתקרב סיומה של מלחמת העולם התמנה מנחם בגין לפקד על האצ"ל. תחת פיקודו הרחיב ארגונו את מערכותיו. ממשלת צרפת איפשרה לשלושת ארגוני המחתרת היהודיים לפעול על אדמתה, בנפרד, ואצ"ל ביקש לחדש את פעילותו שהופסקה בעקבות מלחמת העולם, לשגר עולים, מעפילים כפי שכונו אז. הזרוע התעמולתית של אצ"ל, שפעלה בארצות הברית והעבירה חלק מפעילותה לצרפת, רכשה ביוני 47' נחתת טנקים גדולה מעודפי חיל הים של ארצות הברית כדי להכשירה להפלגה לארץ ישראל, עם עולים, ניצולי שואה שהשתייכו בעבר לתנועת ז'בוטינסקי, ועכשיו התאמנו במחנות של אצ"ל.

פעילות זו התנהלה באטיות רבה, בשל דלילותו של הארגון בכוח אדם ומשאבים. מהצד האחר שיגר בגין ב-1 בפברואר 48' איגרת לאנשיו, בה תבע מהם להשקיע מאמצים ברכישת "ברזל", קרי נשק, משום שהעריך כי גורל היישוב והארץ תלוי במידה רבה בעזרה הצבאית שתגיע מחו"ל. הרעיון היה שלוחמים על נשקם יגיעו לחופי הארץ עוד לפני ה-15 במאי, יום סיום המנדט הבריטי.

אבל כמות הנשק שאצ"ל הצליח לרכוש באירופה היתה מזערית. נציג אצ"ל בפאריס, ד"ר שמואל אריאל, מאבות ההעפלה הרביזיוניסטית, הצליח לפלס דרך לצמרת משרד החוץ הצרפתי, כולל שר החוץ ז'ורז' בידו. הוא היה מוסד של איש אחד, דיפלומט ביישותו, ששיכנע את אנשי שיחו שאם אצ"ל יגיע לשלטון במדינת ישראל בבחירות החוקיות הראשונות, הוא יסייע לצרפת במימוש חלומה לחזור למזרח התיכון. צרפת עדיין היתה רדופת הגירוש המביש שלה ב-46' על ידי בריטניה משליטתה המנדטורית בסוריה ובלבנון, הלבנט, וחיפשה נקם.

אריאל ביקש ממשרד החוץ הצרפתי לספק לארגונו נשק שיספיק לחמש שתי דיביזיות חי"ר: אחת, כוח האצ"ל בארץ ישראל; האחרת, שתוקם על אדמת צרפת באישורה של המדינה המארחת ואשר תגיע לישראל לפני ה-15 במאי. במספרים מוחלטים, כוח אצ"ל בארץ היה קטן מהיקף דיביזיוני, המקביל לאוגדה, אבל באירופה היה ביכולתם של אנשיו לארגן כוח בהיקף כזה. הזמן למימוש היה קצר, מאחר שנותרו רק כ-50 יום עד לסיום המנדט הבריטי. רשימת הנשק המבוקש אמנם נמסרה, אבל ההליך המנהלי היה סבוך. בינתיים הוכרזה מדינת ישראל ואצ"ל, כפי שמנהיגו בגין הכריז, קיבל את מרותה של ממשלתה.

ראשי ההגנה ידעו

שניים ממפקדי אצ"ל בגולה, אליהו לנקין ויעקב מרידור, באו בבהילות לישראל, למסור לבגין הסברים על אי מילוי הוראתו בעניין ההצטיידות בנשק וגיבוש כוח לוחם. עם זאת, דיווחו על מוכנותה של הנחתת, שנקראה אלטלנה (שם-עט שבו השתמש ז'בוטינסקי בעבודתו העיתונאית), ועל המשא ומתן המתקדם עם משרד החוץ הצרפתי. בגין הבין כי אינו פועל בחלל ריק והורה ליצור קשר עם נציגי מערכת הביטחון. אור ל-16 במאי הוזמנו למפקדת אצ"ל בתל אביב - שבאמצעותה קוימו המגעים על שיתוף לוחמי אצ"ל בקרבות - שני בכירי מערכת הביטחון, לוי אשכול וישראל גלילי, ועמם קצין קישור לאצ"ל, דוד כהן. הם שמעו דיווח על אלטלנה, על מקום הימצאה, וקיבלו הצעה לשיתוף פעולה בין שני הגופים לגבי השימוש בנחתת, ואפילו לרוכשה, כדי להשתמש בתמורה לרכישת נשק.

דיווח על הפגישה הועבר לבן גוריון, אשר רשם את פרטיו ביומנו. ואכן, בעקבות פנייה מהממונים עליהם בתל אביב, בדקו אנשי המוסד לעלייה ב' בפאריס את העניין, ביקרו על הנחתת, שוחחו עם נציגי האצ"ל, ולבסוף דחו את הצעותיהם. הנימוק היה כי הנחתת "מסריחה" או "שרופה", דהיינו ידועה הן לבריטים והן לערבים. טיעון זה נדחה כלא ענייני על ידי יהודה בראגינסקי, היסטוריון של עלייה ב', שטען כי כל אוניות המוסד לעלייה ב' החל מ-47' היו "שרופות" ואף על פי כן השתמשו בהן.

אריאל המשיך במגעיו עם משרד החוץ הצרפתי, וב-24 במאי נמסר לו מלשכתו של שר החוץ בידו כי הבקשה לנשק אושרה. ההוראה הועברה לביצוע לכל משרדי הממשלה הנוגעים בדבר, בכללם הצבא הצרפתי. במקביל הוצאה הנחיה ממשלתית לאפשר שהייה בצרפת למועמדים להפליג בנחתת. צריך לציין כי המוסד לעלייה ב' נזקק לשירותיו של אריאל בהשגת אישורי שהייה על אדמת צרפת, ועל פי עדותו של בכיר המוסד, אהוד אבריאל, לימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה, נענה ביד רחבה.

ב-1 ביוני 48' נחתם הסכם על מיזוג אצ"ל בצה"ל, שעל פיו יתגייסו חייליו בגדודים מיוחדים, נשקו של הארגון ומקורותיו יועברו כמובן אף הם לצה"ל, ואצ"ל יחדל מפעולות רכש נפרדות. ההסכם, כפי שפורסם, חל על פעילות אצ"ל בישראל ובתחומי פעילות ממשלתה, כאשר אנשי מערכת הביטחון לא העירו כלום על ההליך בפאריס. צריך לדעת כי גורם רם דרג בשירות הביטחון הצרפתי נהג לדווח למוסד, שהיה למעשה הנציג הישראלי הרשמי בצרפת, על קשרי אצ"ל במסדרונות הממשל הצרפתי, בכללם מגעי אריאל עם בידו ואנשי לשכתו.

החלטת האו"ם לכונן הפוגה בקרבות העיבה על ההכנות בצרפת להפלגת הנחתת, שמועדה המדויק היה תלוי בעיתוי קבלת הנשק. בגין ביקש להודיעו על מועד ההפלגה, כדי לקיים את המגעים הנדרשים עם נציגי מערכת הביטחון, אבל במטה האירופי החליטו ליטול את "הסיכון (בהפלגה) שאולי יהיה כרוך בהפרה של ההפוגה". מהצד האחר, שום דבר לא נעלם מידיעת המוסד לעלייה ב', שאנשיו דיווחו על ההתרחשויות כולן לממונים עליהם, בכללם בן גוריון, גלילי ושר העלייה משה שפירא. השאלה היתה אם להתנגד להפלגת הנחתת. הוחלט לא למנוע את ההפלגה. שיירת תובלה של הצבא הצרפתי הובילה את הנשק למתחם העגינה אור ל-9 ביוני. ב-11 ביוני דיווח ראש המוסד שאול אביגור לתל אביב כי המטען הועמס על הנחתת. בד בבד עלו על סיפונה יותר מ-900 מפליגיה.

חיים בן-מנחם, ראש שירות הידיעות של המוסד ולימים המנכ"ל הראשון של דואר ישראל, נקט בחשאי הליכים שהיה ביכולתם למנוע את ההפלגה מבלי שהתכולה והאנשים ייפגעו. הוא טילפן לממונה עליו, אביגור, ששהה בשווייץ, ושאל, "לאפשר לה להפליג?" אביגור השיב, "אין למנוע את ההפלגה".

אף שהדברים מאושרים בחתימתו של בן-מנחם, טען אביגור בעדות נגדית (שתי העדויות נמסרו לכותב שורות אלה) כי לא נשאל אם לעכב את ההפלגה. לדבריו, בעדותו הכתובה, כל שעשה היה, "...הודעתי לארץ את הידוע לי". הוא לא קיבל מהארץ כל הנחיה, חיובית או שלילית.

בגין לא ידע

הנחתת עזבה את נמל מרסי ב-11 ביוני, ערב חג השבועות תש"ח. הפלגתה אפוא לא היתה סודית. אך היא כן הוסתרה על ידי שולחיה, מטה אצ"ל באירופה - אבל מבגין. בהכירם את הקפדתו על חוק ומשפט היו משוכנעים שלו נשאל היה מורה שלא לשגרה, עקב כניסתה לתוקף של ההפוגה בקרבות. לבגין נודע על שיגורה מהאזנה לחדשות בי-בי-סי, ואכן, הוא הורה לעכב את המשך הפלגתה כשהיא כבר היתה בלב ים.

רק כאשר היה ברור שהמסר נקלט על האונייה - היו קשיי קליטה, מערכת האלחוט היתה פגומה - נועד בגין ביוזמתו עם גלילי, אשכול וכהן, במפקדתו, אור ל-16 ביוני, ונציגי אצ"ל באירופה, שהגיעו לארץ עוד לפני ההפלגה, דיווחו בהרחבה על תכולת הנחתת. למחרת נועדו אנשי מערכת הביטחון עם בן גוריון, והוא הורה "להעלותם (את אלטלנה ואנשיה) לחוף לא ידוע", כרשום ביומנו. המקום שנקבע - חוף כפר ויתקין.

עכשיו החלו מגעים על עתיד הנשק. בגין ומפקדתו ביקשו להפריש לשני גדודי אצ"ל שכבר מוזגו בצה"ל והשלישי שבדרך למיזוג את החלק היחסי מהנשק בהתאם לגודלם, וכן להקצות חמישית ממנו לכוחות אצ"ל בירושלים - שבהחלטת 29 בנובמבר 47' מותגה כעיר בינלאומית - ולכן פעלו בה בנפרד כוחות ההגנה, אצ"ל ולח"י, כפופים בעירבון מוגבל למפקד העיר, דוד שאלתיאל. יתרת הנשק יועדה להעברה למחסני הנשק הכלליים של צה"ל.

גלילי הסכים לכאורה לדרישת אצ"ל בעניין ירושלים. אך לפי תיאורו של היסטוריון מפ"ם, מנחם שלח, עשה גלילי תרגיל לבגין: במקום לומר "לאצ"ל בירושלים" דיבר על הסכמה להעברת הנשק לירושלים, ללא אזכורו של אצ"ל, ובגין לא הבחין בכך.

את הבקשה לצייד בנשק את גדודי אצ"ל דחו גלילי וחבריו מכל וכל. בגין דיבר על גאוות יחידה, בהקבלה ללוחמי ההגנה והפלמ"ח שמוזגו בצה"ל על ציודם, שהיה כפול ומכופל מזה שהיה לאצ"ל. אשכול לעג לאצ"ל ושאל, האם באלה גירשתם את הבריטים? עמדת גלילי לא השתנתה. המשאלה האחרונה שנדחתה היתה לשלב בשמירה על מחסני הנשק הצה"ליים, אשר יקלטו את נשקה של הנחתת, לפחות איש אצ"ל אחד.

המצב הידרדר למלחמת אחים. בשבת, 19 ביוני, דנה מועצת מפא"י בהתנגדות מפ"ם לדרישתו של ראש הממשלה ושר הביטחון לפרק את מטה הפלמ"ח. תוך כדי הביקורת הקשה על מפ"ם, תנועת האם הפוליטית של הפלמ"ח, הגיע גלילי לאולם הדיונים בשדרות קרן קיימת (היום בן גוריון) בתל אביב, וביקש להיוועד עם בן גוריון בארבע עיניים. לא איתרתי כל מסמך המתעד את שיחתם, אבל מכתב שהנפיק גלילי אחרי השיחה היווה למעשה סיכום של הדברים, והיה למסמך המכונן בהמשך פעילותם של ראש הממשלה והממשלה בעניין אלטלנה.

גלילי כתב: "לנגד עיני קונספירציה נרקמת... גילוי ראשון של ניסיון לקיים משטר קבע של ארגון צבאי נפרד במדינה... אויבים מבית... הם (אצ"ל) רימו אותנו ולא הודיעו כי הם מכינים אונייה כזאת... עשרים יום אחרי שחתמו על ההסכם שהם מוסרים את כל קשרי הרכש... רמאות חמורה ומסוכנת ביותר ואז החלטנו לא להתעלם מזה... לפתע הודיעו כי האונייה בדרך..."

אלא שעל פי העובדות, לא היתה כאן לא קונספירציה ולא רמאות. כל המידע המוקדם שנאסף על ידי המוסד לעלייה ב' רשום בדיווחיו שנשלחו לארץ וביומניו של בן גוריון. לימים טען בן גוריון כי באותה שבת שמע לראשונה על בואה של האונייה מפי גלילי, טענה העומדת בסתירה לדיווח ביומנו שלו ב-16 ביוני. וכאשר הציג בגין שאלה פומבית לבן גוריון בעניין זה, הפנה אותו בן גוריון לגלילי.

מערכת הדמים התנהלה בכמה חזיתות: בחוף כפר ויתקין, שבו נהרגו שני אנשי צה"ל ואיש אצ"ל אחד. ליד משטרת בית דגן, שם נפלו שני אנשי אצ"ל. בחוף תל אביב, שבו נפלו 13 אנשי אצ"ל ואיש צה"ל/פלמ"ח אחד. בסך הכל נהרגו שלושה אנשי צה"ל ו-16 אנשי אצ"ל, בתוכם כאלה שכבר שירתו בצה"ל או היו בתהליך המיזוג.

למבצע הוקצו תשעה פגזים

בשלב הזה של מלחמת העצמאות היו בצה"ל שלושה גדודי ארטילריה, בבסיס הראשון של חיל התותחנים בפרדס כץ. את סוללות התותחים ניידו בין החטיבות השונות של צה"ל. הסוללה שהוצמדה לחטיבת אלכסנדרוני, שפעלה במרחב התיכון ובכללו חוף כפר ויתקין, שלחופו הגיעה אלטלנה בהוראת שר הביטחון ומערכת הביטחון, נועדה להיערך אל מול "האויב - ריכוזי אצ"ל על חוף הים, מערבית לכפר ויתקין". ההוראה היתה "למנוע פריקת נשק מהאונייה", ו"במקרה של צורך להפציץ את ריכוזי אצ"ל". אלא שבפעם הזאת - 21 ביוני 1948 - לא נדרש צוות התותח לטווח את פגזיו. יותר מ-900 נוסעי האונייה הועברו למחנות עולים ואילו רוב מטען הנשק פורק, נערם על החוף ונאסף למחסני צה"ל. היו גם יחידות שבהסתננות יחידים גנבו כלי נשק למחסני יחידותיהם.

בשיאם של האירועים בחוף כפר ויתקין, שאותם ליווה אולטימטום צבאי לאצ"ל להיכנע, החליט פיקוד אצ"ל לשלוח את מנחם בגין לתל אביב, עיר אוהדת לארגונו, בהנחה ששם יוכל להתבצע משא ומתן רגוע. הנחתת, ועליה בגין, הגיעה לחוף תל אביב, כשהיא מתמרנת מול אוניות חיל הים המבקשות לסגור עליה, ועל פי הוראת מפקד האונייה, אליהו לנקין, העלה אותה רב החובל על שרטון - כנראה שרידי אוניית המעפילים פאריטה שהביא אצ"ל ב-1939.

ב-22 ביוני ניסו גורמים שונים לתווך, אך בן גוריון - באישור הרוב בממשלה, תבע כניעה או הכנעה. הוא דחה כל ניסיון למשא ומתן, והורה לפגוע ב"אויב". הוא הזעיק אליו את מנהל אגף המבצעים במטכ"ל, יגאל ידין, והורה להכניע את אלטלנה בכל דרך אפשרית. ידין תבע לקבל את הפקודה בכתב ("אחת משלוש פקודות ישירות מבן גוריון שאותן ביקשתי לקבל בכתב", סיפר לי ידין), וכאשר קיבל אותה חיבר פקודת מבצע.

ידין הזעיק את מפקד חיל התותחנים, שמואל אדמון (שחלומו לחגוג באותו ערב מסיבת יום הולדת לבתו הקטנה שלומית גז עכשיו), אל מטהו, ב"גבעה" ברמת גן, ונתן לו קווי מתאר. סגנו של אדמון, מאיר אילן, הורה לאשר גונן, מפקד מחלקת הנפוליאוניצ'יקים, להקצות לפעולה שניים מתוך סוללה בת ארבעה תותחים.

שני התותחים הובאו למחנה בן עמי, היום מסוף האוטובוסים בקרן הרחובות ארלוזורוב-דרך נמיר בתל אביב, והובלו דרך רחוב ז'בוטינסקי - שאלטלנה נשאה את שם העט שלו - אל מחנה יונה שנשק לבית הקברות המוסלמי, היום גן הילטון. משני התותחים נבחר "מס' 1". מפקד צוות התותח היה הלל דלסקי, לימים חתן פרס ישראל בחקר הספרות הכללית, שאביו, יוסף, היה מנהיג תנועת ז'בוטינסקי בדרום אפריקה. דלסקי וצוותו הוערכו כטובים בתחומם וכך נבחרו לבצע את המשימה.

דלסקי ורוב אנשיו ביקשו לשחררם מהמשימה. הם שטחו את בקשתם כקולקטיב וכפרטים לפני מפקד חיל התותחנים וסגנו, אך נדחו. הם חזרו אל עמדתם בחריקת שיניים. התותח הוצב כך שצוותו לא ראה את אלטלנה והסתמך על הטיווח, אבל מונרו פיין, רב החובל האמריקאי של אוניית הנשק, שהשיט אונייה דומה במלחמת העולם והיה פטריוט ציוני, הושיט את המשקפת למפקד האונייה, אליהו לנקין, לימים חבר הכנסת הראשונה ושגריר בדרום אפריקה, ואמר: "תסתכל צפונה, שם מציבים תותחים".

דו"ח המבצע, שעליו חתום אשר גונן (אז בלכר), מפקד מחלקה ג' בגדוד 1 שדה, ציין במפורש שההוראה היתה לפגוע באונייה (בניגוד לטיעון ששיגרו פגזי התראה). למבצע הוקצו תשעה פגזים.

הירי החל בשילוח פגזים לאיכון טווח פגיעה, החל מ-1,500 מטר, תוך צמצום המרחק עד ל-850 מטר. בנקודת ציון זו "ניתנה (הוראה) אש תכליתית - שלושה כדורים אש תותחים". אחרי הפגז השני של אש תכליתית, כתוב בדו"ח, הופסקה האש לפי פקודת קצין המבצעים של חיל התותחנים. פגז התכלית השלישי כבר לא נורה. "20 דקות אחרי הפסקת האש נשמעו התפוצצויות כבירות, והאונייה עלתה באש".

אווירת מרידה

על סיפון האונייה נמצאו כעבור זמן שתי גופות שרופות של עולים מקובה. אחד מהם זוהה לפי טבעת זהב שעל אצבעו. פצוע שהורד מהאונייה מת בבית החולים. לא ברור כיצד נהרגו עשרת האחרים, אם על הסיפון, אם בעת שקפצו מהסיפון הבוער לים, או בעת ששחו לחוף מבטחים. בגין ביקש להישאר על הסיפון עד לרדת אחרוני האנשים שעליו, ואכן ירד בין האחרונים. "הוא נראה כאדם שעולמו חרב עליו", העיד יואל קמחי, שהשיט את החסקה שעליה ישב בגין.

באחד מימי האזכרה להרוגי אלטלנה בחוף הים ראיתי מחזה קורע לב: גבר מבוגר כרע ברך מול הים ואמר בקול בוכים: "נקראתי למטה הפלמ"ח במלון ריץ שהשקיף לים בעת שאירעה הטרגדיה. נצטוויתי לירות לעבר אלה שמילטו את נפשם. יריתי. איני יודע אם פגעתי, אם פצעתי, אם הרגתי, אולי כן אולי לא, אבל יריתי בניצולים. אני מבקש סליחה ומחילה".

היה זה אורי ירום, לימים אל"מ, מקים טייסות המסוקים של צה"ל, המקפיד לבוא בכל שנה לאזכרה הנערכת ליד קבריהם של חללי אלטלנה בנחלת יצחק. אחד מקרב העשרה היה, על פי רישומי הש"י, שירות הידיעות של ההגנה, סוכן שהושתל בתוך אצ"ל, וקבור עד היום בחלקת חללי אלטלנה. מפקד אצ"ל, מנחם בגין, שהיה על סיפון האונייה, היה יעד לכדורים אלה. בכך הודה יצחק רבין בספרו "פנקס שירות". רבין, אז מפקד חטיבת הראל שלחמה בירושלים, נקלע לכל האירוע באקראי, ופיקד על הכוח במטה הפלמ"ח, שהיה ממוקם במלון ריץ.

התותחים הועברו אחרי מלחמת העצמאות לבית הספר לתותחנים בשבטה. אחד שופץ והוצב במוזיאון מקורה. השני, טעון שיפוץ, הוצב במוזיאון פתוח בשבטה, ומאוכל בהדרגה. לכל אחד מהם הוצמדה בעת ייצורו טבלת מתכת שעליה רשומים פרטי זהותם, מס' 388 ומס' 1065, שנות ייצור 1916 ו-1918. בהרצאה שנשאתי במכללה לפיקוד ולמטה סיפרתי את סיפור התותחים, ומפקד המכללה, תא"ל נועם תיבון, פעל להעברת התותח המשופץ למתחם המכללה. "מלמדים אצלנו את פרשת אלטלנה, אז מן הראוי שאחד מסמליה יהיה אצלנו", אמר תיבון. לצדו של התותח הוצב שלט "רק לא מלחמת אחים", כלשון הנחייתו של מנחם בגין לאנשיו הן בימי הסזון (44'-45') והן בזמן אירועי אלטלנה.

נראה כי השימוש בארטילריה היה נחפז. אולי כדי לקצר הליכים. הנחתת נחתה על שרטון. על סיפונה היו כשני מנייני אנשים. רוב נשקה הורד בחוף כפר ויתקין. בבטנה נשארו מעט רובים, נושאי-ברנים ועוד סוגי נשק קל. אפשר היה להטיל עליה מצור ימי ולקיים מעליה פטרולים אוויריים, תוך הסכם עם משקיפי האו"ם שהחלו לגלות עניין בהפרת כללי ההפוגה ונציגי הממשלה החלו לנהל עמם מגעים. אבל נראה כי הצמרת המדינית ביקשה להשיג את הכניעה מיד, משום שגם בחיל הים וגם בחיל האוויר החלה להתפשט אווירת מרידה נגד הפקודה של מלחמת יהודים ביהודים. מתנדבי חו"ל בחיל הים ובחיל האוויר איימו כי יחזרו לארצותיהם אם מלחמת אחים זו תימשך. ביחידות אחרות היו סירובים רבים והמסרבים הועמדו לדין.

זוהי פרשה סבוכה, שהיום, כעבור 63 שנה, אפשר להצטער ששר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, דחה בכתב (באוגוסט 71') את בקשתם של שני האישים שעמדו משני עברי הפרשה, מנחם בגין, כמפקד אצ"ל, וישראל גלילי, כנציג מערכת הביטחון ואיש הקשר לראש הממשלה ולשר הביטחון, לחקור אותה בוועדת חקירה משפטית. נימוקי הדחייה של השר היו משפטיים, אך הוא גם פיקפק באפשרות לאתר שופטים נקיי דעת בפרשה זו, שעשנה מסרב להימוג.

הביוגרף של בן גוריון, ד"ר מיכאל בר-זהר, כתב בספרו כי ראש הממשלה "ניצל (את האירוע) עד לחיסול חשבונו (ארוך הימים) עם אצ"ל". אליעזר ליבנה, מנהיג בכיר במפא"י, גרס כי חיסולה של אלטלנה נבע מרצונו של בן גוריון להציג את אנשי אצ"ל כ"מורדים במלכות". ואילו גלילי, המנוע המרכזי בהבאת הפרשה אל סף מלחמת אחים, הטיח בבן גוריון, בגלל פירוק מטה הפלמ"ח, כי נימוקיו בעניין זה "מבהילים ומבעיתים כמעט כאותו מכלול הנימוקים שבגללם ירה התותח הקדוש... נימוקים לצידוק אלטלנה שמאלית פוליטית".

ואולי הוא צדק. היה זה דן אבן, מפקד חטיבת אלכסנדרוני, שגילה בשעתו כי אחרי פרשת אלטלנה ובעיצומו של הדיון על ביטול מטה הפלמ"ח, הוזמן לבוא אל יועצו הצבאי של בן גוריון, שלום עשת (אז, פריץ אייזנשטט). הוא נשאל, אם ניתן לסמוך על נאמנות החטיבה לממשלה, אם יוטל עליה להגן על הממשלה מפני ניסיון השתלטות אפשרי של כוחות פלמ"ח.

"סוכם", סיפר אבן בעדות מוקלטת, "שאעמיד אחד מן הגדודים במצב הכן לקראת תזוזה מיידית, למקרה שיקום צורך לתפוס עמדות הגנה סביב המטה הכללי (ב"גבעה" ברמת גן). כוח נייד מתוך הגדוד יועד לתפקידי ליווי. עיבדנו תוכנית כללית לאבטחת גבעת החלמה (נקראה כך בשל בית הבראה שהיה ממוקם בה), משכנם של המטה הכללי ושר הביטחון, שברגיל אובטח רק בידי משמר קטן... עד ביטול פקודה זו כעבור שבועות אחדים, עמד תמיד אחד הגדודים בחטיבתי - גדוד 32, גדוד 33 - במצב של כוננות מיידית במחנה 21. החיילים צוידו בתחמושת חיה והנשק המסייע וציוד מלא הוטענו על גבי כלי רכב מוכנים לתזוזה".

למעשה האשים בן גוריון את ראשי מפ"ם, בעלי ההשפעה המרבית על הפלמ"ח, בניסיון "להפוך חלק מהצבא לצבא מפלגתי, לפלג את הצבא, לפרק את משמעת הצבא בתוך חטיבות מסוימות", מעשים שמשמעותם "סכנה לשלמות המדינה, הסכנה הכי גדולה, שנתעוררה מאז הוקמה המדינה". הדברים נאמרו אחרי פרשת אלטלנה.*

גילוי נאות: בימי המשא ומתן לשלום עם מצרים הושאלתי מ"ידיעות אחרונות" לשמש יועץ תקשורת לראש הממשלה מנחם בגין. לגבי פרשת אלטלנה: מנהל לשכתו של בן גוריון במשרד הביטחון, חיים ישראלי, כתב בספרו האוטוביוגרפי כי בן גוריון העביר אלי, לפי בקשתי, את כל החומר מתיקיו בעניין זה.

תהפוכות
היריבים מפרשת אלטלנה נפגשו כעבור שנים בממשלה

ראש הממשלה השישי, יצחק רבין, שפיקד על הכוח במטה הפלמ"ח בתל אביב בעת הירי על אלטלנה, היה זה שפינה ב-77' את מקומו לראש הממשלה השביעי, מנחם בגין, שהיה על סיפון האונייה בעת שהופגזה. משה דיין, שפיקד על גדוד הקומנדו 89 באירוע הדמים בכפר ויתקין וכיוון את האש אל אנשי אצ"ל, היה כעבור 19 שנים לשר החוץ בממשלתו של בגין, ולמעשה איש סודו המרכזי. לכך יש להוסיף שהאלוף יגאל ידין, שקיבל מבן גוריון את ההוראה להמטיר אש תותחים על האונייה, היה סגנו של בגין בממשלתו. עם ישראל גלילי שירת בגין בממשלת 67', כאשר השניים היו תמימי דעים בעניינים מדיניים. ועל הכל, היה זה בגין שבימי ההמתנה ב-67' ניסה לגרום לחילופי שלטון שיביאו לחזרתו של בן גוריון לראשות הממשלה במקום לוי אשכול, שיישאר בממשלה כסגנו. גם כששירתו אישים אלה יחד בממשלה, מעולם לא שוחחו ביניהם על אירועי יוני 48'.

הרצל מקוב על ההחלטה לאתר את שרידי האלטלנה

2011-06-26T06:05:00.000-07:00

"הרצל מקוב, מדוע להוציא את שרידי האנייה אלטלנה מן המצולות דווקא כעת?"

שיחת היום

מאת אילן ליאור

שישים ושלוש שנה אחרי שהוטבעה, יוזמים משרד ראש הממשלה והמרכז למורשת מנחם בגין מבצע בניסיון למשות את שרידי אניית האצ"ל אלטלנה ממצולות הים, מול חופי תל אביב. צוללנים צפויים להתחיל בחיפושים אחר השרידים בתוך כמה שבועות. אם ייאתרו חלקים מהאנייה יפעלו להעלותם אל החוף ואחר כך ייעשה בהם שימוש להקמת אנדרטה. הרצל מקוב, ראש מרכז מורשת מנחם בגין, הוא ממובילי היוזמה.

הרצל מקוב, אחרי 63 שנה הגיע הזמן להוציא את השלדים מהארון?

"בהחלט כן. יכול להיות שמזמן הגיע הזמן, אבל ההזדמנות היא היום כיוון שהממשלה החליטה על פרויקט מורשת. אנחנו חושבים שזה חלק מהמיתוסים, האתוסים שמלווים את הקמת מדינת ישראל".

למה העליתם דווקא עכשיו את היוזמה?

"מבחינתנו, העניין של אלטלנה לא מת אף פעם. לפני שלוש שנים עשינו משט הצדעה של ספינות, לציון 60 שנה לאירוע. לא מזמן נקבעה אנדרטה מחודשת בחוף תל אביב בטיילת, מול המקום שבו זה אירע. כרגע אנחנו חושבים שיש הזדמנות לעשות את זה בעקבות ההחלטה של הממשלה להקצות כספים לאתרי מורשת".

מה המטרה של הוצאת האנייה מהמצולות? מה תעשו איתה?

"זה מותנה קודם כל במה אפשר יהיה להוציא. עברו למעלה מ-60 שנה ולא ברור באיזה מצב זה יהיה. הכוונה היא ליצור אנדרטה בעזרת החלקים שיימשו".

שווה להשקיע בזה כל כך הרבה אנרגיה וכסף?

"אנחנו לא יודעים עוד להגיד אם זה כל כך הרבה כסף. מדברים כרגע על 200-300 אלף שקל, זה לא סכום גדול להשקעה במונומנט כזה. אנחנו חושבים שהמסר - לא רק תיקון העוולות ההיסטורי - המסר לחברה הישראלית היום שעולה מאלטלנה, המסר שיצר מנחם בגין של 'מלחמת אחים לעולם לא' הוא מסר מאוד רלוונטי".

ראש הממשלה אמר השבוע שהלקח מפרשת אלטלנה הוא הצורך באחדות בעם. אתה לא חושש שהוצאת האנייה תשיג בדיוק את המטרה ההפוכה ותעורר שוב ויכוח והאשמות?

"לא. אני חושב שזה היתרון של הזמן שעבר, כבר אין האשמות. מצד אחד לא יאמרו שמדובר על ניסיון לפוטש, ומצד שני הכאב על אובדן החיים ועל הפגיעה שהיתה הוא כבר כזה שזה יאפשר לראות את העתיד ולא את העבר".

אתה מזדהה עם המודעה שפרסם משרד הביטחון לקראת טקס האזכרה שלפיה אנשי אלטלנה נרצחו?

היום, אחרי 63 שנים, לא הייתי משתמש במונח הזה. אבל אני חושב שבהחלט זה לא מופרך לומר אותו".

למה לא היית משתמש בו?

"משום הרצון שלא באמת לפתוח את הפצעים האלה".

אתה עוד כועס על מה שקרה?

"יש בי כאב, כבר לא כעס. הכאב נובע מכמה מישורים. המישור הראשון והמשמעותי ביותר זה אובדן של חיים. הכאב הנוסף הוא על אובדן כלי המלחמה, כלי הנשק, שהיו יכולים לשרת את מדינת ישראל ההולכת וקמה אז. בשל חוסר האמון שהיה אז, זה הלך לאבדון. הכאב הנוסף האחרון הוא באמת על רמת האי אמון ששררה אז בין החלקים השונים של הציבור שבמידה רבה הביאה לטרגדיה הזאת".

במודעה לא נכתב מי היו הרוצחים. אתה יכול להצביע עליהם?

"האחריות היא של ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון. אין פה שאלה. יש להצטער על ההתלהבות של חלק מהאנשים שהיו מעורבים במילוי פקודתו".

מבחינתך האיש מאחורי הרצח הוא ראש הממשלה דאז?

"אני לא השתמשתי במלה רצח, אבל האיש שעומד מאחורי הטרגדיה הזאת ונושא באחריות לה הוא דוד בן גוריון".

ששים שנה ליסוד בית החולים כפר שאול על אדמות דיר יאסין

2011-06-26T05:59:00.000-07:00

בית החולים שהוקם על שטח דיר יאסין מציג את המקום כ"כפר ערבי נטוש"

בהזמנה ליום עיון של בית החולים כפר שאול מתואר הכפר כ"אוצר של ממש לשירותי

הבריאות". בהנהלת בית החולים אמרו כי לא הזכירו את הטבח שהתרחש במקום, כי ניסו שלא לעורר פולמוס

מאת עקיבא אלדר

"בפאתי ירושלים, רחוק מהעין ניצב בשיממונו כפר ערבי נטוש, דיר יאסין; אוצר של ממש לשירותי הבריאות והרווחה המחפשים אכסניה למאות מהנזקקים להחלמה גופנית ונפשית". כך תוארו קורותיו של הכפר הערבי, שבו רצחו לוחמי האצ"ל כמאה מתושביו, בהזמנה ליום עיון לציון 60 שנה לבית החולים הממשלתי לבריאות הנפש כפר שאול, שהוקם על אדמות הכפר. למרגלות תמונתו של אחד מבתי האבן ה"נטושים" שמשמשים את בית החולים, מסופר כי "בתוך זמן קצר מוקם במקום 'כפר עבודה' מוגן המיועד למגורים זמניים, הכשרה מקצועית וטיפול גופני ונפשי".

על ההזמנה לאירוע "כפר שאול - אתמול, היום, מחר" שיתקיים בסוף החודש בבית מורשת בגין, חתום ד"ר אלכסנדר טייטלבאום, יו"ר סניף ירושלים של איגוד הפסיכיאטריה בישראל ומנהל מחלקה בביה"ח כפר שאול. בין המברכים בטקס, סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן וראש עיריית ירושלים, ניר ברקת. ח"כ רחל אדטו וד"ר גד לובין, ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות.

במענה למכתב ששלח ד"ר יהודה אברמוביץ, מנהל מחלקה בבי"ח באר יעקב, לד"ר טייטלבאום, במחאה על הכחשת הטבח בדיר יאסין כתבה הנהלת בית החולים כי "בית החולים החליט, לאחר מחשבה ארוכה, 'לדלג' מעל המשוכה הזו ולא להיכנס לפולמוס. ביה"ח בחר, למיטב שיקוליו, להיות 'חכם' ולא 'צודק' במקרה זה, כאשר ברור לנו שיש שיטענו מי כנגד החוכמה ומי כנגד הצודק".

בהתייחסות ישירה לתיאור קורותיו של דיר יאסין נאמר במכתב כי "זהו לנו יום חג; דיר יאסין אוזכר בהקדמה ובכך יצאנו ידי חובת הצדק ההיסטורי". ההנהלה מציינת כי חינוך רפואי, טיפול הגון ומחקר המוח אינם מחייבים בהכרח "חיטוט" בפצעים, וכי לעתים התבונה מחייבת שלא להיכנס למקומות שמהם אנו עלולים לצאת במצב רע יותר מאשר נכנסנו אליו, בבחינת "הימנע מלהרע". ההנהלה הביעה תקווה שד"ר אברמוביץ ישתתף באירוע. ד"ר אברמוביץ אמר ל"הארץ" כי הוא אמור להיות בחו"ל באותו יום, אך אילו היה בארץ היה מדיר רגליו מהמקום מסלידה ומחאה על ההתעלמות של המארגנים מסיפורו האמיתי של דיר יאסין.

"אני מניח שידוע לכם כי דיר יאסין היה עד 1948 כפר בפאתי ירושלים שהתפרסם במה שלימים נודע כ'טבח דיר יאסין', אירוע שבו נרצחו בין 100 ל-120 גברים, נשים וילדים על ידי לוחמי האצ"ל", כתב אברמוביץ. "אירוע זה הפך לסמל בזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני וגרם לתושבים ערבים רבים לברוח מבתיהם בפחד מהכוחות הישראליים, ובהמשך להפוך לפליטים. אירוע זה הוא פצע פתוח ביחסי שני העמים... אין זכר לכל אלה בדברים הכתובים בהזמנה".

בהמשך כתב הפסיכיאטר הבכיר: "כאנשי בריאות הנפש אנחנו שוקדים על הגברת המודעות אצל האוכלוסיות שבהן אנחנו מטפלים, אנחנו נאבקים בהכחשות, מעודדים את הפונים להיוועץ בנו להיות אמיצים ואחראים למצבם. להיות נאמנים וישרים עם ההיסטוריה האישית שלהם. האם לא היה ראוי על כן, במלאות 60 שנה לביה"ח כפר שאול, להזכיר את העבר ואת הכאב של האחר, ולהסתכל ביושר בעבר המשותף? האם אפשר באמת לבנות חינוך רפואי הגון, טיפול הגון בסבל נפשי ומחקר מוח הגון המבוססים כולם על התעלמות והכחשה של כאב השכן?".

יוסי שריד על בגין ושמיר

2011-06-26T01:25:00.000-07:00

בהארץ

הגם בגין ושמיר בטרוריסטים

עינו של אמיר אורן נתעכבה על המודעה מטעם משרד הביטחון: חללי אלטלנה מוגדרים בה כ"נרצחים". ואין נרצחים בלי רוצחים - הלא הם בן-גוריון ויצחק רבין.

האזכרה נערכה השבוע בנוכחות המשפחה הלוחמת וממשיכי דרכה. מלת הסתייגות לא נשמעה, גם לא מפי ראש הממשלה. רק לפני שבועיים הם נרעשו למשמע השוואה שערכתי, בתיקון ליל שבועות ב"צוותא", בין מנחם בגין ויצחק שמיר ליאסר ערפאת - הם כמוהו נגועים בטרור. "השריד הזה ירד מהפסים", הגיבו.

אנלוגיות היסטוריות אינן חביבות עלי במיוחד. דין המשווה כדין המשנה - ידו על התחתונה, כי תמיד יימצאו ההבדלים.

אבל השגיאה המתודולוגית שלי אינה מתקנת את הביוגרפיה שלהם. רבים העומדים בראש תנועות לשחרור לאומי אימצו שיטות התנגדות אלימות וחסרות הבחנה, שסופות תמימים עם רשעים, אזרחים עם חיילים וזורעות במזיד בהלה כללית. צריך להצטער, לא צריך להתכחש, ולמשכתבים אל תהיה תקווה. לימים הפכו הטרוריסטים למנהיגים לגיטימיים, לנשיאים ולראשי ממשלות; ובגין ושמיר בכלל זה.

ב. מיכאל הפנה פעם את תשומת הלב לספר "דברי הימים למלחמת השחרור", שנכתב על ידי בעלי דבר מיוצאי אצ"ל ולח"י, ומתבסס על מסמכים מארכיוני צה"ל ואצ"ל, ממכון ז'בוטינסקי וממוזיאון בית"ר. המחברים זיכו בתודתם את א.צ. גרינברג, אבא אחימאיר, ארתור שיק, שמואל שניצר ושמואל תמיר; דברי פתיחה וסיכום מאת ישראל אלדד שייב.

קצרה היריעה מלפרט את כל הפעולות שעליהן נטלו הארגונים אחריות. להלן מקרים מייצגים בלבד: 4.11.1937 - 5 הרוגים, 8 פצועים ביריות על אוטובוס ברוממה; 16.7.38 - 10 הרוגים, 3 פצועים, ובהם 4 נשים ועוד נער וילדה, מפצצה בסל ירקות; 26.7.38 - 27 הרוגים, 46 פצועים מפצצה בשוק הערבי בחיפה; 29.5.39 - 5 הרוגים, 18 פצועים מהתפוצצות מוקשים בקולנוע "רקס" בירושלים, גם אשה וגבר יהודים נפצעו קשה; 20.6.39 - 78 הרוגים מפצצה בשוק הירקות בחיפה.

ולא הזכרנו את הזכור יותר: הפיצוץ במלון המלך דוד, הטבח בדיר יאסין, ההוצאות להורג של יהודים שנחשדו בשיתוף פעולה עם הכובש הזר (עשרה מקרים לפחות), ההתנקשות בחייהם של כמה מנציגי ממשלת-הוד-מלכותו-מלכותה ושל הקהילה הבינלאומית באזור ובארץ.

מסוף 1937 ועד לאמצע 1939 - בפחות משנתיים, הפיל הטרור של אצ"ל ולח"י 232 קורבנות בנפש ועוד 370 פצועים, גברים, נשים וטף. והכל לפי נתוני הספר הרשמי למחצה, שראה אור מחודש ב-1981 בסיוע משרד הביטחון.

את המספר המדויק של כל מאות ההרוגים בשנות הטרור - 1946-1948 - התקשיתי לחשב. המעוניין ברשימה המלאה ישיג את "דברי הימים למלחמת השחרור", ויעשה את החשבון בעצמו.

מעשה אבות סימן לבנים, וגם לאחר 1948 ו-1967 לא חדלו מעשי טרור יהודי. רבים מהטרוריסטים מתהלכים חופשי, ואלה שנתפסו והורשעו - זכו לחנינה.

כל עם מאמץ לחיקו את הטרוריסטים שלו, רואה בהם גיבורים. ואם יש מי שמרגישים בחילה, גם הם אינם פוסלים מחילה: ישראל, אף על פי שחטא - ישראל הוא.

אך עדיין נותרו מתי מעט, שכל הטרוריסטים בעולם, בלי הבדל גזע ודת, מוקצים בעיניהם מחמת אותה מידה של מיאוס, יהיו מניעיהם אשר יהיו. המטרה, לדעתם, אינה מקדשת את כל האמצעים, אבל אמצעים מטמאים מטרה.

מאמר דעות על האלטלנה

2011-06-26T01:21:00.001-07:00

מוטי גולני | למשות את אלטלנה

מותר להניח, כי המבקשים למשות את אלטלנה ממצולות הים יהיו נאמנים, לפחות בעניין הזה, למורשת הרוויזיוניסטית שעל פיה עצם הדיבור הוא המעשה.

אבל בין אם יעלה הדבר בידם ובין אם לאו - לפנינו הזדמנות פז לחדד את הוויכוח על הסכנות האורבות לדמוקרטיה הישראלית בימים הללו, שבהם הולך ומתעצם כוחם של מי שרואים בה נטל ומשרד החינוך עוין בגלוי את העיסוק בה. חיוני היום להעלות על נס את החלטתו ההיסטורית של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון אז, להטביע את האונייה במקום המרכזי ביותר האפשרי, מול חופי תל אביב: למען יראו וייראו. את מי בדיוק ביקש בן-גוריון להרתיע וממה?

מלחמות אזרחים עקובות מדם היו נחלתן של מדינות לאום רבות שקמו ב-150 השנים האחרונות. זה לא קרה בישראל. מדוע? כלום נשקפה סכנה כזאת מכיוון הפורשים, בעיקר אצ"ל?

האמת היא שבן-גוריון לא חשש מאצ"ל, שכוחו היה דל ומגמת ההשתלבות במדינה החדשה גברה בתוכו באותה עת על הסירוב להכיר בריבונותה. בכל מקרה, התפרצות של מלחמת האחים לא היתה תלויה בהחלטת אצ"ל. זה סיפור שמנחם בגין וחסידיו טיפחו ומטפחים ללא בסיס. סירובו של אצ"ל להפקיד את הנשק בידי צה"ל, בידי המדינה, היה מרד שדוכא באש בתוך שעות ספורות אף שאצ"ל השיב מלחמה. לא קשה לשער מה היה קורה לארגון לו אנשיו היו מרחיבים את המרד אחרי חיסול האונייה. בגין הבין זאת היטב. הוא אף השכיל להפוך את חולשתו לכוח חיובי מגייס ולכלי להכרעת מתנגדי ההשתלבות בקרב אנשיו. הפרשה הזאת עומדת לזכותו.

הסיבה שבגינה הורה בן-גוריון להפגיז את אלטלנה היתה אחרת. במדינת ישראל שזה אך נולדה נקבעו באותם ימים תקדימים לדורות. שאלת מרותה של ממשלה אזרחית נבחרת על לובשי המדים נושאי הנשק לא היתה ברורה כלל וכלל. ראש הממשלה חשש דווקא מן המגמות שרווחו באותם ימים בשמאל האקטיביסטי, בעיקר במפ"ם על שני חלקיה - אחדות העבודה והשומר הצעיר. לצד העוינות למפא"י ולעומד בראשה היתה למפ"ם השפעה יוצאת דופן על כוחו הקרבי המרכזי של צה"ל באותם ימים, הפלמ"ח. כמו כן, רבים ממפקדיו הבכירים של הצבא באו מהחוגים הללו או נטו אליהם.

במפ"ם היו מודעים היטב למשמעות הפוליטית של הכוח הצבאי האיכותי שעמד לכאורה לרשותם. הם מעולם לא עשו בו שימוש. המשמעת שלהם היתה מופתית. אלא שבן-גוריון לא יכול היה לדעת זאת ביוני 1948. הוא נאלץ באותם ימים לבסס את מעמדו ואת מעמד ממשלתו מול מטה כללי לעומתי. הוויכוח בשאלה מאיזו מפלגה יבואו מפקדי החזיתות הטריד אותו ואת ממשלתו הרבה יותר מהשאלה מה יעשה אצ"ל.

הפגז שנורה על אלטלנה היה אפוא בעל חשיבות עקרונית עליונה: הוא הכריע סופית, נכון להיום לפחות, את השאלה מיהו מפקד הצבא בישראל, מי רשאי להכניס אליה נשק ומי נותן את הפקודה לירות, מתי ולאן. מטה הפלמ"ח פורק חודשים ספורים אחרי פרשת אלטלנה, ולא בלי קשר אליה. בוודאי, הקורבנות של צה"ל ושל אצ"ל באותו אירוע היו מיותרים. קשה למשפחותיהם ולחבריהם להשלים עם אובדנם, במיוחד בנסיבות הללו. תהיה זו נחמה פורתא אם נבין, שהפגז שנורה בפקודת ממשלתה האזרחית של ישראל הריבונית מנע מלחמות אחים אחרות בעתיד, שמחירן מי ישורנו.

פרופ' גולני מלמד בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה

האם ה"אלטלנה" תעלה?

2011-06-22T23:08:00.000-07:00

המדינה רוצה למשות את אלטלנה מהמצולות
הממשלה תנסה לאתר את שרידי הספינה
מאת ברק רביד

משרד ראש הממשלה והמרכז למורשת בגין צפויים להוציא בשבועות הקרובים משלחת חיפוש תת-ימית, כדי לאתר את המקום שבו הוטבעו שרידי אניית האצ"ל "אלטלנה". ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אמר בטקס האזכרה להרוגי אלטלנה בתחילת השבוע, כי סיפורה של הספינה ישולב בתוכנית אתרי המורשת הלאומיים.

לדברי גורם בלשכת ראש הממשלה, ההצעה לנסות ולאתר את שרידי אלטלנה הגיעה למשרד ראש הממשלה מהמרכז למורשת בגין. ראש אגף תשתיות המורשת, ראובן פינסקי, ומזכיר הממשלה, צבי האוזר, התלהבו מהרעיון והעלו אותו בפני נתניהו, שבירך על כך.

לפרויקט יוקצו בשלב ראשון כ-200 אלף שקל, שיושקעו בשיגור משלחת חיפוש תת-ימי עם ציוד מיוחד לאיתור ספינות טבועות. המטרה בשלב הראשון היא לאתר את המקום שבו הוטבעו שרידי אלטלנה. לאחר מכן, ייבחנו כמה רעיונות להנצחת האנייה והסיפור סביבה, כגון הקמת אנדרטה בלב ים או משיית חלקים מהאנייה לשם הקמת אנדרטה על החוף. כיום קיימת אנדרטה קטנה לאלטלנה בטיילת בתל אביב.

"אנחנו רוצים לשמר את המורשת והסיפור של האלטלנה ובמיוחד את הערכים שסביבו", אמר גורם בלשכת ראש הממשלה, "במיוחד חשוב לשמר כך את הערך של מניעת מלחמת אחים ושמירת האחדות בעם".

ביוני 1948 השתמשו אנשי האצ"ל בספינה אלטלנה להביא לישראל משלוח נשק גדול, שנועד לאנשי הארגון. לאחר שעגינת הספינה באזור כפר ויתקין סוכלה ע"י כוחות צה"ל, המשיכה אלטלנה לחופי תל אביב. לאחר שאנשי האצ"ל סירבו להסגיר את הנשק לצה"ל, הורה ראש הממשלה דוד בן גוריון להפגיז את האנייה. בחילופי האש באותו יום נהרגו 16 מאנשי האצ"ל ושלושה חיילי צה"ל.

האנייה עלתה באש וצפה על צדה כמה חודשים מול חופי תל אביב, עד שבן-גוריון הורה לחיל הים לגרור אותה מהחוף ולהטביע אותה בלב ים. לפי אחת הגרסאות, בן-גוריון אף הורה לפרק את אלטלנה לחלקים ולהטביע אותם בנפרד. להערכת הגורמים שעוסקים באיתור האנייה, היא שקועה במרחק של כ-10 קילומטרים מהחוף ובעומק כ-70 מטר.

ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר בטקס האזכרה השנתי להרוגי אלטלנה ביום ראשון, כי בדיעבד הוא סבור שהפקודה לירות על הספינה היתה "נמהרת ומוטעית", והוסיף כי "ייתכן שאחת הסיבות שניתנה היא חוסר ביטחון מספיק של הממשלה הצעירה בסמכותה, ומתוך חשדנות ואי אמון שלא היו במקומם, ואנחנו יודעים בדיעבד עד כמה לא היו במקומם".

מבצע "אל תעלה נא"

שרטון מול גורדון

מאת אמיר אורן

מתוך יומן המבצעים של חיל הים, סודי ביותר, 30.10.49, 15:20. אל: מבצעים. מאת: קצין המשמרת, ק-28, הפריגטה אח"י "מבטח": אלטלנה טובעה 15 מייל כיוון 289 מיפו, עומק 165 פאדום, הגדרת המקום 3206 53428. זמן גריניץ' 11:30. קורס 095. מצב הים שקט.

פאדום היא מידה ימית, לערך 183 ס"מ. מכאן שאלטלנה שקעה, ביום הטיבוע, לעומק של כ-300 מטרים. זה קרה שנה וחצי לאחר הקרב בין צה"ל לאצ"ל, שהתרחש ב-22 ביוני 1948, כאשר סיימה את הפלגתה בשרטון מול תל אביב, בין הרחובות פרישמן וגורדון. באותו יום בשנה שלאחר מכן נעשתה למקדש-מעט למנחם בגין ולתומכיו, באופן שהרתיח את ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון. בסיס יפו של חיל הים פירק מהאנייה חלקי מכ"ם, לשימושו, אך בן-גוריון קץ בעלייה לרגל. הוא מינה את נאמנו, האלוף שלמה שמיר, למפקד חיל הים, והנחה אותו לסלק את הגרוטאה בטרם תהפוך לאנדרטה. בן-גוריון המתין עד שבגין ייצא למסע ממושך באמריקה והורה לשמיר לבצע את הסילוק. המבצע הושלם באוקטובר 1949 ותועד. "שלחו מיד צלם של חיל הים עם צלמוניה קולנוע לבסיס יפו, שיתייצב שם בין 6 ל-7", הורה מפקד החיל לקצין המבצעים.

נתוני יומן המבצעים, שמיקמו את הטיבוע לערך מול נבי רובין, נמצאו בשעתם במסגרת עבודה לתואר דוקטור שערך אלוף-משנה במילואים דודו שי"ק, לשעבר סגן מפקד שייטת 13. הם עמדו לשמש סרט שתיכננו לפני כשש שנים מיכה פרידמן ואחרים, אך הפקתו הוקפאה כשלא נמצא לו מימון.

תת-אלוף רם רוטברג, מפקד השייטת לשעבר וכיום אחד משלושת המתמודדים על המינוי למפקד חיל הים, העריך אז כי ספינות החיל יוכלו לאתר את מיקומה המדויק של אלטלנה, למרות התזוזות בים ובקרקעיתו בששת העשורים שחלפו. קשה (או יקר) יותר להעלות אותה.

לדברי צוללן מנוסה, בעלי חברה הפועלת מתחת למים לאבטחת קידוחי גז ונפט ולהנחת כבלי סיבים אופטיים, "המיומנות קיימת בישראל. הבעייה העיקרית היא העומק. אם אלטלנה נמצאת על המדף היבשתי, רק 30 או 40 מטר מתחת למים, נוכל להגיע אליה בצלילה פשוטה, ואז תלוי כמה ימים יידרשו לנו לסרוק את המשבצת. אנחנו מדברים על מאות דולרים לצולל, כפול מספר צוללים, כפול מספר הימים. בעומק של יותר מ-200 מטר, כפי שאפשר להבין מיומן המבצעים, העלויות הופכות להיות אסטרונומיות. צריך להביא מקפריסין כלי מיוחד, שעולה 44 אלף דולר ליום".

הרבה פחות מכך - "סכום ידוע של כסף, וכמו כן חבילות עם חפצים יקרי ערך, אבנים טובות ותכשיטים וכמות של סמים מרדימים (נרקוטיים)" - היה בקופת אלטלנה, שנפרצה ושתוכנה נעלם עם השתלטות צה"ל עליה. הסכום נאמד ב-400 אלף פרנקים צרפתיים, 550 דולר ועוד "סכום ניכר של דולרים אמריקאים אשר רב החובל החזיק בקופתו עבור המנוח אברהם סטבסקי, שנחשד ברצח חיים ארלוזורוב וזוכה ממנו". חקירות בחיל הים, במטכ"ל ובמשרד הביטחון גילגלו את הכדור בלהטוטנות מגורם לגורם ומקצין לקצין. לבסוף מונה שמאי: "המהנדס קירשטיין נקבע לערוך אקספרטיזה מוסמכת באנייה "אלטלנה" על מנת למנוע סיבוכים", דיווח קצין המנהלה של חיל הים, אריה (לובה) אליאב, לשקולניק, הלוא הוא לוי אשכול.

פרקליטו של פיין לא הירפה, עד שלבן-גוריון נמאס, והוא הורה לשליש שר הביטחון, רב-סרן נחמיה ארגוב, למסור לתובע הכללי הראשי של צה"ל, רס"ן אברהם גורלי, את ההודעה הבאה, שנועדה לפרקליט: "האחראים לאנייה אחראים לפשע הכבד ביותר שנעשה למדינת ישראל, והאנייה הוחרמה". הפרקליט הנמען היה עורך דין מקס זליגמן, שמשרדו מייצג היום את הנאשם אהוד אולמרט.

יוסי שריד מביע דעה על מ' בגין וי' שמיר

2011-06-09T03:07:00.000-07:00

שריד: בגין ושמיר טרוריסטים כמו ערפאת

שר החינוך לשעבר היה חלק מפאנל לחג השבועות במהלכו השווה את מנהיגי ישראל ליו"ר אש"ף. הקהל הגיב בזעם ודרש התנצלות – שריד סירב

הפה הגדול של שר החינוך ויו"ר מרצ לשעבר יוסי שריד מצליח לסבך אותו שוב. בדיון לימודי לחג השבועות אמר שריד כי "מבחינתי מנחם בגין ויצחק שמיר הם לא פחות טרוריסטים מיאסר ערפאת", וזכה למחאה קולנית מהקהל.

שלשום בלילה נערך ליל לימוד לחג השבועות באולם צוותא בתל אביב. אחד הפנאלים נקרא "שיחה בשניים" וישבו בו העיתונאי עמית סגל מחדשות ערוץ 2 ויוסי שריד. השיחה עסקה בפרשנות כללית של התנ"ך ובתפישה יהודית וכשעברו השניים לשוחח על ערבות הדדית אמר שריד שהוא לא מרגיש קירבה גדולה במיוחד לכל היהודים.

בשלב כלשהו הוסיף שריד כי "מחבלים יהודים מרגיזים אותי יותר ממחבלים ערבים. הטרוריסט היהודי המנוול הזה אוחז ביד שלי ורוצה למשוך אותי יחד איתו בעוד שהערבי - מה לי ולו?". בהמשך השיחה הזכיר סגל לשריד את קשריו עם מנהיגי הפת"ח.

"אתה נהגת להיפגש עם טרוריסטים, יאסר ערפאת ומראוון ברגותי", ושריד ענה: "מבחינתי מנחם בגין ויצחק שמיר הם לא פחות טרוריסטים מיאסר ערפאת". למשמע הדברים, קמה באולם שהיה מלא מפה לפה מחאה קולנית. אחת הנשים ביקשה משריד לחזור בו, ושריד הגיב: "אם אני מצליח להרגיז - כנראה שאני עדיין בכושר".

אמש שריד לא חזר בו מהדברים. "אני לא יודע איך הגענו

מדיון על מגילת רות לעיסוק בנושא הזה", אמר בשיחה עם מעריב, "אבל בעיני כל טרוריסט יהודי וערבי הוא איש מגונה ולא חשובים לי הצידוקים שהוא מוצא לעצמו. כשעמית דיבר על יאסר ערפאת אמרתי שהוא איש שעמד בראש תנועה לשחרור לאומי. אני מכיר עוד אנשים שעמדו בראש תנועות שחרור לאומי. גם שמיר ובגין היו טרוריסטים. כל עם אוהב את הטרוריסטים שלו".

_______________

ונמצאת תגובה:

"יוסי שריד - חד בלשונו, קהה במחשבתו"

ח"כ עתניאל שנלר קורא להחרים את שר החינוך לשעבר יוסי שריד בעקבות דבריו, "ראוי להימנע מלהזמינו לאירועים בעלי אופי יהודי וציוני".

ח"כ עתניאל שנלר (קדימה) תוקף בחריפות את שר החינוך לשעבר יוסי שריד בעקבות דבריו הקשים נגד בגין ושמיר.

"דבריו של שריד על מנהיגי ישראל והשוואתם למנהיגי טרור מצביעים על אוטיזם כלפי מדינת ישראל, סמליה וערכיה. ראוי להימנע מלהזמינו לאירועים בעלי אופי יהודי וציוני, היות ובשנים האחרונות הוא מתרחק עד מאוד מערכים אלו".

שר החינוך לשעבר השתתף באירוע "שיחה לשניים" ב"צוותא" בתל אביב. במהלך השיחה אמר שריד: "מחבלים יהודים מרגיזים אותי יותר ממחבלים ערבים. הטרוריסט היהודי המנוול הזה אוחז ביד שלי ורוצה למשוך אותי יחד איתו בעוד שהערבי - מה לי ולו?".

שריד הוסיף "מבחינתי מנחם בגין ויצחק שמיר הם לא פחות טרוריסטים מיאסר ערפאת".

אורי אבנרי על פגישה אקראית עם מנחם בגין

2011-06-04T23:42:00.000-07:00

כאן:

פעם הלכנו לצפות בסרט שעלילתו התרחשה בעיירה סלובאקית בימי השואה. זקנה בודדה (אידה קמינסקי) לא הבינה מה מתרחש סביבה. כאשר נקראו היהודים להתאסף לקראת שליחתם למחנות-המוות, השכנים נאלצו לעזור לה. הגענו באיחור ומצאנו מקומות בחושך. בסוף, כאשר נדלקו האורות, קם מנחם בגין באחת השורות לפנינו. עיניו, האדומות מבכי, ננעלו בעיני רחל. כאילו היו לבדם בעולם, ניגש בגין ישר אליה, לקח את ראשה בין ידיו ונישק אותה על מצחה.

תגובתנו לטורו של תום שגב על "מפת מבצעי המחתרות בירושלים"

2011-05-26T23:52:00.000-07:00

בניגוד לטרור הערבי

בתגובה על "תיירות פיגועים" מאת תום שגב ("הארץ", 20.5)

ברצוני להעיר על דברי תום שגב על "מפת המבצעים של המחתרות בירושלים 1920-1948" (המפה, שיצאה בהפקת מרכז מורשת מנחם בגין, מבוססת על תחקירי שלי).

אכן, בניגוד לטרור הערבי, מאבק האצ"ל נגד השלטון המנדטורי הבריטי היה מוסרי וללא כוונה לפגוע באזרחים, ואילו הטרור הערבי נגד היישוב ונגד השלטון הבריטי כוון ועדיין מתכוון לפגוע בעיקר באזרחים.

המלחמה נגד האויב הערבי היתה בהכרח שונה בגלל אופי הלחימה, של קהילה מול קהילה, ומעולם לא נטען אחרת, לא בתקופת "שבירת ההבלגה" בסוף שנות השלושים ולא עם פרוץ מלחמת תש"ח לאחר הכרזת החלוקה ב-1947.

מן הראוי היה ששגב יציין את פעולות ההגנה, אשר אנשיה פוצצו את מלון "סמיראמיס" (מס' 136 במפה) וגרמו למותם של 26 אזרחים כולל דיפלומט ספרדי, או את הריגתם של שני ערבים ב-1928 בידי שליחי ההגנה רק מפני שהטרידו את בנות ישראל (פעולה מס' 7).

אשר לאי ההכללה של פעולות החי"ש, צוין בפירוש במבוא, ש"רבו מאוד המבצעים" בתחילת מלחמת הקוממיות ונאלצנו להגביל את עצמנו מבחינה כמותית, ובנוסף, בחרנו שלא להפריד את ההגנה לחלקיה. כמו כן לא נכללו שיירות האספקה לעיר ולא הטבח של שיירת הדסה, היות שהמונח "מבצע" משמעותו לדידנו פעולה אופנסיבית.

רשאי שגב להחזיק בתפישה אידיאולוגית אחרת ביחס לערך ולחשיבות של מבצעי המחתרות, ועל זכותו זו אין חולק.

ישראל מידד
מדור תכנים ומידע
מרכז מורשת מנחם בגין
ירושלים

ביקורת של תום שגב על מפת מבצעי המחתרות בירושלים

2011-05-24T14:27:00.000-07:00

עודכן ב- 13:34 23/05/2011

שיעור היסטוריה | ומה לא מוזכר במפה של מרכז בגין?

מאת תום שגב

תיירות פיגועים

מנחם בגין נהג לדחות כל השוואה בין פעולות הטרור שביצעו אנשי אצ"ל לפעולות המחבלים הפלסטינים. הוא טען שבניגוד לערבים, אנשי אצ"ל חסו על חיי אזרחים. יותר מזה רגז בגין כאשר כונו אנשי אצ"ל "פורשים" ונודו מפנתיאון הגבורה הישראלי. כראש ממשלה טרח בגין רבות לתיקון הנרטיב ההיסטורי, ולאחר מותו קם בירושלים "המרכז למורשת בגין", הפועל מכוח חוק מיוחד, במימון חלקי של המדינה.

לאחרונה פירסם המרכז מפה למטיילים. יש בירושלים מסלולי אופניים, יש הבאים אל העיר כדי להפריח בלונים, יש ההולכים במסלול חנוכיות ויש הבאים למצעד הגאווה. גאוותו של המרכז היא על פעולות הטרור שעשו אנשי אצ"ל ולח"י. המפה שפירסם מוליכה את המטיילים במסלול פיגועים.

זו מפה גדולה ומאירת עיניים שמודפסת בפאר על נייר כרומו. בסך הכל, מסומנים בה 165 דגלונים. רובם הגדול מציין פיגועים שביצעו אנשי אצ"ל ולח"י, מיעוטם פעולות שביצעו אנשי ההגנה והפלמ"ח. בניגוד לטענות בגין, המפה מונה שורה של פיגועי טרור מובהקים, לרבות הטלת פצצות בריכוזים אזרחיים, כגון אוטובוסים ושווקים. הפיגועים מתוארים כ"פעולות תגמול".

כרונולוגית הפיגועים המלווה את המפה מחזקת את התזה שלא פחות משנועדו לפגוע בערבים ובאנגלים - נועדו פעולות הארגונים השונים לחזק את מעמדם, לקראת המאבק על השלטון במדינה שעמדה לקום. הרושם העולה מהמפה הוא שתחרות זו נמשכת עד היום.

כצפוי, המפה מלמדת שאצ"ל עשה הרבה יותר למען המדינה מההגנה. מספר הערבים שהרג גבוה כמעט פי ארבעה ממספר הערבים שהרגה ההגנה (על פי המפה, בסך הכל כ-250. למעשה היו יותר). נהרגו גם כ-60 אנגלים, רובם ככולם בידי אצ"ל ולח"י. ההגנה בעיקר הפריעה: אחת מכל ארבע פעולות שביצעה נועדה, על פי המפה, לפגוע באצ"ל.

אין אזכור למאמצי ההגנה להגן על הרובע היהודי. לא לחי"ש (חיל השדה) של ההגנה, לא לשיירות שהביאו אספקה לעיר הנצורה, לא לשיירת הל"ה ולא לפעולות אחרות. על הר הצופים ימצא המסייר על פי המפה ציון ל"ניסיונה הכושל של ההגנה לכבוש את אוגוסטה ויקטוריה". האירוע המשמעותי באמת שאירע בקרבת מקום לא מוזכר כלל: ההתקפה על שיירת הרופאים: 78 מנוסעיה, רובם אנשי "הדסה" והאוניברסיטה העברית, נהרגו. אפשר לנחש מדוע אין לתקרית הזאת מקום במורשת בגין: אולי מפני שהשיירה נסעה בחסות ההגנה, אולי מפני שאנשי אצ"ל ולח"י לא חשו להגנתה ואולי מפני שההתקפה באה ימים אחדים אחרי כיבוש הכפר דיר יאסין בידי אנשי אצ"ל ולח"י.

פרשת דיר יאסין מתוארת בהרחבה על המפה. כצפוי, הטקסט מתאר את כיבוש הכפר כפעולה צבאית לכל דבר, שלא גרמה למותם של יותר מ-110 פלסטינים, וקובע: "כשליש מהכוח הלוחם של האצ"ל והלח"י נפגע מהאש וסבל מהרוגים ופצועים רבים". המפה אינה מציינת את המספרים: 35 פצועים וחמישה הרוגים.

מפת מבצעים של ארגוני המחתרות בירושלים

2011-05-14T23:28:00.000-07:00

הופיעה "מפת המבצעים של המחתרות בירושלים 1920 – 1948"

המפה היא יוזמה של מרכז מורשת מנחם בגין ובה 170 פעולות אשר בוצעו בידי ארגוני המחתרות השונים בירושלים בתקופה שבין 1920 עד 1948. ישראל מידד היה האחראי על התחקיר והכתיבה.

המפה הצבעונית כוללת, בשני צדדיה, גם מפת העיר השלמה וגם הגדלה של מרכז העיר והמבצעים מסומנים בה. במקרא - רישום של כל פעולה בסדר כרונולוגי יחד עם תאריך הפעולה, הארגון המבצע, מקום הפעולה ותיאור תמציתי של הפעולה ותוצאותיה. בנוסף, יש מבוא, מסלול סיור מוצע ותיאור מפורט יותר של שש פעולות שנבחרו כדוגמאות [כולל מלון המלך דוד, פיצוץ תחנת הרכבת, ההתנקשות בשוטר וילקין, דיר יאסין, פלוגת בית"ר בעיר העתיקה וההתנקשות בקצין ברוס], וכן, תמונות וקטעי עיתונות.

העטיפה:

חלק מהמפה

ידידים וקרובים מספרים על מנחם בגין

2011-05-14T22:27:00.000-07:00

הקלטה מהרדיו:

חלק א'

חלק ב

מזכרונותיו של עזריאל נבו

2011-05-14T22:20:00.000-07:00

מתוך הראיון עם עזריאל נבו עם בן כספית

עזריאל נבו, המזכיר הצבאי שליווה את ראשי הממשלה בגין, שמיר, פרס ורבין ברגעים הקשים ביותר, מדבר לראשונה על הכל. מסמך מצמרר

"הייתי מתקשר למנחם בגין כל בוקר, בסביבות חמש. הוא היה שומע את חדשות הבי-בי-סי בחמש ואז הייתי מתקשר לעדכן אותו על מה שקרה בלילה. ובדרך כלל בלילה לא קרו דברים טובים בלבנון, האירועים היו נוראיים. הרוגים, פצועים, כל הדברים האלה שאכלו את בגין.

"רוב הפעמים הוא היה אומר לי, עזריאל, אני כבר יודע. שר הביטחון כבר דיבר איתי. התברר לי שאריק שרון היה מעיר אותו בלילה, כמעט כל לילה, באופן שיטתי. כל כמה שעות. עם העדכונים הכי קשים. הוא היה מתיש אותו ככה, פשוט הורג אותו. בגין היה בא למשרד בעיניים עצומות. שרון היה מדווח לו על כל הרוג. דן מרידור ואני קראנו לשרון, בשיחות בינינו, 'סמל דיווח'. הוא פשוט חיסל את בגין".

ואף אחד לא העיר לו שום דבר?

"מי יעיר לו? אנשים פחדו ממנו פחד מוות. פחדו להביע דעה. ואני, כמזכיר צבאי, בימים האלה כל התעבורה, כל הזרמת החומר, כל הקשר עם ראש הממשלה היה דרכי, חוץ מהחריג של שרון. רק הוא, כדרג המיניסטריאלי, כשר הביטחון, היה מרשה לעצמו להתקשר לבגין ישירות. ולא פעם אחת בלילה, כמה פעמים.

"אני הייתי איש צעיר מאוד אז, ותאמין לי שאני הייתי מותש לגמרי, גמור. תאר לעצמך מה עבר על בגין. זו הייתה אחת התקופות הקשות בחיי. מתח עצום, תחושות של מועקה ולחץ בחזה, אתה מקבל את כל האינפורמציה, והדברים קשים, הורסים, ואתה צריך להחליט מה אתה מעמיס על ראש הממשלה ומה לא, מתי להעיר ומתי לא, פשוט נורא. נורא".

לדעתך שרון העיר אותו בלילה בכוונה? רצה להתיש את בגין כדי לשבור את כוח ההתנגדות שלו?

"לדעתי כן. הוא התיש אותו בכוונה. בכל התקופה שלי כמזכיר צבאי אני יכול לספור כמה פעמים הערתי ראש ממשלה באמצע הלילה. צריך לשבת, להתלבט, לא על כל דבר מעירים, בטח לא על דברים שאפשר לדווח גם בבוקר ולא צריך לקבל החלטה מיד.

"אני הערתי את בגין מעט מאוד פעמים, והוא העיר אותו כל לילה. תוסיף לזה את כל מה שמסביב, את המצב הבריאותי שלו, את המוות של עליזה, את מצב המלחמה, את ההרוגים שפשוט גמרו אותו, ותקבל מה שקיבלנו".

כך, במונולוג המצמרר הזה, נפתחה השיחה הראשונה שלי עם עזריאל נבו, מי שהיה מזכירם הצבאי של ארבעה ראשי ממשלה במשך למעלה מ-11 שנים רצופות.

הוא התחיל כסגנו של אפרים (פרויקה) פורן אצל מנחם בגין, אחר כך ירש את פורן ועבר עם בגין את השנים האיומות ההן במלחמת לבנון הראשונה, המשיך עם יצחק שמיר, ואחריו עם שמעון פרס (ממשלת הרוטציה), ובחזרה לשמיר, וסיים עם יצחק רבין.

אין תפקיד רגיש יותר ממזכיר צבאי של ראש ממשלה, אין תפקיד שוחק, אחראי ועוצמתי ממנו. נבו עשה קדנציה אינסופית, השתחרר בדרגת תת-אלוף (הספיק עוד להיות נספח צבאי בלונדון), ומאז לא באמת הסכים לדבר על מה שראה שם, בתוך החדר. הוא בן 63 היום, שמור, מטופח וחד. מגדל נכדים, עושה עסקים, לא ממורמר ולא מתוסכל, אבל מודאג. מודאג מאוד.

פגישה סודית במסובים

אולי הגיע הזמן לספר מה היה שם בדיוק במלחמת לבנון? מי רימה את מי? האם שרון באמת גרר את בגין והממשלה לתוך הבוץ הזה?

"ברור. הוא משך את בגין פנימה לאט לאט ובצורה מחושבת מאוד. תמיד אמרתי ששרון לא עשה שום דבר ללא סמכות או רשות. הוא לא רימה את הממשלה. הוא היה מספיק חכם כדי לקבל אישור על כל צעד שעשה. אבל הוא בנה את הצעדים האלה בצורה מאוד חכמה. הוא דרש שכל יום תהיה ישיבה, שכל יום הוא יציג את הכל.

"ראיתי את אמיר דרורי ז"ל, איש גדול וחזק, ראיתי איך הוא מתגמד כששרון היה תוקע בו מבט. אני לא אשכח את הפרצוף הזה. כל מי שאריק היה תוקע בו מבט, היה מתקפל. והוא היה מציג מפות, ומושך את כולם פנימה בשיטת כדור השלג. זה פשוט התגלגל.

"רוב הפגישות היו אצל בגין בבית, בקומה השנייה, אחרי ששבר את האגן וסבל מבעיית ניידות. שרון היה פשוט תוקע מבט בדרורי ומשתק אותו. היה פחד מסביב. הגענו למצב שראש אמ"ן יהושע שגיא התקשר אליי ורצה לראות אותי בשקט, בלי שאריק יידע. אמרתי לו שאני אבוא אליו, אבל הוא פחד. נפגשנו בשבת, בצומת מסובים. שלא יראו אותנו".

מה הוא רצה לספר לך?

"לעדכן אותי בדברים בלי ששר הביטחון יפריע. גם אורי שגיא, שהיה אז רמ"ח מבצעים, היה קורא לי בשקט לבור, לספר לי מה הולך באמת".

והמידע הזה הוסתר מבגין?

"לא רק מבגין. מכל הממשלה. שרון היה משיג אישור לכל דבר, אבל הוא עשה את זה בחוכמה רבה. הוא בא, מסביר לשרים שהסורים יושבים על הכיפה הזו, ואם צה"ל לא ימהר לתפוס את הכיפה שממול, הסורים יתפסו אותה, וזה יהיה אסון וכו'.

"וכולם היו מאשרים, ואף אחד לא יודע להיכנס לפרטים או לשאול את השאלות הנכונות. רק מוטקה ציפורי (שר התקשורת דאז - ב.כ) הבין את הסיפור, היה בודק, היה שואל, הוא ידע את האמת, הוא היה מודד בסרגל את המרחק של קו ה-40 קילומטר, אבל היו קופצים עליו.

"הוא הבין את מה שקורה, הוא השתולל, אבל התייחסו אליו כמו אל משוגע. וככה זה התגלגל עד שבשלב מסוים כבר לא יכולת לשלוט על זה או לעצור את זה. הגעת למצב שאתה נגרר אחרי הפעילות של עצמך".

גם רפול לא דיווח אמת

בגין דיבר מתישהו, גם בפורומים אינטימיים, נגד שרון?

"מעולם לא".

היו מקרים של דיווחי שקר?

"למשל, אחרי הפגישה שלי עם שגיא, התקשרתי לבגין, זה היה שבת בצהריים, ואמרתי לו שאני צריך לעדכן אותו בעניין המסוים הזה. הוא אמר לי שהוא כבר עודכן על ידי שר הביטחון. אמרתי לו, 'אדוני ראש הממשלה, יש לי אינפורמציה אחרת'. הוא אמר לי, 'אתה שמעת מה אמרתי, אני כבר מעודכן משר הביטחון'.

"אבל אני התעקשתי, וזה לא היה קל, וסיפרתי לו את האמת. ואז השתרר שקט בצד השני של הקו, והוא אמר לי בדרכו הבגינית, 'אני מאוד מודה לך שעדכנת אותי', וסגר."

אתה מצייר תמונת מצב חמורה מאוד.

"אבל זה מה שהיה. גם רפול לא תמיד דיווח אמת. פעמים רבות הוא דיווח שקר. קח דוגמה: בתקופה ההיא הדיווחים לא זרמו במחשב, סמלי המבצעים היו פשוט מרימים טלפונים אחד לשני, ומקריאים את הדיווח, ורושמים אותו ומעבירים הלאה. לא היו לנו מחשבים.

"אני זוכר את הפקס הראשון שקיבלנו בלשכה, הוא היה בגודל של מכונת כביסה, דן מרידור היה הטכנאי האחראי והיה דואג לשחרר את הנייר הכימי שנתקע. בקיצור, יום אחד אני מתחיל לקבל דיווחים מוזרים: כוח צה"ל מונע מחיילי האו"ם לחזור מנהריה לנאקורה, ואחר כך כוח צה"ל מונע מאנשי האו"ם לצאת מנאקורה, ואחר כך כוח צה"ל מלווה את אנשי מקורות בדרכם לסגור את המים למחנה נאקורה של האו"ם, וכו'.

"אני רואה את זה ועיניי חשכות. עם כל התסבוכת עכשיו בלבנון, אנחנו צריכים להסתבך גם עם האו"ם? להטיל מצור על נאקורה? ניגשתי לבגין ודיווחתי לו. הוא היה בלשכתו בכנסת ואמר לי שזה לא יכול להיות. הוא ביקש לברר עם רפול, והתשובה מלשכת הרמטכ"ל הייתה שאין דבר כזה".

כך הפכתי לאויב העם

"בשש בערב הוא חזר ללשכה במשרד, אז נכנסתי אליו ושמתי לו על השולחן את כל הדיווחים בסדר הכרונולוגי שהתקבלו. הוא הביט בזה, ונהיה לו פרצוף זועף כזה, מכורכם, כמו שבגין נראה כשהוא רתח. הוא ביקש שישיגו לו את הרמטכ"ל. בדרך כלל הוא קרא לו רפול, אבל הפעם זה היה 'הרמטכ"ל'.

"כשרפול עלה על הקו הוא אמר לו, 'אדוני הרמטכ"ל, אתה דיווחת לי ככה וככה, אבל עזריאל מדווח אחרת, ואני רואה את הדיווחים, אני מורה אותך, תחזיר מיד את המצב לקדמותו'. במילים האלה. וכעבור חצי שעה אני מתחיל לקבל את הדיווחים ההפוכים. כוח צה"ל מלווה את אנשי מקורות לפתוח את המים לנאקורה, וכו'. אחרי יומיים אני רואה את רפול, והוא נופף מולי באצבע הקצוצה שלו ואמר לי 'נאקורה, הא? זה מה שמעניין אותך'. והפכתי לאויב העם".

אני מנסה להבין איך הכול התחיל. בגין ידע למה הוא נכנס, או שגררו אותו פנימה?

"בגין האמין שהוא נכנס לפעולה מוגבלת. לא הוא, ולא אף אחד אחר, לא הבינו בהתחלה מה אריק מתכנן ולאן זה הולך. חוץ מבעלי הסוד המעטים של שרון, אלה שהוא שיתף ברעיונותיו. אחד מהם הלך לעולמו לא מזמן, אברשה טמיר.

"אני חושב שאצל שרון, ובסביבה שלו, הבינו מה עושים. אבל בגין והממשלה ידעו רק חלק קטן. בוא נגיד שהמהלך הראשון והכוונה הראשונה הייתה לעשות פעולה מוגבלת. זו הייתה ההחלטה. להרחיק את האיום מגבול הצפון. משם זה התגלגל. לא הייתה כוונה שזה יימשך הרבה זמן".

ראית את בגין דועך לנגד עיניך?

"כן. אי אפשר היה לא לראות את זה. זה היה מכמיר לב. שמע, הוא היה רואה את משפחות ההרוגים והיה נגמר לי מול העיניים. אני זוכר מקרה אחד, נדמה לי עם המשפחה של חזי שי, שהם היו חברי ליכוד או משהו, והמשפחה הגיעה פעם אלינו, ונתנו להם להבין איכשהו שחזי איננו.

"הייתה איזו דליפה או איזו טעות, והאמא נשכבה על הרצפה והתחילה לצרוח ולצרוח, והוא, בגין, עמד שם. ניגשתי אליו, ואמרתי לו, אדוני, אני מאוד מבקש ממך, תצא מהחדר, גש למשרד שלך, אתה לא צריך להיות כאן, והוא תקע בי מבט ואמר, 'עד שהיא לא קמה מהרצפה, אני לא זז מפה'. אמרתי לו שזה לא נעים, והוא חזר על דבריו. 'עד שהיא לא תקום, אני כאן'.

"פעם שמחה ארליך, שהיה סגן ראש הממשלה ומדי פעם הייתי מעדכן אותו, תפס אותי, הביט בי בחמלה, ואמר לי, 'אתה יודע שאתה הורג את מנחם?'. אמרתי לו, 'רב שמחה, אני הורג את מנחם?'. הוא אמר לי שההודעות שלי גומרות אותו. אמרתי לו, 'מה אתה רוצה שאני אעשה, אייפה את המציאות כמו כל האחרים? זו האמת, הוא ראש הממשלה וצריך להגיד לו אותה'.

"הרי בשלב מסוים, נדמה לי שזה היה לפני ראש השנה, הוא פשוט נסע הביתה ולא יצא יותר. יחיאל קדישאי, דן מרידור ואני דיברנו על זה הרבה. לדעתי, צריך היה להעמיד את שלושתנו לדין, על שהסתרנו מהציבור את מצבו של בגין. הוא הסתגר שם בבית, ואנחנו המשכנו כרגיל. כאילו הכל בסדר. והציבור לא ידע בעצם על מצבו של ראש ממשלת ישראל".

לוח הזמנים הסודי

המשכת לעדכן אותו?

"המשכתי לעדכן אותו טלפונית ושלחתי לו חומר. מה הוא עשה עם זה, אני לא יודע. אבל לא נתנו לי לבקר אותו ממש, את זה עשו קדישאי ומרידור".

אז אתה עוד יכול לצאת עם נסיבות מקלות...

"שמע, היינו צריכים לבוא ולהגיד, חבר'ה, זה לא יכול להימשך ככה. אי אפשר לשחק שיש ראש ממשלה, כשבעצם אין. זה היה חוסר אחריות. זו הייתה שגיאה. גם אני הרגשתי אז, לפעמים, שקשה לי להמשיך לסחוב את הנטל הזה".

אתה מדבר על תקופת ההסתגרות שלו, עוד לפני שהוא בא לממשלה ואמר "איני יכול עוד".

"נכון. הוא הסתגר בבית הרבה קודם. אתה יודע מה היה המסמך הכי סודי במדינה באותם ימים? לוח הזמנים של ראש הממשלה. בגין היה בבית, לא היו ישיבות, לא היה לו"ז, לא היה כלום, הוא לא היה מגיע, ועדיין כל יום הדפיסו את הלו"ז שלו. וזה היה דף חלק. ריק לגמרי. אין דברים כאלה. זו הייתה התקופה הכי קשה שאני זוכר."

אגב, בית ראש הממשלה של אז, לא דומה למה שיש היום.

"נכון. גם בית ראש הממשלה היה במצב קטסטרופלי. הוא לא הסכים שישפצו לו את הבית. בשום אופן. והרי בית פרטי לא היה לו. אחרי שפרש השיגו לו דירה זעירה בדמי מפתח. לדעתי, אחת הסיבות שהוא החליק באמבטיה ושבר את הירך הייתה מצב הבית.

"כשחזר מבית החולים אני זוכר שהכנסנו אותו בכיסא גלגלים. אני עזרתי להעלות את הכיסא לקומה שנייה, היה חדר שינה, ולידו עוד חדר, שם התקינו לו מיטה מיוחדת מבית החולים שסייעה לו קצת. הוא שכב שם, ואני הייתי בא ומעדכן אותו.

"יום אחד, זה היה חג האורים, הגעתי לבית, הכול היה חשוך, עליתי במדרגות. המאבטחים הכניסו אותי. לא היה אז צוות בבית, אלה היו רק בגין ועליזה וזהו, ואני מסתובב בדירה ועושה רעש ולא מוצא אף אחד, ומכחכח בגרוני.

"אחרי כמה דקות עליזה יוצאת, והיא חבושה במסכת חמצן עם צינור מאריך גדול שמחובר למכל, והיא אומרת לי פתאום 'הו, שלום עזריאל, אתה צריך את מנחם?'. ואמרתי שכן, והיא קוראת 'מנחם, מנחם, עזריאל כאן', ואומרת לי להיכנס לחדר שינה, ואני נכנס, וחוצה את חדר השינה, ונכנס לחדר השני שבו הייתה המיטה המיוחדת, והוא יושב שם במיטה, רואה אותי, תוקע בי מבט נזיפה, ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי, והוא אמר לי לחכות לו למטה.

"אחרי רבע שעה הוא דידה איכשהו למטה ואמר לי, 'אתה יודע שאני יכול להיות אבא שלך?'. אמרתי לו שכן. ואז הוא אמר, 'אתה יודע שלא נכנסים לחדר שינה של זוג נשוי?'. אז אמרתי לו שלעולם לא אעשה את זה יותר".

המוות של עליזה הכה בו אנושות.

"לגמרי. האהבה ביניהם הייתה מיוחדת. הדאגה שלה אליו הייתה מרגשת. ביום השני למלחמה נסענו לצפון, עלינו לבופור, היא התקשרה אליי וביקשה ממני לבוא. זה היה מעשה חריג מאוד מבחינתה. כשבאתי, היא ביקשה ממני שהנהג לצפון יהיה אריה, כי הוא מכיר את מנחם, ויודע מתי הוא צריך לקחת את התרופות, ויודע לטפל בו, והיא מאוד ביקשה שבגין לא יידע שהיא דיברה איתי.

"פעם, כשהיינו בביקור בוושינגטון, והביקור הוארך בכמה ימים, נגמרו לבגין החולצות. עליזה ביקשה שנקנה לו שתי חולצות לבנות פשוטות, כמו שהוא אוהב. כשהביקור נגמר, היא שאלה כמה עלו החולצות. החבר'ה ממשרד החוץ אמרו לה שזה על חשבון הביקור. אז היא התעקשה. ושוב אמרו לה שזה הביקור. אז היא אמרה שהביקור לא לובש חולצות, ושילמה".

אני הייתי בשואה

בבופור בגין אמר שלא היו נפגעים ושהיו למחבלים "מכונות ירייה". זה גרר גלי צחוק ולעג. היו נפגעים על הבופור.

"הוא אמר את זה, כי זה הדיווח שקיבלנו ממשרד הביטחון. זו הייתה תרבות הדיווח. אני אגיד לך דבר קשה. לצערי, במהלך השנים לימדנו את הערבים להילחם, ולמדנו מהם לדווח. אני יודע שמדובר באמירה נוראה, אבל אני חושש שהיא נכונה. למדנו לעגל פינות, לספר סיפורים, וזה הגיע לכל הרמות. ותרבות הדיווח היא בעיה קשה שלנו.

וככה זה גם התגלגל במלחמה ההיא, וראית על בגין איך הוא נגמר מזה, והחלו ההפגנות, ועמדו ליד הבית שלו, וראית כמה קשה הוא לוקח את זה, איך הוא מתרסק. הוא היה חסר אונים, הייתה תחושה שכל מה שעושים מתקלקל, איך שלא נתקדם נספוג יותר אבידות, ומתחילים לספור לו את ההרוגים, והוא נקרע".

איך הוא עמד מול הביקורת בעולם?

"כלפי חוץ, הוא שמר על פאסון. לא התכופף. בתקופה של ההפצצות על ביירות הייתה שיחת טלפון שלא אשכח לעולם, עם הנשיא רונלד רייגן. בגין בדיוק נח בלשכה בכנסת, היה לו שם קיטון מיוחד, ופתאום הבית הלבן על הקו והנשיא מבקש את ראש הממשלה. הלכתי להעיר אותו, וטלטלתי אותו קצת.

"אחר כך הוא אמר לנהג שלו, 'פתאום אני רואה מישהו עם ברדל'ה (זקנקן) קטן כזה מטלטל אותי, ואומר לי שרייגן על הקו'. ואני זוכר אותו הולך בגרביים לטלפון, ועל הקו הנשיא האמריקאי. זה היה סוריאליסטי לגמרי. ורייגן אמר לבגין, 'אדוני, מה שאתם עושים עכשיו בביירות זה הולוקוסט'. שואה.

ובגין, למרות המצב ולמרות הכל, אמר לו 'מיסטר פרזידנט, אותי, אתה לא יכול ללמד מה זה שואה. אני הייתי בשואה, ואף אחד מכם לא היה שם'. זו אמירה קשה להגיד לנשיא האמריקאי, אבל הוא שמר על הגאווה שלו עד הסוף."

הוא דיבר על הקשיים, על הדיווחים, הוא התלונן? קיטר?

"תראה, כשאני משווה בין בגין לשלושת ראשי הממשלה האחרים שעבדתי איתם, אז יש בגין ויש כל השאר. אני הרי הערצתי אותו, הייתה בי יראת כבוד עצומה אליו. אבא שלי היה איש אצ"ל, אמי הייתה בית"רית. בבית קראו עיתון חרות. קראתי את כל הספרים שלו.

"אבא שלי לא קיבל קידום במשטרה 20 שנה בגלל עברו באצ"ל. בגין, מבחינתי, היה משהו קדוש. הייתי נכנס לחדר של אדמו"ר. הייתה סביבו הילה. לא יכולתי לתקוע בדיחות. זה לא היה ראוי. והוא מעולם לא הגיב להפגנות או למראות הקשים. מעולם לא הסגיר מה עובר עליו.

"הפעם היחידה שראיתי ממנו משהו כזה הייתה אחרי פרסום מסקנות ועדת החקירה, כשישבנו איתו ביחד והיה ברור שצריך לפטר את שרון, וכולם אמרו לו את זה. הוא ישב שם בחדר, על הכורסה, ומסביבו כולנו, וכל אחד אמר משהו וכולם דיברו על זה שצריך להגיד לשרון שזה נגמר, ואז הוא נאנח אנחה עמוקה כזאת ואמר, 'קינדערלאך, אוי, כמה שלכם קל להגיד את זה. ואני צריך לעשות את זה'".

בגין היה מענטש

מאיזו מחלה הוא סבל, בעצם? דיברו על מאניה-דיפרסיה.

"כל מה שנותר לי זה לצטט מה שאמר בזמנו אריה נאור, כששאלו אותו אותה שאלה: 'לא למדתי מדיצינה'. אבל היה לי קשה מאוד לראות את הדעיכה שלו. ואני אומר שוב, העובדה שזמן רב כל כך הוא לא תפקד, ולא היה ראש ממשלה, והציבור לא ידע, היא מדהימה. היום זה לא יכול לקרות".

הספקת לעבוד איתו גם בהפצצת הכור?

"כן. זה היה הרבה קודם, הייתי סגנו של פרויקה פורן. זה היה שיעור מאלף במערכת קבלת החלטות, ברצינות של הדיונים. ואני יכול להעיד מבפנים, בוודאות מוחלטת, שלא היה שם שום שיקול פוליטי. דיברו על הסמיכות לבחירות וכו', וזה מופרך לגמרי.

"היו כאלה שניצלו את הסיטואציה כדי להדליף את העיתוי מראש, ולכן זה נדחה כמה פעמים. והיו חילוקי דעות קשים בין הארגונים, במוסד, באמ"ן. אני זוכר שראש המוסד התנגד, סגנו תמך, ואותו מצב בדיוק באמ"ן. והועלו כל השיקולים, וכף המאזניים התנדנדה כל הזמן, ובסוף בגין קיבל את ההחלטה.

"וראיתי את המימד האנושי שלו שם, כי המזכירה, הקצרנית שכתבה את כל הפרוטוקולים של הדיונים הייתה מיתק'ה יפה, והבן שלה היה דובי יפה, אחד הטייסים שאמור להשתתף בתקיפה. בישיבה האחרונה, אצל בגין, שהתקיימה בערב שבועות, היה צורך להסיע את השרים הדתיים שלא יחללו חג והוכנו מסוקים.

"פרויקה ישב בבור, ואני אצל ראש הממשלה, וכשהגיע דיווח שהטייסים חוזרים וחצו את הקו של עקבה הוא ביקש שאתקשר למיתק'ה ואספר לה שהכול בסדר. על זה הוא חשב באותו רגע. ואחר כך נסענו לביקור בטייסת, והוא ביקש שניקח אותה איתנו. הוא היה מענטש.

"פעם נסענו לצפון, ופתאום באזור בית שאן המאבטחים מקבלים הודעה בקשר שצריך דחוף את ראש הממשלה בטלפון. מה עושים? עוצרים בתחנת דלק קטנה, אני נכנס לבעל התחנה, אומר לו 'שמע, ראש הממשלה בגין כאן בחוץ, הוא צריך לעשות טלפון'. ובית שאן זה מעוז של בגין.

"האיש מתרגש, לוקח מגבת עם גריז מנקה מהר את השולחן. המשרד זעיר, מטונף, זה לא נראה כמו תחנות הדלק של היום, ובגין נכנס, מובן שהוא מתנצל על שהוא מפריע לעבודה. מחייגים בטלפון החוגה הישן ההוא, ובגין מדבר, והשיחה נגמרת, והוא שוב מתנצל, ונכנסים למכונית, ומה בגין שואל? אם שילמנו לבעל התחנה על השיחה.

"הוא תמיד חשב על האחרים. גם כשהיה בכיסא גלגלים, וגם כשדידה בקושי. הסיפור שלו נגמר בצורה הכי טראגית שאפשר. זה התחיל בשיאים, עם השלום עם מצרים, והכור, ונגמר כמו שזה נגמר. עד שהוא הגיע למצב שאינו יכול עוד".

לא הופתעת כשהוא אמר את זה.

"ממש לא. וכל השרים התנפלו עליו, תישאר, אתה יכול, נעזור לך, ואמרתי לעצמי, תעזבו את היהודי הזה, הוא לא יכול, הוא באמת לא יכול".

אובססיה לחומר מודיעיני

ואז בא שמיר.

"כן. שמע, הציבור לא מכיר את שמיר מספיק. הוא היה אדם מדהים. מדהים. איש אמיתי. אין סיכומים מתחת לשולחן, לא צריך פירוש רש"י לכל דבר, לא צריך להתפתל כדי להבין מה הוא רוצה. תמיד ידעת מה הוא רוצה. מכולם, הכי כיף היה לעבוד איתו.

"הוא היה שותה את החומר המודיעיני, קורא אותו בטירוף, במהירות שיא. הוא הרי היה איש מודיעין כל חייו. הוא גם הבין את החומר לעומק. האיש הזה היה קורא כמו שד, היה לו זיכרון צילומי, הוא היה לוקח הביתה את הכול, ועל הדף של הלו"ז היה רושם שאלות והערות לי, ליוסי (בן אהרן) לכל האנשים. בבוקר היה מגיע עם הדף, מחלק משימות וקדימה לעבודה. לא צריך ישיבות ולא צריך בלבולי מוח".

גם אז היה הרבה חומר מודיעיני?

"הררי חומר. היה לי עוזר, חלק מהזמן זה היה עמוס גלעד, וחלק אחר חובב שפירא (היום במשרד מבקר המדינה). הם עזרו לי לעבור על החומר והייתי מכין כל יום תיק גדול לראש הממשלה. אגב, בנושא של החומר המודיעיני, שני ראשי הממשלה מהמחתרת, בגין ושמיר, היו שונים מרבין ופרס.

"בגין ושמיר היו קוראים הכול, ומחזירים כמו חדש. כאילו לא נגעו. הייתה להם, בעיקר לשמיר, אובססיה לחומר מודיעיני. שמיר היה קורא הכול, גם מה שממורקר וגם מה שלא. הוא היה מוצא שגיאות בלקטים של אמ"ן, הוא ירד לכל פרט, היה מעיר על טעויות בתאריכים.

"אבל גם הוא, וגם בגין, לא השאירו סימן או חותם על החומר. הרי נהוג לחתום על נייר, סימן שקראת. פרס ורבין חתמו על הכול. בגין ושמיר לא. והייתה כאן בעיה, כי היו פעמים שהם טענו שלא ראו ולא ידעו ולא עדכנו אותם, והרי אני העברתי להם, ולא יכולתי להוכיח להם שהם כן אמורים לדעת את הדברים. בגין היה משאיר את החומר מסודר טיפ טופ, בדיוק כמו שקיבל, בלי סימן. גם שמיר.

"פעם אחת שמיר התלונן ששמע ברדיו משהו שלא ידע, ואני אמרתי לו שהוא קיבל על זה עדכון, והוא אמר שלא, אז פשוט הלכתי למזכירה וביקשתי ממנה להכין חותמת עליה כתוב 'חזר מראש הממשלה', והייתי מחתים את החומר שחזר מראש הממשלה בחותמת הזו, וכך פתרתי את העניין. ובפעם הבאה ששמיר התלונן פתחתי לו את החומר הרלוונטי, הוא ראה את החותמת, חייך ואמר שאני בנדיט".

ובגין?

"היתרון של מזכיר צבאי זה שהוא הגורם הכי קרוב לראש הממשלה. אין בינו לבין ראש הממשלה חיץ, אין מתווך. מה שאתה מחליט להעביר לו, זה מה שהוא מקבל. והייתי מכין לבגין ערימה של חומר, ולמעלה, בהתחלה, שם את הניירות החשובים, ודברים שאני הייתי כותב לו.

"ופעם, בעניין מסוים, כתבתי לו נייר חשוב ושמתי בראש החומר בלילה. למחרת, בישיבת הממשלה, מדברים על הנושא, ואני רואה שבגין לא מתייחס. רצתי למטה, נכנסתי לחדר שלו, פתחתי את החומר, ראיתי את הנייר עומד שם, בדיוק במקום ששמתי אותו, כאילו שלא נגעו בו.

"שאלתי את עצמי אם הוא קרא. חזרתי לישיבת הממשלה ומישהו העביר לי פתק בכתב ידו של בגין. 'עזריאל ידידי', הוא כתב לי, 'בוודאי שמת לב שבדבריי התייחסתי לנייר שהכנת לי אתמול. מ.ב.'. הבנתי שכשלא הייתי בחדר הוא דיבר על זה".

יחיאל קדישאי מבקר בארכיון קדישאי במרכז בגין

2011-05-08T04:40:00.001-07:00

הארכיון במרכז מורשת מנחם בגין הוקדש לכבודם של יחיאל ואסתר/במבי קדישאי ולאחרונה, הזדמן יחיאל לבקר בו:

מכתב אשר לא התפרסם

2011-05-08T04:38:00.001-07:00

בתגובה לרשימה "כמו סוס" מאת תום שגב ("הארץ", 29.4.2011)

בסקירתו את הספר "ירחים בעמק איילון", קובץ מכתבים של משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודים ב- 1946, מציין שגב את "הפיגוע במלון המלך דוד שביצעו אנשי אצ"ל. יותר מ-90 בני אדם נהרגו. כששמע על כך היה שרת מזועזע עד עמקי נשמתו, הפיגוע היה 'שואה' בלשונו." הפעולה של חבלה במפקדה הרשאית של הצבא הבריטי בארץ-ישראל ומשרדי מזכירות הממשלה המנדטורית ששכנו, לאחר החרמה, באגף הדרומי של המלון, אושרה עקרונית בידי ועדת X של תנועת המרי העברי בפגישה שנערכה ב- 15 במאי 1946, דהיינו עוד לפני "השבת השחורה". היה זה משה סנה, ראש המטה הארצי של ה"הגנה", שהורה למנחם בגין להוציאה לפועל והיה זה יצחק שדה אשר אישר את פרטי הביצוע. אגב, תוכנית ההתקפה של שדה נחשבה בידי קצין המבצעים של האצ"ל, גידי פגלין, כמסוכנת יותר כלפי האפשרות של פגיעה בחפים מפשע ולכן, שונתה.

ישראל מידד

הרצאה על בגין בכנס אקדמי בישראל

2011-05-05T00:59:00.000-07:00

בהצלחה לד"ר זיו רובינוביץ על השתתפותו בכנס השנתי של האגודה הישראלית למדע המדינה שתתקיים ביום חמישי הבא (12.5) באוניברסיטת בן-גוריון

ישראל השנייה השתקפה באצ"ל

2011-04-30T22:42:00.000-07:00

משה פוקסמן-שעל | האצ"ל: ישראל השנייה

בחול המועד פסח 1931 פרשה מארגון "ההגנה" קבוצת לוחמים ירושלמית והקימה את הארגון הצבאי לאומי (האצ"ל). האצ"ל הלך התרחב, ונהפך לארגון מחתרתי בן אלפי לוחמים ולוחמות ברחבי הארץ. הוא לא הסתפק בפעולות הגנה נגד הכנופיות הערביות, אלא אימץ גם פעולות תגמול התקפיות. בנוגע לבריטים, האצ"ל שלל את שיתוף הפעולה עמם, ופתח במאבק מזוין כדי לגרשם מארץ ישראל.

אך היה הבדל משמעותי נוסף בין האצ"ל להגנה והפלמ"ח. המרכיב האנושי של הארגון היה הרבה פחות הומוגני מזה שלהם: חניכי בית"ר מאירופה לחמו שכם אל שכם עם לוחמים שעלו מארצות המזרח (די להציץ ברשימת תשעת עולי הגרדום: אלקחי ודרזנר, וייס ונקר, קשאני ופיינשטיין, חביב, בן יוסף וגרונר). דתיים ומסורתיים "אכלו מאותו מסטינג" עם חילונים גמורים. מפקד הארגון דוד רזיאל, שנהרג בעיראק, היה בעצמו בוגר ישיבת מרכז הרב. לוחמי האצ"ל היו "ישראל השנייה" - ימנים, מזרחים ודתיים. לא אליהם התכוון חיים גורי כאשר כתב על "יפי הבלורית והתואר".

בקיץ 1948 יצאו לוחמי האצ"ל מן המחתרת, והקימו את תנועת החרות בראשות מנחם בגין. בבחירות לכנסת הראשונה הם נאלצו להתמודד על קולות הימין מול המפלגה הרוויזיוניסטית הוותיקה. תנועת החרות זכתה ב-14 מנדטים, התנועה הרוויזיוניסטית לא עברה את אחוז החסימה. לוחמי האצ"ל המזרחים אפשרו לעולים הרבים מצפון אפריקה וארצות ערב להרגיש "בבית" בתנועת החרות, והיוו מנוף אלקטורלי, שהלך והתעצם עד שבמאי 77' התנועה נהפכה למפלגת השלטון.

גם הלוחמים הדתיים השפיעו על אופי התנועה, ומשכו אליה קהלים רבים שהבית הטבעי שלהם היה המפלגות הדתיות. אין פלא שבערב המהפך הודה בגין בנאום הניצחון ללוחמיו מהמחתרת, שאותם כינה "אחי גיבורי התהילה".

ברית זו, שנוצרה בין המזרחים, הדתיים והימין במחתרת, נהפכה לכוח הפוליטי הדומיננטי בישראל מאז המהפך ועד ימינו אנו.

הכותב הוא דוקטורנט להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב וסגן ראש מרכז בגין

בגין וארגנטינה

2011-04-22T06:00:00.000-07:00

מקורבי בגין: "הפרסום על פוקלנד - הבל הבלים"

מקורביו של מנחם בגין הכחישו את הפרסום ב"טלגרף" לפיהם העביר נשק לארגנטינה במהלך מלחמת פוקלנד כדי לנקום בבריטים על מות חברו לאצ"ל בימי המנדט: "היו לו יחסים מצוינים עם תאצ'ר"

מקורביו של ראש הממשלה המנוח, מנחם בגין, הגיבו בפקפוק לפרסום הבוקר (חמישי) ב"טלגרף" הבריטי, לפיו ספר חדש בארגנטינה טוען שראש הממשלה לשעבר סיפק למדינה נשק במהלך מלחמת פוקלנד - כדי לנקום בבריטניה על הוצאתו להורג של ידידו דב גרונר, בתקופת המנדט.
"מדובר בקישור שעל פניו הוא מאוד מופרך", אמר לוואלה! חדשות כותב הביוגרפיה של בגין, אבי שילון. "מעבר למאבק בבריטים - שבגין ראה בהם כובשים - הוא לא ראה בהם כוח אימפריאליסטי, ולא הייתה לו שנאה כלפיהם, אלא להיפך. בתחילת מלחמת העולם השנייה הוא הסכים עם הקו שקבע את הפסקת הפיגועים נגד הבריטים, ואף רחש הערכה לשיטה הדמוקרטית שלהם", אמר שילון.

לדבריו, "הנקמה של בגין" בבריטים כבר יצאה לפועל עוד טרם הקמת המדינה, אז הורה על מבצעים נגד אנשי המנדט. "לא סביר שגם 30 שנה לאחר מכן הוא ירצה לנקום בהם. הוא גם מעולם לא אישר פעולת ענישה קולקטיבית. הפעולות שלו היו ממוקדות".

שילון מסביר שבגין אמנם נהג לשייך סיבות היסטוריות לפעולותיו, אך לא השתמש בהן כגורם כדי לתרצן. לדוגמה, כאשר החליט בגין לצאת למלחמת לבנון, הוא נימק את החלטתו, בין היתר, ברצונו לסייע לנוצרים בלבנון, כדי לא להפקירם "כפי שהפקירו את היהודים בשואה", לדברי שילון, "זה טיעון בגיניסטי קלאסי".

דברים אלה, אומר שילון, דומים לכאורה לציטוט שמייחסים לבגין כעת, לפיו סיפק נשק לארגנטינה כדי "שישתמשו בו נגד האנגלים", במטרה עקיפה לנקום את מות חברו לאצ"ל. "גם בהנחה שהפרסום נכון - מה שלא נשמע כך - יכול להיות שבגין רק זרק משפט כלשהו לחלל האוויר. אך לא בגלל הטיעון הזה הוא החליט לעשות את שעשה", הוא מסכם.

"שטויות מטופשות, הוא העריך את הבריטים"

גם נשיא מרכז בגין, הרצי (הרצל) מקוב, לא מתרשם מהפרסום, שבעקבותיו שוחח הבוקר עם כמה אנשים שהיו מקורבים ביותר לבגין. אלה טענו בפניו כי "אין סיכוי" שדברים מסוג זה נאמרו. "אלה דברים מופרכים", קובע מקוב. "היחסים עם ארגנטינה החלו עוד לפני עלייתו של בגין לשלטון, כך שבוודאי הוא לא התחיל במשלוחי נשק מתוך כוונה לנקום". כמו כן, אומר מקוב, "'אין חיה כזאת' שנציגי חברת נשק נפגשים ישירות עם ראש הממשלה".
גם יחיאל קדישאי, שהיה ראש לשכתו של בגין ונחשב עד היום לאחד האנשים שהיו מקורבים לו ביותר, אמר כי מדובר ב"הבל הבלים, שטויות וטיפשות". קדישאי ובגין נפגשו עם ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר במהלך המלחמה, ולדבריו, הוא התרשם כי בין שני ראשי הממשלות שררו יחסים מצוינים. לטענתו, בגין מאז ומעולם "העריך את הבריטים כעם, למרות שהם התכחשו למה שעשו בפלסטינה והתכחשו למנדט". הוא טוען בתוקף כי לבגין "לא הייתה כל סיבה להתערב ביחסים בין בריטניה לארגנטינה".

קישורים:

”בגין חימש את ארגנטינה - כדי לנקום בבריטניה" »

אזור מרכז בגין מלפני 130 שנה

2011-04-22T00:32:00.000-07:00

הנה לפניכם מפה שפורסמה ב- 1882 ע"י החוקר הגרמני גוטה

(H. Guthe)

והוא מראה את האזור ממערב ודרומית לעיר העתיקה

וסימננו כמה אתרים מסביב למיקום של מרכז בגין דהיום

1. טחנת הרוח שבנה השר משה מונטיפיורי מעל שכונת ימין משה ומשכנות שאננים

2. הבתים הראשונים של משכנות שאננים

3. בית החולים לחולי העיניים ע"ש סנט' ג'ון

4. המגדל הטורקי שלאחר מכן יהפוך למשכנה של הקונסוליה הבריטית והעומד היום מעל הכנסיה הסקוטית ע"ש סנט' אנדרוז

משפחת בגין באזכרה בהר הזיתים השנה

2011-04-03T05:02:00.001-07:00

אירועי 80 שנה ליסוד האצ"ל

2011-03-30T05:52:00.000-07:00

80 שנים להקמת האצ"ל

סיורים ואירועים בחול המועד פסח

בשיתוף מרכז מורשת בגין, היחידה למוזיאון של משרד הביטחון וברית חיילי האצ"ל.

ט"ז- י"ז בניסן תשע"א, 20-21 באפריל 2011

סיורים ופעילויות ברחבי הארץ בעקבות פעולות האצ"ל

חול המועד פסח, ימים רביעי וחמישי, ט"ז- י"ז בניסן תשע"א, 20-21 באפריל 2011

ירושלים

מרכז מורשת בגין (מוזיאון וסיורים)

מוזיאון בגין- מסע חווייתי בעקבות מפקד האצ"ל וראש הממשלה, בתשלום ותאום מראש.

"שני הפיצוצים שהרעידו את ירושלים"- סיורים לכל המשפחה בהשתתפות שחקנים בעקבות פעולות האצ"ל בתחנת הרכבת ובמלון המלך דויד בירושלים.

סיורים יצאו מידי שעה עגולה בשעות 17:00-10:00 ממרכז מורשת בגין, מחיר: 30 ₪.

בשעות 12:00 ו 16:00 יצאו סיורי סגווי באותו מסלול במחיר 180 ₪ (מגיל 16 ומעלה).

לכל הפעילויות יש להזמין מקומות בטלפון 02-5652011.

מוזיאון אסירי המחתרות- ירושלים:

הדרכות לקהל הרחב בשילוב קטעי משחק בנושא "מאבק המחתרות להקמת המדינה" וסיורים בעקבות פעולות האצ"ל במגרש הרוסים .

שלושה סיורים משולבים (ביקור במוזיאון וסיור במגרש הרוסים) יצאו בכל יום בשעות 11:00, 13:00, 15:00, מחיר: 30 ₪. יש להזמין מקומות בטלפון: 02-6233166. המוזיאון פתוח בחול המועד בין השעות 18:00-09:00

עכו:

מוזיאון אסירי המחתרות בעכו

סיור חווייתי במוזיאון הכולל סרטים, חדשניים, תפאורה, מיצגי קול ומוצגים מקוריים אשר ימחישו את סיפורם של אסירי המחתרות בכלא עכו.

דגש יושם על פריצת כלא עכו ע"י כוחות האצ"ל ב 4 במאי 1947.

יש להזמין מקומות בטלפון 04-9911375.

תל אביב:

מוזיאון האצ”ל בתש”ח על שם עמיחי פאגלין- "גידי" )ר'ח גולדמן 15 , תל אביב(:

פעילות לכל המשפחה :סיורים בעקבות פעולת האצ”ל לשחרור יפו בהשתתפות שחקן יצאו ממרכז סוזן דלל בתל אביב ויסתיימו בביקור במוזיאון האצ”ל בתש”ח. הסיור במוזיאון יכלול מוזיאון חי וכן מפגש עם לוחם האצ”ל יוסק'ה נחמיאס.

הסיורים ייצאו מידי שעה עגולה בין השעות 17:00-10:00, מחיר: 30 ₪.

יש להזמין מקומות מראש בטלפון 03-5177180 או 03-5172044

מוזיאון האצ"ל ברחוב המלך ג'ורג':

ביקור במוזיאון האצ"ל הכולל סרטים, מסמכים, תצלומים, תצוגת כלי נשק ועוד.

רחוב המלך ג'ורג' 38 תל אביב, 16:00-9:00, לפרטים ולתאום סיור: 03-5253307, 03-5284001

--------------------

"למען ההוד הנסתר"

אירוע הצדעה ללוחמים לציון 80 שנים להקמת הארגון הצבאי הלאומי

בתכנית:

ברכות:

צביקה עדן, מנהל יחידת המוזיאונים במשרד הביטחון

איציק מלצר, מנהל מוזיאון האצ"ל בתש"ח

הרצל מקוב, ראש מרכז מורשת בגין

יאיר אסיסקוביץ, יו"ר ברית חיילי האצ"ל

מסכת תולדות האצ"ל בשילוב תמונות, סרטונים נדירים ושירי מחתרות

מנחה: דן כנר

קטעי שירה:

חבורת הזמר " הבנימינים" בניצוחו של מר צביקה כספי והזמרת כרמל תדמור

יום חמישי, י"ז בניסן תשע"א (21.4.2011) בשעה 19:00 ברחבת מוזיאון האצ"ל בתש"ח (רח' גולדמן 15, תל אביב).

הכניסה חופשית, אין צורך לאשר השתתפות. סיכות דש עם סמל האצ"ל יחולקו למשתתפים.

לפרטים: 03-5177180, 02-5652011

יש לכם תמונות של האצ"ל?

2011-03-24T05:18:00.000-07:00

מרכז בגין יצא בקמפיין יחד עם אתר הפייסבוק של ידיעות אחרונות של איסוף תמונות מתקופת האצ"ל, שימו לב לקישור

בנוסף, הכנסת יקיים אירוע חגיגי לציון 100 שנה להולדתו של דוד רזיאל, מפקד האצ"ל אשר יתקיים בכנסת במעמד יו"ר הכנסת ראובן ( רובי) ריבלין

האירוע יתקיים ביום שלישי כ"ג באדר ב' התשע"א - 29.3.2011

לוח זמנים

12:30 התכנסות וכיבוד ברחבת האודיטוריום. בכנס

14:00 הטכס בהשתתפות יו"ר הכנסת ראובן ריבלין , פרופ' נאור אריה

16:30 דיון חגיגי במליאת הכנסת בנושא דוד רזיאל

שלמה נקדימון על היחסים האישיים בין בגין לבין סאדאת

2011-03-12T16:29:00.000-08:00

שלמה נקדימון משרטט את היחסים האישיים שהתפתחו בין מנחם בגין לאנואר סאדאת

במלאת 19 שנה למותו של מנחם בגין משרטט העיתונאי שלמה נקדימון, שהיה יועצו לענייני תקשורת, את היחסים האישיים שהתפתחו בין ראש ממשלת ישראל לבין נשיא מצרים אנואר סאדאת

מאת שלמה נקדימון

לאנואר סאדאת היה צחוק מתגלגל שאת עוצמתו כיוון כרצונו. את הצחוק הזה, בטון הגבוה שלו, שבו הדביק לעתים את הסובבים אותו, נידב נשיא מצרים ב-1 בינואר 80', כאשר אירח באסואן את שותפו לחוזה השלום בן עשרת החודשים, מנחם בגין. הם חרגו לעניינים בינלאומיים, בהם אירועים שלא בישרו טובות באפגניסטן, באיראן, בסעודיה, בקרן אפריקה, בלוב ובסוריה. סאדאת נהנה לשחזר באוזני אורחו את סיפורה של תקרית בגבול מצרים-לוב בחודשים יוני ויולי 77'.

בשלהי יוני 77', סמוך לאחר תחילת כהונתו של בגין כראש ממשלה, החלו לרווח שמועות על אפשרות שמצרים תחתום על חוזה שלום עם ישראל. כמחאה החלו אלפי לובים לצעוד לגבול מצרים תחת הסיסמה "צעדה לקהיר". ב-20 ביולי עצרו כוחות מצריים את הצעדה. בתגובה המטירה ארטילריה לובית אש על העיר סאלום, שבצד המצרי. למחרת היום אף פשטו עליה כוחות לוביים (בצד פשיטה בקטע גבול אחר) של גדוד הטנקים ה-9, שקיבל מטרייה אווירית ממטוסי קרב לוביים מסוג מיראז' 5.

סאדאת זימן את מטה צבאו. שלוש דיוויזיות וחיל האוויר הצטוו להכות בחזרה. המצרים היכו בלובים בלי רחמים. מטוסיהם הפציצו ערי גבול והחי"ר כבש אותן. סאדאת שקל לכבוש את לוב, אך נענה לפנייתן של כמה מדינות אחיות להימנע מכך וכפה על לוב הפסקת אש. אחרי זמן נסוג הצבא המצרי מהשטחים שכבש על אדמת לוב.

אנו, יועציו של ראש הממשלה בגין, עקבנו ממרחק אחרי שיחת השניים, שהתנהלה ברחבה שנשקה לבריכת מלון אוברוי באסואן, שבו התארחה הפמליה הישראלית. זו היתה דרכו של סאדאת, לנהל שיחות ארוכות בארבע עיניים, בלי צורך במתורגמן (בזכות בקיאותם של השניים באנגלית). והנה סאדאת ובגין קמו ממקומותיהם, פסעו אל רצועת הבטון שהקיפה את הבריכה. המארח פרש מפה, הצביע באצבעו על נקודה מסוימת והשניים גהרו מעליה. מאוחר יותר התברר לנו שסאדאת הצביע על זירת הקרבות שבה הנחיל צבאו מהלומה רבתי על הלובים.

בשלב מסוים נפסקה השיחה (היו עוד שתיים בהמשך השהות באסואן) ושני המנהיגים ניגשו אל שולחן אירוח שניצב בסמוך, ואז קלטנו את צחוקו המתגלגל של סאדאת האומר: "הוי מועמר, כמה אבידות גרמנו לך..." - הוא נקב במספר 2,000. לשמע סאדאת משתבח כך באוזני אויב מאתמול על האבידות שצבאו גרם למדינה ערבית אחרת, חשבנו, אנו הישראלים, שאלה "סימני משיח".

שנה אחרי הקרבות, ב-14 ביולי 78', פירסם השבועון האמריקאי "טיים" רשימה שבה טען כי באמצע יולי 77', כאשר התרחשו ההתנגשויות בגבול הלובי-מצרי, העביר המוסד הישראלי מידע למצרים על קיומה של תוכנית לובית לרצוח את סאדאת. ישראל לא הגיבה על הפרסום ב"טיים", אבל לאחר הירצחו של סאדאת ראיינתי את בגין (זה היה כבר אחרי שובי לעבודתי העיתונאית ב"ידיעות אחרונות") והוא אישר באופן כללי כי ישראל העבירה למצרים כמה פעמים אזהרות על תכנון ניסיונות לרצוח את נשיאה.

עניינו של קדאפי העסיק הרבה את סאדאת. שנה אחרי השיחה עם בגין באסואן, עלה העניין בשיחה בין סאדאת לבין שר הביטחון עזר ויצמן. השניים שוחחו בחדרו של סאדאת בקמפ דיוויד, שם כינס הנשיא ג'ימי קרטר מפגש פסגה משולש - אמריקאי-מצרי-ישראלי - כדי לגהץ את המשא ומתן לשלום הבלתי נגמר. מה מצבו של קדאפי, שאל ויצמן את סאדאת ב-6 בספטמבר 78'. "יצא שוב מדעתו", השיב סאדאת, "הוא התיר לפועלים להשתלט על מפעלים, חנויות ומכוניות פרטיות. האיש משוגע".

מול הצחוק המתגלגל של סאדאת למדנו להכיר גם את תגובותיו ברגעי כעס. ביולי 79' הזמין סאדאת את בגין להתארח באלכסנדריה, בירת הקיץ ההיסטורית של מצרים. שום נושא מוגדר לא היה על סדר היום. חוזה השלום הותיר זנבות שנזקקו לפתרון והשניים אהבו מאוד לגלוש לבעיות בינלאומיות. וכך, ב-10 ביולי בערב, הגענו למעון הקיץ הנשיאותי באל-מעמרה שבאלכסנדריה. האורח ומארחו התבודדו תחת עץ רחב ענפים בפינת המדשאה המרהיבה, ואחרי שיחה לא ארוכה נקראנו לשולחן ערוך כהלכה. המארח הרשמי היה מושל אלכסנדריה, ד"ר פואד חלמי, אדם משכיל, רחב אופקים, ש"השתלט" על השיח סביב השולחן.

בגין, כדרכו, דאג להקפיד שלא להביך בשום מקרה את סאדאת, לא באנגלית מצוחצחת מדי ולא בבקיאות עודפת בכל נושא שהוא. אבל המעמד קסם מאוד למושל המארח, שלא נצר את לשונו, והפליג לפרקים שונים ורחוקים בהיסטוריה. דבריו לא נראו לסאדאת. מיקדתי בו את מבטי וראיתי כיצד עור פניו השחום האדים והלך, ועצמות לחייו הזדקרו יותר ויותר. כשהסתיימה הארוחה ביקש סאדאת מבגין לגשת עמו לפינה, ואמר לו, "אתה יודע מיהו המארח?" כן, השיב בגין, מושל אלכסנדריה, והחמיא לו על ידענותו. ואז השמיע סאדאת משפט מאוד לא מחמיא על תבונתו של ד"ר חלמי.

שני אירועים אלה התרחשו אחרי שנחתם חוזה השלום ב-26 במארס 79'. בגין דבק בדעתו שחוזה שלום בין מדינות יש להשיג במשא ובמתן ישיר ביניהן, וגם אחרי החתימה הוא חש בצורך להמשיך להידבר במישרין עם סאדאת. לו נערך מחקר מקיף מדוקדק על הולדת השלום, היה נכלל בו פרק נרחב ביותר על מאמצו של בגין לבסס את התהליך על מגע ישיר עם הנשיא המצרי.

מוחמד אנואר אל-סאדאת, שהתמנה לנשיא בהיותו בן 52, נמנה עם מובילי מרד הקצינים החופשיים שהדיחו את המשטר המלוכני במצרים ב-52'. ואכן, בעת הביקור באלכסנדריה, ביולי 79', הובאנו לארמון בשוליה המערביים של העיר, כדי לקרוא את מסמך הוויתור של המלך פארוק על המלוכה. בעוד חבריו למרד לחמו נגד ישראל ב-48' (וענדו את כוכב המלחמה), היה סאדאת כלוא בחשד של מעורבות ברצח מדינאי מצרי, אלא שזוכה מחוסר הוכחות.

ב-70', עם מינויו לנשיא כיורשו של גמאל עבד אל-נאצר, שמת באורח פתאומי, פתח סאדאת במהלכים מדיניים להחזרת חצי האי סיני לשליטה מצרית ולהקמת מדינה פלסטינית בשטחי הגדה המערבית ועזה. כשמהלכיו לא נשאו פרי פתח ביום כיפור 73' (יחד עם נשיא סוריה חאפז אל-אסד) במלחמה נגד ישראל כדי להניע באמצעותה מהלך מדיני. המלחמה הולידה ב-75', בתיווך אמריקאי, שני הסכמי הפרדה בסיני בין צבאות ישראל ומצרים, שכללו גם החזרת שטחים בסיני. הסכמים אלה, הצהיר סאדאת, היוו את "הצעד הראשון שפתח את תהליך השלום".

במשך השיחות עם סאדאת, אחרי חתימת חוזה השלום, הרשה לעצמו גם שר החוץ הישראלי משה דיין להעלות קטעים נוסטלגיים באוזני סאדאת. כשהתארח בביתו באיסמעיליה סיפר לו דיין, כי כשר ביטחון בממשלתה של גולדה מאיר (70'), הציע להסיג את צה"ל 30 ק"מ מקו תעלת סואץ ולאפשר למצרים להפעיל אותה מחדש לשיט בינלאומי.

"אני יודע, משה, אני יודע", השיב סאדאת לפי הכתוב ברישומי דיין. "זה היה גאוני, באמת גאוני". ואז הוסיף, "אני יודע שהגברת (כך הקפיד לכנות את גולדה) לא רצתה בכך". לא רק היא, הסביר דיין, "לדאבוני גם את מפקדי צבאנו לא הצלחתי לשכנע כי תעלה פתוחה לשיט תהווה קו הגנה טוב יותר מאשר מערכת ביצורים. הבאתי את הצעתי בפני עוזר שר החוץ האמריקאי ג'וזף סיסקו וראש ממשלתנו. סיסקו תמך, אך הממשלה דחתה אותה".

דיין, צריך להזכיר, נענה לבקשת בגין לכהן כשר החוץ שלו בעת שהרכיב את ממשלתו הראשונה אחרי המהפך ב-77', אף שבא מהצד השני של המתרס הפוליטי. הוא היה לאיש סודו המרכזי של בגין בממשלה ויחדיו בישלו את המהלכים המדיניים, בעיקר מול מצרים.

כאשר נעשה ראש ממשלה, פגש בגין, אז בן 66, בנשיא אמריקאי חדש, שנכנס לתפקידו בינואר 77'. ג'ימי קרטר, אז בן 53, הציב לעצמו מטרה: לסיים את הסכסוך הישראלי-ערבי. הוא החל בניסיונו להביא לכך, ללא הצלחה, עם קודמו של בגין, יצחק רבין. לבגין היתה בארצות הברית תדמית של מנהיג שמרני רדיקלי, שוחר מלחמות, תדמית שהושחרה עוד יותר על ידי יריביו בישראל. הם לא ידעו כי על סף קום המדינה פירסם, כמפקד אצ"ל, קריאה לערביי ארץ ישראל לעשות שלום, מאחר שהם אינם אויבים. בעת כהונתו כשר בממשלת הליכוד הלאומי נמנה עם מנסחי הצעת הממשלה למצרים ולסוריה שבוע אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, ב-19 ביוני 67', לכרות חוזה שלום על בסיס הגבול הבינלאומי תוך התחשבות בצורכי הביטחון של ישראל. עם הכרזת ניצחונו בבחירות של 77' קרא בגין למנהיגי מדינות ערב לדבר עמו שלום פנים אל פנים.

פרופ' אריה נאור תיעד והסביר בספרו "בגין בשלטון" את עמדותיו המדיניות של בגין לאורך השנים והשינוי שהתחולל אצלו בהקשרים מדיניים, היסטוריים ופרשנויות משפטיות חדשות לדברים ששלל תמול שלשום. כבקיא בחוק הבינלאומי ידע בגין שממשלה חדשה אינה יכולה להתנער מהתחייבויות קודמותיה במדיניות חוץ. עם השנים חל גם מיתון הדרגתי בפרשנותו של בגין למונח "שלמות המולדת", לאמור: מחויבות אידיאולוגית כן, אך גם הכרה בעובדה שלא כל הרצוי ניתן להשגה, אלא אם כן תזדמן שעת כושר היסטורית. כך נהג בהיותו שר בממשלת הליכוד הלאומי, שהיה בין יוזמי הקמתה.

זמן קצר לאחר כניסתו לתפקידו כבר עיצב בגין מסמך משותף עם דיין בתחום המדיני, ללא ספק גמיש למדי בהשוואה לתדמית הנוקשה שהולבשה עליו, מפתיע מבחינת העמדות שייחסו לו עד אז, כפי שהעיד נאור, שהוזמן על ידי בגין לכהן כמזכיר הממשלה. בגין שיקע עצמו בהררי המסמכים של המגעים המדיניים שקיימו קודמיו, מאיר ורבין, קיבל דיווחים חיים מאירי עיניים מדיין, שכשר הביטחון היה שותף בכיר למגעי מאיר.

עם היבחרו ביקר אצל בגין סנטור אמריקאי חשוב, ריצ'רד סטון, בחברת השגריר האמריקאי סם לואיס. לשאלתם אם הוא מקבל את החלטות האו"ם 242 (67') ו-383 (74') שבעבר התנגד להן, השיב בחיוב. הוא אף הסכים להשתתפות ישראל בוועידת ז'נבה. תשובות ה"הן" שלו התבססו על ההכרה בעובדה שממשלה חדשה אינה יכולה להתעלם מהחלטות קודמתה. בהמשך אף הגיע למסקנה כי בלעדי מסירת סיני למצרים אין שום סיכוי להשיג עמה שלום. לדידו של בגין לא היתה שום עכבה אידיאולוגית במסירת חצי האי סיני, שקדושת ארץ ישראל אינה חלה עליו.

קרטר שאף לסיים את הסכסוך הישראלי-ערבי בוועידת השלום למזרח התיכון בהשתתפות כל המדינות הנצות ובחסותן של ארצות הברית וברית המועצות. ועידה זו, שהתכנסה לראשונה ב-73' בז'נבה, לא כונסה שוב מאז. קרטר כבר היה אחרי שיחות וחילופי מכתבים עם סאדאת. על פי עדותו של וויליאם קוונדט, חבר בכיר במועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית ועד מקרוב למהלכים, הרי בפגישה הראשונה באפריל 77' "סאדאת היה שותף מובהק לקרטר בתחושתו שהשעה היא שעת חירום ויש להגיע לכלל הסכם עוד ב-77'".

מהרגע הראשון שבו החל במהלך המדיני, בפגישתו הראשונה עם קרטר ב-19 ביולי 77', תבע בגין להיוועד במישרין עם סאדאת. זו היתה גם משאלתו של סאדאת בשיחתו עם שר החוץ האמריקאי סיירוס ואנס, ב-4 באוגוסט. ב-26 באוגוסט "גייס" בגין את נשיא רומניה ניקולאי צ'אושסקו לשכנע את סאדאת. ב-16 בספטמבר, לאחר מעורבות מלך מרוקו חסן השני, נועדו בארמונו דיין וסגן ראש ממשלת מצרים לענייני הנשיאות, מוחמד חסן אל תוהאמי, שגרירו של סאדאת למבצעים מיוחדים (שכבר קיים מגעים עם ראש המוסד יצחק חופי, שעשה במרוקו כבביתו). ב-29 באוקטובר נחת סאדאת בבוקרשט, שמע מפי צ'אושסקו את מבוקשו של בגין, ובספרו "סיפור חיי" כתב כי סמך על שיפוטו של נשיא רומניה, שבטח והאמין ברצון השלום של בגין.

בסיכומו של דבר גברה משאלתו של בגין למשא ומתן ישיר על משאלתו של קרטר לכינוס מחודש של ועידת ז'נבה. עם זאת, השאיפה המשותפת לסאדאת ולבגין להגיע להסדר בלי תיווך אמריקאי התגלתה כבלתי אפשרית ומעורבותו של קרטר היתה לצורך עליון.

לעומת קבלת הפנים המפוארת שערכה ירושלים לסאדאת בנובמבר 77', התעלמה מצרים מבגין, בראשית הדרך, כמעט לחלוטין. סאדאת מיאן להזמין את בגין לביקור גומלין בקהיר, גם לא הסכים שינאם בפרלמנט המצרי. הוא הסביר זאת בנימוקי ביטחון והציע להזמין את כל הפרלמנט לאיסמעיליה, שם קיים בגין את ביקורו הראשון במצרים. אבל בגין הפך להיות טרף קל לעיתונים מצריים. הם עלבו בו, הציגוהו כשיילוק, חביבם היהודי של האנטישמים. מאוחר יותר השווהו גם להיטלר, ועל כך התנצל סאדאת. שר החוץ האמריקאי, סיירוס ואנס, דיווח לשר הביטחון עזר ויצמן (שהיה אחראי לפרק הצבאי בחוזה השלום) כי "סאדאת עשה טעות קרדינלית בצורה שחירף וגידף את ראש הממשלה במשך חצי שנה, ואף אמרתי זאת לסאדאת".

בגין בלע את העלבונות. כאשר הגיב עשה זאת בקרב עמיתיו, לא מעבר לכך (פעם, ברגע של רוגזה, העיר: "סאדאת רוצה לעשות שלום עם מדינה לא קיימת"). לעומת זאת, סאדאת לא היה מסוגל לשאת את הדיווחים הנרחבים בתקשורת הישראלית על המשא והמתן. הוא פנה לבגין ואמר, "במצרים יש הרבה עיתונים. העם שלי אוהב לקרוא עיתונים. אבל כשאני לא רוצה שמשהו יתפרסם, אז זה לא מתפרסם". בתגובה הרצה בגין בהרחבה לסאדאת על מבנה הדמוקרטיה הישראלית, ועל הצורך שלו לדווח למוסדותיה - הממשלה, מפלגות הקואליציה, ועדת החוץ והביטחון - והסביר כי אינו יכול לסכור את פיהם של שומעיו גם אם הם מתבקשים לא לגלות את תוכן הדברים.

סאדאת ניסה להסביר את מצבו יוצא הדופן מול ארצות ערב, השוללות את מגעיו עם ישראל, כאשר הדיווחים המפורטים מזינים אותן במלחמתן נגדו. בגין הבין ללבו, אך חזר והסביר כי אינו יכול להפוך את הדמוקרטיה הישראלית על פיה והביע באוזניו את הערכתו לכושר עמידתו מול יריביו הערבים.

סאדאת לא הירפה מהתביעה להקים מדינה פלסטינית, כאשר מנגד הציג בגין את תוכנית האוטונומיה לערביי יש"ע, לתושבים - לא לשטחים. סאדאת הגיש מסמך בן 11 עמודים. לאחר שקרא בו, העיר בגין: "מסמך כה קיצוני לא הוגש קודם". בגין הודיע וחזר והודיע: "לא אתן ידי למסמך שפירושו מדינה פלסטינית".

אכן, אישר סאדאת, "זו מדינה פלסטינית, אבל היא תהיה מפורזת".

בגין: "מדינה ופירוז סותרים זה את זה..."

"אמליץ שהיא תהיה קשורה בירדן", הגיב סאדאת.

בגין: "יש לנו קונסנזוס בפרלמנט נגד הקמת מדינה פלסטינית".

"אני מצטער", השיב סאדאת, "אין אמון. אני חשבתי שלאחר בואי לירושלים, הכל ישתנה, וראשית כל יהיה אמון..."

בגין, מצדו, השקיע מאמצים רבים להסביר מדוע ישראל לא תוכל להתפנות מיהודה ושומרון. "לא רק משום שזו ארץ אבותינו", אמר, אלא גם משיקולי ביטחון. גם כאשר סאדאת הרים את קולו, וגם כאשר השתררו רגעי מבוכה, בגין התרשם כי העדפתו הראשונה של סאדאת היא החזרת סיני.

בסך הכל קיימו המנהיגים כ-20 פגישות בארבע עיניים. אחרי חתימת הסכם השלום ירדה כמובן תכיפות השיחות אבל הקשר האישי בין סאדאת לבין בגין נמשך. בגין ביקר במצרים, סאדאת בישראל. ארבעה ימים לפני הפצצת הכור הגרעיני בעיראק, ביוני 81' נועדו השניים בשארם א-שייח', מבלי שבגין יכניס את סאדאת בסוד המבצע הצפוי. אחרי ההפצצה הגיבה מצרים בחריפות רבה, ובגין שיגר אל סאדאת איגרת אישית על מניעי המבצע. "אללה יסלח לך, יא מנחם", אמר הנשיא בערבית לשגריר משה ששון, שמסר לו את האיגרת, אבל גם הוסיף: "כפי שאמרתי למנחם בעבר, איש לא יוכל לזעזע את תהליך השלום".

מעבר לשיחותיהם ניהלו בגין וסאדאת חליפת מכתבים כרסתנית, שתוכנה היה כמובן מתון יותר מחילופי הדברים בעל פה. במכתב מ-15 באוגוסט 80' העיר סאדאת (על מכתב קודם): "סיפורם של בני ישראל החל בארץ מצרים. גלוי וברור כי רצון האל הוא כי סיפור זה ימצא את השלמתו גם כן במצרים".

השיב בגין ב-18 באוגוסט: "ההיסטוריה של עם ישראל לא החלה במצרים. היא החלה בארץ שממנה אני כותב לך תשובה זו. באותם ימי קדם, הארץ נקראה כנען... וכך מתועד הסיפור בספר הספרים שהנו ההשראה למונותיאיזם..." - כאן הביא בגין ציטוט מלא מהמקרא כיצד הגיע עם ישראל למצרים.

סאדאת הבין כי התנצחויות לא יצמיחו תועלת למטרה המיוחלת, וב-27 באוגוסט שלח אגרת פיוס לבגין. "לא היתה זו כוונתי לפתוח בחילופי דברים רטוריים או פולמוסיים שלא ישרתו מטרה מועילה כלשהי. אני דווקא הונעתי אך ורק על ידי רצוני העז לחקור כל דרך אפשרית כדי לבדוק אם קיים בסיס משותף לחידוש שיחות האוטונומיה. לאחר שהרחקנו לכת כפי שהרחקנו בחילופי המכתבים וההשקפות הנוכחיים, חושבני שאין זה נחוץ, אף לא מועיל, להמשיך בוויכוח על עמדה זו או אחרת... אני גם מאמין כי זהו הכרח היסטורי שבמוקדם או במאוחר נגיע להסכם על כל הנושאים שטרם נפתרו".

למעשה, אחרי חתימת חוזה השלום עברה מערכת היחסים בין בגין לבין סאדאת למישור יותר אישי וידידותי. בפגישה באלכסנדריה ביולי 79', הציע סאדאת לבגין לפנות אליו בשמו הפרטי אנואר. בגין הגיב: "אני אקרא לך כמו עד היום 'אדוני הנשיא', אבל אתה בהחלט יכול לפנות אלי בשמי הפרטי". וכשפנה אליו בגין בתוארו הגיב סאדאת "לא, לא, לא", ואז, בראשונה, פנה אליו בגין בשמו הפרטי.

בגין אהב להחדיר לבני שיחו תודעה היסטורית הקשורה בעם היהודי. במטוס, בדרך חזרה מאיסמעיליה (26.12.77) סיפר לי ראש הממשלה את סיפור המעשה הבא: במשך השיחות אמר סאדאת כי אחת הסיבות שהניעוהו לבוא לירושלים היתה החלטתו לשבור את התסביך של דוד בן גוריון לכפות בכוח על הערבים לעשות שלום עם ישראל. בתגובה התייצב בגין להגנתו של בן גוריון, בעבר יריבו המושבע, וגולל את נסיבות היווצרותה של מלחמת העצמאות ב-48'. "סיפרתי בהרחבה על פלישת צבאות ערב, בכללם מצרים בפיקודו של המלך פארוק, וכל מה שבא אחרי המלחמה, שעל אף הסכמי הפסקת האש המשיכו לפגוע בישראל. הזכרתי לנשיא את הסיסמאות שרווחו במצרים ערב מלחמת ששת הימים להשליך את ישראל לים. סאדאת אישר כי סיסמאות אלה זכורות לו היטב".
בגין פרש בהרחבה את תולדות העם היהודי, סיפר למארחו על שני בתי המקדש בירושלים והפנה אותו לספריו של יוסף בן מתתיהו כדי לקרוא את תיאוריהם. באחת הפגישות, כאשר הרימו כוס של ברכה ליום הולדתו ה-59 של סאדאת, אמר בגין באיחוליו: "אנו יודעים שנולדת בכפר קטן ועלית במעלה המדרגות למעמד לאומי ובינלאומי תוך מאבק רצוף. יש לנו הערכה עמוקה כלפיך כאיש וכמנהיג. אני מאחל לך עד מאה-ועשרים כמסורת הברכות מימי משה רבנו. הוא עזב את ארצך עם עמנו והלך 40 שנה במדבר בדרכו לארץ המובטחת. והיום, כשבאנו לארצך בכיוון הפוך, זה נמשך (במטוס), ראה זה פלא, רק 40 דקות".
סאדאת מצדו אהב לספר, ובהתרגשות, על קבלת הפנים שלה זכה בישראל. "יזמתי את נסיעתי לירושלים כי רציתי להסיר מחיצות של חוסר אמון. רציתי שתשרור רוח חדשה באזור. כשחזרתי אמרתי לחברי: קרה פה משהו לא רגיל, שכמותו לא היה אפילו בימי הזוהר הגדולים כאשר קודמי נאצר הלאים את תעלת סואץ".
באחד המכשולים שבדרך אמר סאדאת לבגין, "דבר איתי בגילוי לב, שהרי אין לנו ברירה: אנחנו מוכרחים להמשיך בדרך שהתחלנו בה ואין ממנה נסיגה".
"אכן", השיב בגין, "זה בדיוק מה שאני כל הזמן מבקש ממך, שהרי החלטנו בינינו 'לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים'".
ברגע של גילוי לב סיפר סאדאת לבגין ולעמיתיו כיצד בחר בחוסני מובארק, מפקדו המהולל של חיל האוויר, לכהן כסגנו. מובארק היה מעורב במהלכים שקדמו לחתימת חוזה השלום. אחרי החתימה זימן אליו סאדאת את מובארק: "אמרתי לחוסני שכאשר יחליף אותי על כס הנשיאות יהיה עליו לשמור על חוזה השלום כעל בבת עינו. חוסני התחייב". ואכן, עד ליומו האחרון על כס הנשיא מילא מובארק את ההתחייבות בנאמנות.

בגין זכה להרבה מחמאות במחקרים למיניהם, ראש וראשונה בספרו של וויליאם קוואנדט ("קמפ דיוויד - השלום והמשחק הפוליטי"), על הדרך שבה ניהל את המשא והמתן עם סאדאת. בגין עצמו החמיא לסאדאת. "מן הרגע הראשון הוא מצא חן בעיני", הקפיד לומר, "היה בעל חזון".

לשר החוץ דיין הפריעו היחסים האינטימיים שנוצרו בין סאדאת לבין שר הביטחון עזר ויצמן (שאותו כינה עזרא). בספרו "הלנצח תאכל חרב" ציין דיין כי גם בין סאדאת לבגין נוצרו יחסים לבביים ובהיפגשם היו מתחבקים. "יחסו אלי היה קורקטי אולם לא מעבר לזאת... את יחסי הקרבה שנוצרו בין סאדאת לבין עזר ובגין ראיתי בחיוב, אף שלא הייתי תמיד בטוח כי ישראל יוצאת נשכרת מאינטימיות זאת".

נוסח רשמי של דברי ראש הממשלה לכבוד זכרו של מנחם בגין בכנסת

2011-03-11T05:20:00.000-08:00

דברי ראש הממשלה נתניהו בפאנל לזכרו של מנחם בגין בנושא פרלמנטריזם

09/03/2011 - יום רביעי ג' אדר ב תשע"א

-הטקסט עבר התאמת עריכה-

ידידי ורעי יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין, נשיאת בית המשפט העליון השופטת דורית בייניש ושופטי בית המשפט העליון עדנה ארבל, מרים נאור וחנן מלצר, בני משפחת בגין, חסיה, לאה, רותי ובני.

וידוי אישי. אני הכרתי את בני לאורך השנים, אבל לא באמת הכרתי אותו. ואחת הזכויות שנפלו בחלקי כראש ממשלה היא להכיר את בני, באמת להכיר אותו, וללמוד להעריך אותו, ואני מקווה שלא אגרום לך להסמיק, ללמוד לאהוב אותו אחרי זה כפי שאתם אוהבים אותו.

והרבה פעמים כשאני שומע את בני אני שומע את אביו, לא בחיקוי אלא מתוך מעיינות אמת שנובעים ופורצים על פני השטח, לפעמים בשנינות, לפעמים בלהט, לפעמים בקור רוח בניתוח אנליטי, אבל תמיד בעקרוניות צרופה ובאמת ובכנות. ואני חושב שזו תרומה ייחודית לחיים הציבוריים שלנו. ואני רוצה להביע בזה גם את הערכתי למשפחת בגין הרחבה שכוללת פה גם רבים מידידיו שסייעו בידו, יחיאל, שרים שמכהנים היום כמו דן מרידור, ושרים שכיהנו בעבר כמו יורם מרידור, אני רואה כאן גם את אמנון רובינשטיין, וחברי כנסת בעבר ובהווה, ואתכם כל מוקירי זכרו ומכבדי מורשתו של אחד המנהיגים הגדולים שקמו לעם ישראל בעת החדשה.

תזדקק אדוני היושב ראש להרבה סמינרים כדי למצות את משמעות מנהיגותו ואת תרומתו למדינתנו ולעמנו, אבל בחרת היום לדון על מנחם בגין והפרלמנטריזם הישראלי. היום אנחנו מדברים הרבה על צירוף המילים: מדינה יהודית ודמוקרטית. ובכן מנחם בגין היה יהודי בכל מאודו, והוא היה דמוקרט בכל הווייתו. יהודי זה מובן מאליו, הוא היה ספוג במורשת ישראל, בתולדות עמנו, בצו ההיסטוריה שהועידה לו תפקיד מרכזי בשיקום ריבונותנו במולדתנו.

גם כשהיה ראש ממשלה הכנסת הייתה המקום החשוב ביותר בעיניו, ואני מוכרח להגיד גם החביב ביותר בעיניו. הוא אהב את ההתנצחויות, הוא אהב את המליאה, הוא אהב את מלאכת הנאום שהוא היה גדול בה. הוא אהב להקשיב ולהשיב למבקריו, זה אגב לפני דיוני ארבעים חתימות שהנהגנו פה כל עשרים ואחד יום. מנחם בגין לא ראה שום סתירה בין לאומיות יהודית ודמוקרטיה. להיפך, הוא ראה בהם כלים שלובים שמזינים זה את זה, ניזונים זה מזה. והוא ראה בדמוקרטיה שני דברים יסודיים. קודם כל, שני עקרונות שכדאי לשים לב להם היום משום שהנושא הזה עומד על סדר היום העולמי ביתר שאת. הדבר הראשון הוא שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית ועל כן חילופי השלטון נעשים על ידי החלטת הרוב. נו, זה לכאורה דבר ברור אבל הוא איננו מובן מאליו.

קודם כל משום שרוב העולם, רוב האנושות איננה חיה תחת שלטון דמוקרטי גם היום, והדמוקרטיה התפתחה לאט מאד. היא התפתחה על אי מסוים, שבו טבחו בני אותו האי זה בזה במשך מאות שנים והגיעו למסקנה שצריך לסייג את שפיכות הדמים הזאת באיזון של כוחות, תחילה של אצילים מול המלך ואחר כך מול שכבות אחרות בעם. ואחר כך עשו לזה קודיפיקציה, התחילו לארגן את זה בעקרונות ונכנסו לזה פילוסופים ייעודיים, ואחר כך יישמו את הפילוסופיה הזאת בפרקטיקה נוספת, ונוצר משטר פרלמנטארי שנדד מזרחה לצרפת מאנגליה, מערבה לארצות הברית, אבל עדיין לא כבש את כל העולם. ולכן לא היה מובן מאליו שהעם היהודי שלא חווה חיים ריבוניים במשך אלפי שנים יכונן מחדש את ריבונותו במשטר פרלמנטארי דמוקרטי, זה בכלל לא מובן מאליו. לנו זה נראה מובן מאליו, אבל כשאנחנו רואים עמים אחרים שנדרשים לכונן שיטת ממשל אנחנו מבינים עד כמה העיקרון הפשוט הזה שהשלטון מוכתב על ידי רצון העם ומוחלף על ידי רצון העם, לא בהפגנות בכיכרות, אלא בתהליך סדור ומתוקן, עד כמה הדבר הזה הוא קשה.

ואני חושב שהוא הוטמע בעמנו במורשות שונות אבל הוא בוצע הלכה למעשה על ידי האבות המייסדים של מדינת ישראל, ואחד מהם הוא ללא ספק מנחם בגין. העובדה שהוא קיבל ללא עוררין, אף פעם, ללא מילה, ללא הברה של עוררין את החלטת הבוחר במשך שנים רבות להערכתי סייעה וחיזקה את ההבנה שחילופי השלטון כשהתבצעו סוף סוף גם הם התקבלו ללא עוררין. ואחר כך זה מתחלף שוב, ושוב ושוב. אבל זו ההבחנה היסודית ביותר, זה הדבר הראשון שהוא נראה מובן מאליו, הוא איננו מובן מאליו. ולמנחם בגין יש כאן תרומה חשובה מאד בהפיכתו למובן מאליו. הדבר השני, ואנחנו כמובן מבינים את זה כדמוקרטים, כל אחד מכם מבין את זה, זה שכשאתה נמצא בשלטון כוחך מוגבל. גם זה רעיון לא פשוט. הוא מוגבל על ידי זכויות מוקנות, זכויות מיעוט וזכויות הפרט, ועל ידי איזון, אדוני היושב ראש, איזון בין שלוש רשויות. והאיזון הזה הוא ששומר על הדמוקרטיה.

שמירה על הזכויות זה מה ששומר על הדמוקרטיה, גם מנחם בגין הבין את זה, הוא הבין שאין אדם אחד שמורם מעל החוק, אין דבר כזה. החוק לא פוסח על אף אחד ואיש אינו פטור מעולו. הוא אמר: יהיו נושאי המשרה משרתי החברה ולא רודים בה. המשפט הזה היה נר לרגליו, הוא חי אותו, אבל אני רוצה להגיד לכם, זה רעיון מאד יהודי. זה רעיון שהיהודים הביאו לעולם, שיש חוק מעל כל אדם גם אם יהיה מלך. לא מאד מהפכני, רק שלפני שלושת אלפים שנה אם הייתם אומרים דבר כזה, לחמורבי או למי שזה לא יהיה אחר, זה לא באמת תפס. אבל נתן הנביא מוקיע את דוד המלך ואומר אתה האיש, ולא רק שהוא חי אחר כך, גם כתבו את זה בספר הספרים: איש אינו מעל החוק, לא המלך ולא האזרח. וכן, יש שופטים בירושלים.

מנחם בגין כיבד את מערכת המשפט ושמר עליה משום שהמשולש לא נשמר אם אחד מקודקודיו נשבר. אבל החוק חל על כולם, הוא נקבע ונאכף ומבוצע במשולש הזה בין הרשות המבצעת והרשות המחוקקת והרשות השופטת, והוא חל על כולם. אני אומר את זה דווקא היום, ודווקא כשאנחנו מדברים על אדם שאהב את ארץ ישראל, בנה בארץ ישראל, בנה את ארץ ישראל, דיבר על הרבה אלוני מורה. הוא אהב את המתיישבים כמו אב, אבל הוא לא היה עושה הנחות. ואני משוכנע שאילו היה נמצא כאן בינינו היום, הוא לא היה מתאפק מלהביע תרעומת וגם זעזוע אל מול אותו מיעוט קטן ושולי, קטנטן וקיצוני מקרב אחינו המתיישבים שפוגע היום גם בשליחי החוק והמשפט וגם באנשים חפים מכל פשע רק משום שהם ערבים. מדינת ישראל לא תסבול ולא תשלים עם התנכלות לתושבים ערבים כשיטת מחאה נגד הממשלה.

זה עיוות מוחלט, מוחלט של מושג המחאה האזרחית, של תפיסת המוסר האנושי, ושל רוח הצדק היהודי. הדמוקרטיה של מנחם בגין לא הייתה רק שיטת הכרעה טכנית אלא השקפת עולם ועיקרון חיים. היא הייתה אחד מארבעה עמודי התווך שמרכיבים את היסודות עליהם עומדת מדינת ישראל. השלושה האחרים, וקצרה היריעה מלהרחיב בהם כאן, הם המחויבות המוחלטת לעם היהודי, להיסטוריה שלו ולעתידו, החתירה לשלום, והשמירה על הביטחון. אני חייב להגיד שבמשך התקופה, הלא ארוכה אבל המכרעת, של עמידתו של מנחם בגין ליד הגה המדינה הוא הביא לידי ביטוי נחוש ואמיץ גם את החתירה הבלתי נלאית לשלום, גם את השאיפה העקשנית לצדק ולשוויון, וגם את השמירה הבלתי מתפשרת על ביטחון המדינה, על שלום הגליל ועל שמיים נקיים מאיום גרעיני.

למרות כל השינויים, והם כבירים, שחלו בישראל ובעולם בשנים האחרונות, בשנים שחלפו מאז הליכתו של מנחם בגין זכרונו לברכה, אני עדיין רואה בעקרונות היסוד הללו של מנחם בגין כתמרורים ומורי דרך רלוונטיים להמשך דרכנו, ובדרכו נוסיף ללכת.

תודה רבה.